שלום אורח, התחבר !

חדשות הקיבוץ

ברוכים הבאים

ברוכים הבאים לאתר יפעת!

גשם תש"ף

2.4.20 היום נמדדו 5 מ"מ
מתחילת אפריל נמדדו 5 מ"מ
מתחילת השנה נמדדו 723 מ"מ
שהם 131.4% מהממוצע הרב-שנתי

נר נשמה

 מועדי יום השנה לחברי יפעת
מופיע ב"נר נשמה" במדור "נזכור"
בעמוד הבית.

מזל טוב

לאורנה ודובי לופי
להולדת הנכדה גלי
בת לקארין ואילן.
ברכות לכל המשפחה!

מה קורה

מגזין הוידאו החודשי "מה קורה"
נמצא ב"רוח מקומית".
האחרון מופיע גם בדף הבית.

לוח אירועים

אבנין נורית
נורית אבנין
בת אילזה לבית שמידר ואריך זנגר
בת זוג לבנימין אבנין (בונין)
אם לאביטל ויזהר
נולדה ד' אב תרפ"ד, 4.8.1924
נפטרה ו' טבת תשע"ג, 19.12.2012
  
תולדות חיים ודברי פרידה בהלוויה בשם חברי יפעת
 
נורית נולדה באפריל 1924 בעיר שטטין – אז גרמניה, היום פולין.
היא היתה בת יחידה להוריה – אילזה ואריך זנגר. להורים היתה חנות בגדים מהודרת במרכז העיר, והם התפרנסו ממנה בכבוד. בני משפחה וחברים אהבו להתארח בביתם הגדול, שהיה מוקף גן ובו עצי פרי ופרחים. לנורית הקטנה היה כמעט כל מה שרצתה. הדבר היחיד שלא הצליחה להשיג מהוריה, חרף הפצרותיה המרובות, היה אח או אחות. אמא הציעה לה לשים גבישי סוכר על אדן החלון כדי למשוך את החסידה שמביאה תינוקות. החסידה הגיעה, אכלה את גבישי סוכר שפיזרה נורית מדי ערב על אדן החלון בלי להשאיר פירור, אבל שכחה להשאיר תינוק... גם בגיל גבוה מאוד עוד זכרה נורית את האכזבה שהנחילה לה החסידה השכחנית.
 
כבת 10 היתה כשהיטלר עלה לשלטון בגרמניה. תוך חודשים ספורים סירבו הילדים בבית הספר לשתף אותה במשחקיהם. מילדה מוקפת חברות וחברים היתה בבת-אחת לילדה מנודה, ונאלצה לספוג הערות מבזות. הוריה לא יכלו להגן עליה מהאנטישמיות הגואה, וגם לא על עצמם. באחת השבתות, כאשר שבו מבית הכנסת, גילו שהגן היפה שלהם הושחת ונרמס וכל הוורדים הנהדרים נחמסו. זה היה האות שדַי, שאין ברירה, צריך לעבור למקום אחר.
 
המשפחה עברה לדירה באיזור יהודי ונורית החלה ללמוד בבית ספר יהודי. בבית הספר היה דגש חזק על פעילויות ספורט. נורית היתה נערה חזקה, גמישה ומהירה, והצטיינה בתחומי הספורט, בעיקר בהתעמלות מכשירים ובחתירה בסירות משוטים. הודות לכך היה לה עד מהרה מעמד חברתי איתן. עד מהרה הצטרפה לחבריה בתנועת הנוער 'מכבי הצעיר' ויצאה במסגרת הפעולות למסעות רגליים וטיולי אופניים למרחקים הולכים וגדֵלים. הדאגות של המבוגרים מהתמורות הגלויות לרעה ומהצרת צעדי היהודים היו רחוקות ממנה. רק אחרי ליל הבדולח בנובמבר 1938, כאשר בית הכנסת בשטטין הוצת ונהרס ורבים מהורי חבריה נעצרו, הבינה נורית שמה שמתרחש סביב נוגע גם לה, באופן הישיר והאישי ביותר.
 
בתנועה חשו שהקרקע בוערת מתחת לרגליים והציעו למשפחות לזרז את יציאת הנוער לארץ-ישראל. בהסכמת הוריה יצאה נורית להכשרה, והיא בת 14 וחצי בלבד. הנערים עבדו בחוות חקלאיות ולמדו בשעות הערב. העבודה העיקרית שלהם היתה בגידול חזירים – תחום שההתמחות בו, זאת ידעו, תהיה חסרת תועלת בארץ, אבל היא הקנתה להם התנסות חשובה בעבודה פיזית. אחרי חצי שנה חלתה נורית בדלקת גרון חריפה ונשלחה הביתה. הרופא המליץ על הוצאת שקדים מיידית. שבוע שלם ישבה אמה ליָדָהּ בבית החולים עד שהחלימה מן הניתוח. בלילה שבו חזרו הביתה תקפו את האֵם כאבי בטן עזים. הרופא איבחן אפנדיציט. הבהילו אותה לבית החולים, אבל זה היה מאוחר מדי. באותו לילה נפטרה. קשה היה לנורית לעזוב את אביה לבדו ולחזור להכשרה, אבל הוא הפציר בה לעשות זאת: "אם תהיי במקום בטוח ויהיה לך טוב, גם לי יהיה טוב", אמר לה. נורית נפרדה מאביה האהוב ולא שבה לראותו עוד.
 
ב-1 בספטמבר 1939, ביום שבו פרצה המלחמה, העבירו את הנערים בחיפזון לדנמרק, שם קלטו אותם משפחות מאמצות. בחודשי שהותם שם הרגישה טוב. המכתבים המרגיעים והחבילות שקיבלה מהאב בגרמניה שכנעו אותה שגם הוא בסדר. בפברואר 1940, בעיצומו של חורף קשה, הוטסו הנערים להולנד ומשם הועברו ברכבת לנמל מרסיי. באוניית מלחמה צרפתית הפליגו לביירות ומשם הגיעו ברכבת דרך מעבר ראש הנקרה לחיפה. כעבור ימים אחדים כבר היו נורית וחבריה בקבוצת השרון, במסגרת חברת הנוער ג' מגרמניה.
 
זמן קצר מאוד אחרי בואם לקבוצת השרון התבקשו הנערים להחליף את שמותיהם מהבית לשמות עבריים. בעיניה של אוֹרזוּלה, אוּשִי בפי חבריה, מצא חן השם שבו נקראה התינוקת היפה שראו עם בואם לקבוצה. וכך, בזכות נורית דנאי, הפכה לנורית.
סידרו אותה לעבודה בלול, לשטוף ביצים במקום ר' אברום, אביו של ברוך השרוני, שחלה. אחד הלולנים חס על הנערה שנאלצת לעשות עבודה כל-כך משעממת, ולקח על עצמו לגוון לה את העבודה: הוא לימד אותה לקצוץ ירק לעופות, למלא מים, להדליק את החימום ושאר עבודות נחוצות. אחרי זמן לא רב הצטרף בנימין בונין, הלולן הנחמד, לצוות המדריכים של חברת הנוער. הודות לו התקדמה נורית מהר יותר גם בלימוד העברית.
 
עברו שנתיים. בני חברת הנוער סיימו את תקופת הכשרתם בקבוצת השרון ויצאו כגרעין לחיזוק מעיין צבי, שהוקמה שנים ספורות קודם לכן ע"י חברי 'מכבי הצעיר' מגרמניה הגדולים מהם בכמה שנים. נורית העדיפה לרכוש מקצוע ממשי בטרם תחליט סופית לאן ללכת. בסיוע עליית הנוער יצאה לקורס לטיפול בתינוקות בנהריה ובסיומו החלה לעבוד בבית תינוקות בירושלים ואחר-כך בבית החולים 'הדסה' בהר הצופים. היתה מלחמה בעולם, ובירושלים התמודדו המטפלות הצעירות, שגרו יחדיו בחדר קטן, עם החיים בלי חשמל, מצוקת מחסור במים ומצרכי מזון בצמצום רב. על זה נוספה הדאגה גדולה למשפחות שלהן באירופה.
 
הקשר עם בנימין, שהיה אז מדריך נוער מטעם קבוצת השרון בתל-אביב, עודד וחיזק את נורית. יום אחד בא אליה והודיע שאין הוא יכול יותר לעמוד מנגד כשהעולם בוער, והוא מתגייס לצבא הבריטי. במשך שנתיים התראו רק בחופשות שלו מהצבא, פעם בשלושה חודשים. "אין חיזוק טוב לאהבה מן הגעגועים", אומרים המבינים באהבה: בפסח תש"ה, 1945, נערכה חתונתם של נורית ובנימין בקבוצת השרון. נורית היתה אז בת 21.
 
כך חזרה נורית לקבוצת השרון, לעבודה בלול. בקבוצת השרון לא נתנו בקלות לצעירות להיכנס לתחום החינוך, גם לא עם הכשרה מקצועית במוסד כמו 'הדסה'. רק אחרי לידתה של אביטל כעבור שנה וחצי התחילה נורית לעבוד עם ילדים בגיל הרך – תחילה כעזרה למטפלות הוותיקות ומאוחר הרבה יותר – כמטפלת אחראית. היא אהבה את עבודתה והמשיכה בה גם אחרי הולדתו של יזהר 4 שנים לאחר מכן, וגם אחרי המעבר ליפעת כעבור 4 שנים נוספות. את רצף העבודה בטיפול קטעה הנסיעה עם המשפחה לארגנטינה, שנתיים אחרי המעבר ליפעת. בנימין, שליח התנועה הנמרץ, נעדר הרבה מהבית. האחריות על הבית והילדים והנשיאה בעול הלא פשוט של אירוח פעילים וחניכים נפלו על נורית. היא עשתה זאת היטב, אבל ממש שמחה לחזור בתום השליחות ליפעת, אל הבית המוּכָּר, לעבודה עם הילדים בפעוטון. אורחות החיים הקיבוציים התאימו לה והיא אהבה אותם. אלה היו למעשה החיים הכמעט-יחידים שהכירה, חוץ מתקופת הילדות שהתרסקה. אחרי 30 שנה בטיפול עברה לעבוד במטבח ההכנות ואחרי כ-10 שנים נוספות, אחרי שהגב ניזוק קשה, נכנסה לעבודה במחסן הבגדים ונשארה שם בעבודה שנים רבות.
 
ביתם של נורית ובנימין היה בית פתוח ומזמין לידידים ובני משפחה. זה היה גם לביתם הטוב והתומך של גילה אדר, ואחר-כך של שלמה פלונס ז"ל וצבי חלפין יבל"א, שבאו ליפעת בלי הוריהם, ומאוחר יותר גם של מרשה גפן, כשהגיעה ליפעת כמתנדבת מארצות הברית.
 
כל חייה חיתה נורית בצילו של בנימין, שהיה מבוגר ממנה ביותר מ-10 שנים. הצל הגדול סוכך עליה מהשמש הקופחת ושמר עליה מצינה, מרוחות חזקות ומפגעים אחרים. מצד שני, אולי מנע הצל הזה במידה מסוימת התפתחות וצמיחה. אחרי מותו של בנימין בגיל 90, חשה נורית בדידות רבה וגם פגיעוּת חדשה, שלא הורגלה בה. למרות זאת השתדלה שלא לפתח תלות בילדיה ולאפשר להם לחיות את חייהם כהבנתם. "כל אחד צריך לחיות את החיים שלו", חזרה ואמרה, והשלימה את המשפט באותן מילים שאמר לה אביה שנספה בשואה בפרידתם: "כשטוב להם, גם לי טוב".
 
בשנים האחרונות לחייה טופלה במסירות מחבקת, מתחשבת וחמה ב'בית ערבה'. אביטל ויזהר דאגו לה לחברה נעימה גם בערבים שבהם לא יכלו לבוא בעצמם, ונורית היתה אסירת תודה לגילה אדר וצביה ברנע שמילאו את התפקיד הזה באהבה.
 
חייה של נורית באו אל קיצם.
עם אביטל ויזהר ובני זוגם, עם הנכדים ומשפחותיהם, אנחנו שותפים בצער.
יהי זכרה ברוך.
 
מרים אהרוני, ו' טבת תשע"ג (2012)