שלום אורח, התחבר !

חדשות הקיבוץ

ברוכים הבאים

ברוכים הבאים לאתר יפעת!

נר נשמה

 מועדי יום השנה לחברי יפעת
מופיע ב"נר נשמה" במדור "נזכור"
בעמוד הבית.

גשם תש"ף

16.10.19 היום נמדדו 2 מ"מ
מתחילת אוקטובר נמדדו 2 מ"מ
מתחילת השנה נמדדו 2 מ"מ

מה קורה

מגזין הוידאו החודשי "מה קורה"
נמצא ב"רוח מקומית".
האחרון מופיע גם בדף הבית.

לוח אירועים

אגסי אריה
 
אריה אגסי
בן חנה לבית רוזנברג ואלימלך אגסי (גרושקה)
נולד כ"א ניסן תש"ז, 11.4.1947
נפל כ"ה סיון תשכ"ט, 11.6.1969
 
סיפור חייו
 
     אריה נולד בגבת ביום כ"א בניסן תש"ז, 11.4.1947 – בן שני להוריו, חנה ואלימלך. אחותו הגדולה ברכה נולדה חמש שנים לפניו ואחותו הצעירה דבורה – שלוש וחצי שנים אחריו. אריה היה ילד ה"סנדוויץ" האהוב של המשפחה – שקט, טוב-לב וחייכן.

     בן שבע היה כאשר' עברה משפחת אגסי ליפעת, עם מחצית מחברי גבת שהתפלגה. בכל שנות הילדות והנעורים איפיינו אותו מאור הפנים, הצניעות, העליזות המעורבת ברצינות והקשר החזק למשפחה. אריה היה מהבנים הראשונים שעלו לתורה בבר-מצווה ביפעת. זה לא היה מקובל אז, אבל אריה ידע עד כמה חשוב הדבר להוריו, שמשפחותיהם נספו בשואה, ולא היה איכפת לו להיות יוצא דופן. במטעים, הענף שבו עבד בגיל הנעורים, העריכו אותו כעובד אחראי וחרוץ, שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות.
     אחרי גמר יב' בבית הספר האזורי "העמק המערבי", יצא אריה לשנת שירות מוקדמת בהדרכה בתנועת הנוער העובד והלומד. הוא אהב את חניכיו והם אהבו אותו. "אהבנו אותו מהרגע שהגיע אלינו", סיפרו. "ביפעת קראו לו אריה, אבל זה לא נראה לנו מתאים. חיפשנו את השם הנכון ונעצרנו בשם ב'אריק'. החבר'ה אהבו את הסיפורים שלו על יפעת, תמיד יפעת. נהנינו מחברתו, מהתערובת המיוחדת של רצינות כלפינו והומור כלפי עצמו. הוא היה המדריך היחיד בתנועה שידע את כל ריקודי העם. היה מסתובב כל השבוע בחולצה הכחולה, אבל לכבוד שבת לבש חולצה לבנה. הרגשנו וידענו שיש לו כבוד ויחס למסורת היהודית".
     בנובמבר 1966 התגייס אריה לצה"ל. הוא התנדב לשירות בסיירת דוכיפת שזה עתה הוקמה. מאוחר יותר עברו לוחמי היחידה לסיירת חרוב. חבריו ליחידה העריכו את הבגרות והשקט שלו גם במצבי מתח – תמיד מרגיע, מחייך, משרה ביטחון."הסמל המסחרי שלו – החיוך הטוב, והמשפט האופטימי הקבוע, שבו האמין בכל ליבו: יהיה טוב!", סיפרו חבריו. בחופשות מהצבא היה "נח" בעבודה במטעים ביפעת. הנוטעים הוקירו את חריצותו ומסירותו לענף. כששיבחו אותו בפניו, חייך בענווה – הוא היה משוכנע שככה זה אצל כולם.
     כחצי שנה אחרי גיוסו פרצה מלחמת ששת הימים. אחרי המלחמה ירדה היחידה לבקעת הירדן, שהפכה ל"ארץ המרדפים". שגרת הפעילות האינטנסיבית שלהם כללה מארבים ומרדפים, במטרה לעצור חדירת מחבלים. אחרי קורס פיקודי היה אריה לסמל מחלקה. הוא לא שינה את דיבורו השקט גם כמפקד. "עשינו הדגמה לחיילים לכבוש יעד מרחוק", סיפר אחד מחבריו, "ההוראה לאגסי היתה לצעוק, אך הוא נתן את הפקודות כדרכו: בשקט מופלא". חבריו ומפקדיו הוסיפו וסיפרו: "הוא יצר קשרים עם חיילים שאחרים התעלמו מהם, הקשיב להם וניסה לעזור. בינינו לבין עצמנו אמרנו שהוא 'משרד סעד' של איש אחד, ביוזמה עצמית. מידותיו האנושיות והערכיות של אגסי לא פגמו בפעילותו כלוחם, הנחוש למנוע פיגועי טרור. הוא היה אלוף ההיתקלויות עם מחבלים. מרגע הזיהוי במארב ועד תום המרדף פעל בכל הפעמים בקור רוח ושיקול דעת, מודע לסכנה, אך נחוש להשלים את המשימה".
     במרץ 1968 השתתפו אריה וחבריו בפעולת כראמה, שכונתה לימים "מבצע תופת". בכראמה היתה מפקדת המחבלים הראשית. הפעולה הסתבכה והיו בה הרבה הרוגים ופצועים. אחד הנופלים היה חברו הטוב של אריה – גדי שרוני מבית קמה. אריה כתב להורים השכולים: "האם לא נראה יותר את גדי ז"ל בצחוקו הביישני, האם לא נשמע את מילותיו הטובות בין החבר'ה, האם לא ימשיך כמונו בחוויות החיים הצעירים? קשה לתפוס ולהאמין. אנו כולנו חיים כיום במציאות של נוער צעיר הנקטף בדמי ימיו למן האומה היהודית, אך מי ינחם הורים שכולים? גדי כאילו ממשיך לחיות בתוכנו. דמותו וקולו נראים ומצטלצלים מעט רחוק מאיתנו, אולם הוא נשאר בינינו. כשנשב כל המחלקה, נחוש שגדי יושב בפינתו, מאזין ושותק. הוא ביצע הכול כיאות, בדיוק, שלווה ושקט נפשי רב. ולא נשכח את עזרתו ויחסו לזולת. לעיתים תמהנו מדוע בחר דווקא את הצנחנים. האם בחר זאת ככולנו, בהרגשה שזה אתגר שכל נער בישראל צריך להתמודד איתו אפילו שהוא צריך לכך המון כוח סבל וכוח רצון? [...] מרכינים אנו את ראשינו ליד קברו הרענן של חברנו היקר"...
     דבריו אלה נכתבו כאילו על עצמו. שנה ורבע אחר-כך הדהדו בהלווייתו-שלו. 
     הוא נפל במרדף אחר מחבלים ביום כ"ה בסיון תשכ"ט, 11.6.1969. מפקדו נפרד ממנו בדמעות: "...אריה יקירנו [...] במארבים, במרדפים ובהיתקלויות שמרת תמיד על קור רוח. לימדת את כולנו שליטה עצמית מהי, וגילית תושייה ודבקות במשימה. במרדף האחרון היית בכוח החוד. כשַׂדאי מעולה הבחנת באויב, למרות קשיי השטח. נתת פקודת התראה ומנעת נפגעים, אבל את עצמך לא הצלחת להציל. אנחנו נפרדים ממך, אריה, ביגון ובגאון".
     בן 22 היה אריה בנופלו.
 
     זכרו איתנו תמיד.