שלום אורח, התחבר !

חדשות הקיבוץ

ברוכים הבאים

ברוכים הבאים לאתר יפעת!

נר נשמה

 מועדי יום השנה לחברי יפעת
מופיע ב"נר נשמה" במדור "נזכור"
בעמוד הבית.

השתתפות בצער

עם חדוה מלר-ברזילי והמשפחה 
אנו שותפים בצער על מות האם
מרגלית כהן-ארזי ז"ל
יהי זכרה ברוך.

מזל טוב

לדליה ומוטי רחמים
להולדת הנכדה ניב
נינה ליהודית קוצר
בת להדר ובר.
ברכות לכל המשפחה!

מזל טוב

לשרה לוי
להולדת הנכדה
בת לנוי ומור.
ברכות לכל המשפחה!

מה קורה

מגזין הוידאו החודשי "מה קורה"
נמצא ב"רוח מקומית".
האחרון מופיע גם בדף הבית.

לוח אירועים

אדר חנה
חנה אדר
בת מרים-דבורה לבית גרינשפן ופרדיננד קראוס
בת-זוג למיכאל אדר (אדרר)
אם לדניאל, יורם ובנימין
נולדה ג' חשוון תרע"ו, 11.10.1915
נפטרה ד' חשוון תש"ף, 2.11.2019
 

ד"ר אדר, חנה שלנו

תולדות חיים ודברי פרידה בהלוויה בשם חברי יפעת

  

חנה נולדה באוקטובר 1915, לפני 104 שנים, בעיר אוסטרבה – היום בצ'כיה, אז עדיין בממלכה האוסטרו-הונגרית. היא היתה הבת השנייה של הוריה – מרים לבית גרינשפן ופרדיננד קראוס, אחות לברטה בת השנה. שתי הבנות גדלו בבית אמיד וחם וזכו לילדוּת מגוננת ולחינוך איכותי. שתיהן היו תלמידות מעולות בבית הספר, למדו נגינה ושרו במקהלה, השתתפו בפעילויות ספורט מגוונות והיו פעילות בתנועת הנוער הציונית "תכלת-לבן". בגמר לימודי התיכון נסעו שתיהן, זו אחר זו, לעיר הבירה פראג והחלו ללמוד רפואה.

  

החיים הסטודנטיאלים העליזים בפראג, עם המסיבות, הצגות התיאטרון והטיולים, הפגישו בין חנה לבין מיכאל. בדצמבר 1938 נישאו. חנה סיימה את לימודיה והוסמכה כרופאה. באותה שנה כבר התקדרו מאוד שמי אירופה. נחתם הסכם מינכן – הצעד הראשון של היטלר להשתלטות על צ'כוסלובקיה. מצב היהודים הורע במהירות בשורת תקנות מגבילות. כאשר גרמניה הנאצית השתלטה לגמרי על צ'כוסלובקיה, היה ברור לחנה ומיכאל שחייבים לצאת מן הארץ ללא עיכוב. השאלה לאן לא היתה רלוונטית. שניהם היו חדורי התלהבות לחזון הציוני-חלוצי והיעד היחיד שבא בחשבון היה ארץ ישראל.

  

יחד עם ברטה, אחותה של חנה, וחנן, אחיו של מיכאל, יצאו חנה ומיכאל מפראג לארץ ישראל בשלהי אפריל 1939. בנמל סוּלינה ברומניה הצליחו לעלות על אוניית משא שהפכה לאוניית מעפילים אחרי שהותקנו בה שלוש קומות צפופות של מדפי עץ. לא יתואר כאן מסע התלאות המסויט של מאות המעפילים באונייה הזאת, שניסתה לפרוץ את ההסגר שהטיל שלטון המנדט הבריטי על הארץ. נאמר רק זאת: מסע של פחות משבוע הפך למסע סבל ארוך בן ארבעה חודשים, שהיה לו גם מחיר בנפש. רק ב-1 בספטמבר 1939 הגיעו לחוף מבטחים. הוריהם שנשארו בצ'כוסלובקיה נספו בשואה, ועימם רבים מקרובי משפחותיהם וחבריהם הטובים.

  

כמו רופאים רבים שעלו באופן בלתי ליגאלי, התקשתה גם חנה לקבל רשיון לעבודה כרופאה. באין ברירה, חיפשה עבודה כאחות. במרץ 1940 הוצע לה על ידי קופת חולים לעבוד כחובשת שכירה זמנית, בשליש משרה, בקבוצת השרון. כאן פגשה לראשונה את החלוצים הוותיקים, שהיו מבוגרים ממנה בשנים רבות. הקבוצה הסכימה לקבל גם את מיכאל כעובד זמני. בני הזוג עברו מהפך עצום בחייהם, הסתגלו לִתנאים של מחסור, לעבודה פיזית, לשיתוף בכל תחומי החיים, לקנאות לשפה העברית, לתרבות שנשענה על מסורת יהודי מזרח אירופה. הם אהבו את החיים החדשים האלה, נקשרו למקום ולחברים וביקשו להתקבל לחברות. את היום שבו אושרה קבלתם לחברות בקבוצה, תיארה חנה לימים כאחד הימים המאושרים ביותר בחייה. אחרי כמעט שנתיים של נדודים, אי-ודאות ותלישות, היו להם סוף סוף הרגשת שייכות ובית אמיתי.

  

כשיפה גלילי החלימה וחזרה לעבודתה כחובשת של קבוצת השרון, נכנסה חנה לעבודה במטבח ואחר כך לטיפול בגיל הרך. היא לא ויתרה אף לרגע על הרצון והתקווה לשוב לעבודה ברפואה, אך לעת עתה היה זה בלתי אפשרי. בינתיים, תוך חמש שנים, נולדו שלושה בנים שובבים: דני, יורם ובני ולחנה נוספו השמחה והדאגה של האימהוּת.

  

נסיונה של חנה לחזור לרפואה במלחמת השחרור הצליח רק באופן חלקי, כאשר התקבלה כרופאה בחדר ניתוח בבית חולים העמק שהתמלא בפצועי הקרבות. קבוצת השרון לא איפשרה לחנה לקבל תפקיד קבוע כרופאה. היא קיבלה בצער את דין הקבוצה וחזרה לעבוד כמטפלת בבתי הילדים. רק בעקבות גלי העלייה ההמונית אחרי הקמת המדינה התגשם סוף סוף חלומה משכבר: בארץ היה מחסור חמור ברופאים והקבוצה אישרה לחנה לחזור למקצוע שלה.

  

חנה הצטרפה לצוות מחלקת הילדים בבית חולים העמק בניהולו של פרופ' נסאו והתמחתה ברפואת ילדים. כך הפכה לרופאת הילדים של יישובי העמקים. עם הג'יפ הקטן שקיבלה התרוצצה בין עשרות הקיבוצים, המושבים ועיירות הפיתוח בעמק יזרעאל המערבי והמזרחי ובעמק בית שאן. לשם נסיעות ליישובים מרוחקים ומבודדים היה ברשותה אקדח. למרבה המזל, לא עמדה אף פעם בפני הצורך להשתמש בו.

  

עד מהרה הלך שמה לפניה כמאבחנת בלתי רגילה, רופאה מסורה ללא גבול לילדים ולמשפחותיהם, מכירה וזוכרת כל מחלה וכל פציעה של ילד, חוקרת ההיסטוריה משפחתית והתורשה, מנהגי המשפחה וסביבת הילד, הופכת כל אבן במאמץ לאבחן צירוף סימפטומים נדיר.

  

במקום הראשון העמידה חנה את הרפואה המונעת: חינוך אימהות ומטפלות לשמירה על הרגלי היגיינה ותזונה מתאימים לילדים, בידוד הילד החולה כדי למנוע התפרצות מגיפות, מתן חיסונים בזמן ומעקבי גדילה והתפתחות מלידה עד בגרות. כל הכלים האלה לא היו ברורים מאליהם לפני שישים שנה. במשך כל שנות עבודתה כרופאה, התעדכנה חנה בחידושי המדע והרפואה באמצעות הספרות המקצועית המדעית והשתלמויות בתחומי רפואה חדישים. שנים רבות לימדה והדריכה בקורסים למטפלות, נתנה ייעוץ לאימהות וענתה באורך רוח על כל שאלה ובקשה.

  

ביולי 1954 עברו ליפעת כל חברי קבוצת השרון וכמחצית מחברי גבת שהתפלגה. מיכאל, בעל החוש הטכני המצויין, עבד כחשמלאי וחנה היתה, כמובן מאליו, לרופאת הילדים גם בבית. כאשר הילדים שבהם טיפלה היו להורים, ליוותה חנה באותה מסירות את ילדיהם ואחר כך את נכדיהם. דור אחר דור, ואותה רופאה ישירה ונחרצת, בעלת ניסיון וידע עצום, שאפשר לסמוך על אבחנותיה והמלצותיה בעיניים עצומות. רופאה מדהימה.

  

חנה התאלמנה בהיותה בת 55. מיכאל שלה, אהוב ליבה, השותף-לחיים והחבר הקרוב עד יומו האחרון, הלך לעולמו ממחלה ממארת בגיל 58. כבד היה אֶבלהּ של חנה על מיכאל, האיזון בחייה נפגע קשה, אבל רוחה לא נשברה. היא מצאה מחדש את הכוחות לחזור לפעילות ולהשקיע את מרצה במשפחה המתרחבת ובקשרים החברתיים עם חבריה הטובים. שנתיים אחרי מות מיכאל מונתה למנהלת מחלקת הילדים בבית חולים העמק. כשפרשה לגימלאות, חזרה חנה להיות רופאת ילדים ביפעת ובאזור והמשיכה ללוות את רופאי הילדים שביקשו את עצתה המקצועית ורצו ללמוד מניסיונה העשיר. בשנת 2008 הוענק לה פרס העמק של תרומתה הייחודית במשך עשרות שנים לבריאותם של אלפי ילדים ביישובי העמק והאזור ובבית החולים.

  

ביפעת היתה חנה לא רק רופאת הילדים, כי אם גם חברה מעורבת בכל תחומי החיים, במיוחד בשטחי החברה והתרבות. היא גדלה על תרבות קלאסית גבוהה, אבל כאן היתה חשובה בעיניה במיוחד התרבות המקומית שיוצרת הקהילה. מייד עם בואה לקבוצת השרון הצטרפה לשורות האלט במקהלה. פעמים אחדות גם ניצחה על המקהלה, כאשר המנצח המקצועי נעדר מסיבות שונות. את המושג בניצוח על מקהלה רכשה עוד בילדות: אביה הנערץ היה לא רק מנהל בית הספר, כי אם גם המנצח של מקהלת בית הכנסת הניאולוגי הגדול באוסטרבה.

  

במשך שנים ריכזה חנה ביפעת את ועדת התרבות. יחד עם חברים נוספים, חדורי התלהבות לעניין, הפעילה חוגים למלאכות יד וחוגי עיון ולימוד והפיקה חגים עשירים ומושקעים עם תפאורות נהדרות. בשמחה ובחן רקדה שֶׁרָלֶ'ה בחתונות, בהתרגשות ומתח בנתה והעיפה עפיפונים עם הבנים, יצרה חנוכיות ותפרה תחפושות מקוריות לפורים. ביוזמה אישית ובלי קשר לתפקיד פורמלי, פתחה חנה חוג צעצועים, שבו הכינו חברי יפעת בהדרכתה צעצועים לעצמם ועבור בתי הילדים – צעצועים מקוריים יפים, שהושקעה בהם מחשבה רבה גם מצד החומרים, כדי ששום פרט לא יהווה, חלילה, סכנה לילד קטן. פעם שאלתי אותה איך היא מצליחה לעמוד בכל כך הרבה משימות ואתגרים בנוסף לקריירה המקצועית. חנה השיבה: גיליתי שמי שעמוס מאוד, תמיד מוצא זמן לעשות עוד משהו.

  

בהיותה בת קרוב ל-80 פרשה חנה מרפואה ונכנסה לעבוד בארכיון יפעת. באותו זמן נכנסה לעבודה בארכיון גם יהודית דרור, תיבדל לחיים טובים. הן עברו יחד קורס לארכיונאים והחלו לנהל את ארכיון יפעת הוותיק בכלים מקצועיים ולארגן את החומרים בצורה מסודרת, יעילה ונגישה. חנה יזמה הקצאת ויטרינה בחדר האוכל, שבה הוצגו תערוכות מתחלפות של חברים ויצירות ילדים, וגם תערוכות של צילומים ומסמכים היסטוריים מגנזי הארכיון. במו ידיה עיצבה את הוויטרינה כל פעם מחדש בחן ובטוב-טעם. חנה ניחנה בתבונת כפיים, דמיון יוצר, חוש אסתטי ועל כל אלה – אהבת חיים, אהבה לחברים ולילדים ואהבה למקום. הדבר ניכר בכל תחום שבו נגעו ידיה. לכן היתה תרומתה רבת השנים ליפעת כל-כך משמעותית. באותה עת חזרה חנה לאהבות ישנות. היא למדה בחוג לציור במכללת עמק יזרעאל והחלה לצייר באינטנסיביות. חנה ציירה מה שלפניה בבית ומחוצה לו, נופי יפעת והעמק – רישומים וציורים מלאי רגש, אופטימיות וכשרון יצירה.

  

היתה לחנה תושייה טכנית ורצון שלא קהה עם הגיל ללמוד טכנולוגיות חדשות. בגיל 85 למדה להשתמש במחשב לצורך גלישה באינטרנט, תקשורת, משחקים וכתיבה. בהשקעה עצומה של זמן ומחשבה תרגמה לעברית את הכרוניקה של בית הספר שניהל אביה המנוח באוסטרבה, ריכזה מסמכים היסטוריים רבי-ערך והקימה בכך יד להורים ולקהילה היהודית של אוסטרבה שנספתה בשואה. בנוסף כתבה בדיוק ובפירוט את סיפורי החיים ותולדות המשפחות שלה ושל מיכאל, למען הדורות הצעירים במשפחה.

  

שבע השנים האחרונות לחייה עברו על חנה בבית ערבה, הבית הסיעודי ביפעת. בערוב היום זכתה לבית מוגן ואוהב, כאשר סביבה בנים מסורים, נכדים ומשפחותיהם וגם ידידים וחברים. השנים האלה לא היו קלות לה. קשה היא התלות באחרים, ומה גם לאדם כה חכם וברוך כישרון, חרוץ, פעיל ומשפיע כמו חנה. קשים האובדן ההדרגתי של העצמאות והפרטיות וקשה וכואב האובדן האישי והחברתי הגדול של מי שמאריך חיים וחווה פרידות מטובי חבריו. בהיותה בת 99 אמרה לי בכאב: אני אדם מפוכח, מציאותי. אני יודעת מה המצב שלי ומבינה את ההשלכות על חיי, אבל גיליתי שהכרת המגבלות לא מֵקֵלה על ההשלמה איתן.

  

בראיון שערכתי איתה עבור עלון יפעת במלאת לה 100, אמרה חנה, בין היתר: אחת המהפכות הגדולות ביותר שקרו במרוצת חיי היא מהפכת התקשורת – ולא רק ברפואה, אלא בכל תחומי הידע, החיים והיצירה. נפש האדם לא השתנתה, אבל מידע שהיה פעם רק למעטים, משכילים, לפעמים רק במקום מסוים – הוא היום מידע פתוח, בינלאומי, חופשי לכל אדם מתעניין. זהו פוטנציאל נפלא להתקדמות וקידמה, להרחבת אופקים, לנאורות, לשיתוף במחשבות ורעיונות ולמאבק בדעות קדומות. מצד שני, זה גם פוטנציאל להפצת מידע כוזב ודעות חשוכות, הפצת שנאה, תוקפנות ואלימות. קשה לדעת מה יגבר על מה. אני תמיד הייתי אופטימית, האמנתי בעתיד טוב יותר, כנראה כבר לא אשתנה... אז אני מקווה גם עכשיו שהעולם יהיה יותר טוב.

  

ההומור שלה לא הלך לאיבוד. כששאלתי אותה אם היא עדיין מסתכלת על ילדים בעיניים של רופאה, השיבה: אני משתדלת שלא, אבל זה לא עובר לי. העיניים שלי בוחנות מעצמן, בלי כוונה, את צורת האוזניים, גזרת הגבות והעיניים, היציבה, התנועה – מה לעשות, אי אפשר להוציא את זה...

  

חנה יקרה, אין שיעור להשפעתך על כולנו, על הזכרונות והנוף הפנימי של המקום הזה. תחסרי לנו מאוד.  

עם דני, יורם ובני ומשפחותיהם, עם 12 הנכדים ו-37 הנינים ועם המשפחה הרחבה אנו שותפים בצער.  

נשמתך צרורה בצרור חיינו.

  

מרים אהרוני, ו' בחשוון תש"ף, 4.11.2019