שלום אורח, התחבר !

חדשות הקיבוץ

ברוכים הבאים

ברוכים הבאים לאתר יפעת!

נר נשמה

 מועדי יום השנה לחברי יפעת
מופיע ב"נר נשמה" במדור "נזכור"
בעמוד הבית.

גשם תש"ף

16.10.19 היום נמדדו 2 מ"מ
מתחילת אוקטובר נמדדו 2 מ"מ
מתחילת השנה נמדדו 2 מ"מ

מה קורה

מגזין הוידאו החודשי "מה קורה"
נמצא ב"רוח מקומית".
האחרון מופיע גם בדף הבית.

לוח אירועים

איילי נעמי
  
נעמי איילי
בת שושנה לבית פקר ומשה גורה
בת-זוג למאיר איילי (הירשלר)
אם לאפרת, עופר וגלעד
נולדה י"ח שבט תר"ף, 7.2.1920
נפטרה י' כסלו תשס"ט, 7.12.2008

בת הארץ
תולדות חיים ודברי פרידה בהלוויה בשם חברי יפעת
 
נעמי נולדה בנחלת יהודה ב-יח' בשבט תר"ף, לפני כמעט 89 שנה. שנים רבות לא ידעה נעמי את תאריך הולדתה הכללי (7.2.1920), מפני שבמשפחתה החשיבו רק את הלוח העברי. הוריה – שושנה ומשה גוּרָה – היו אנשי העלייה השנייה. את ארבעת ילדיהם: נעמי, רות, אליק ועודד, חינכו על ערכי ההתיישבות הציונות בטהרתם: יישוב ארץ ישראל ובניינה כערך עליון, ויצירת חברת מופת עובדת, המבוססת על אדני צדק ומוסר, אחריות הדדית ועזרה הדדית.
 
בת הארץ היתה נעמי בכל רמ"ח אבריה. גאה וחופשייה, זקופת-גֵּו ותמירה, וצעדיה קלים, כמעט מרחפים – ולא רק בימי הנעורים, כי אם במשך כל ימי חייה. עברית היתה שפתה הראשונה של נעמי, שפת-אֵם ושפת-מולדת וגם שפת-נפש. היא דיברה בלשון ברורה, שאף פעם לא השתמעה לשתי פנים, תמיד בפשטות, בישירות ובתמציתיות. מעולם לא האריכה בדברים ולא דבק בדבריה אבק הידור ורוממות של מליצה.
 
ככל חבריה, הילדים הראשונים של נחלת יהודה, הלכה נעמי מדי יום לבית הספר הרחוק בראשון לציון דרך דיונות החול, ועם שובה מהלימודים סייעה להורים בעבודות המשק: השקאת העצים הצעירים בפרדס, קטיפים בעונתם ורדיית הדבש. חרוצה וזריזה היתה בעבודה, ואביה היה גאה בה מאוד. במשפחה לא שכחו סיפור ילדות על תושייתה ואומץ רוחה של נעמי, שהעיד עליה כאלף עדים: בהיותה כבת אחת-עשרה, ראתה פעם בשובה מבית הספר נחיל דבורים תלוי כאשכול עצום על אחד מעצי התות. בלי להסס פשטה את הגופייה מתחת לחולצה, כרכה אותה מעל נחיל הדבורים הרוחש וקשרה אותה בקצותיה בשרוכי נעליה, אחר-כך שברה את הענף וצעדה הביתה יחפה עם הנחיל על שכם כדי להגדיל את המכוורת של אבא.
 
נעמי גדלה בבית שבו עבדו קשה מאוד ונאבקו על הקיום. הילדים היו שותפים למאבק הזה כבר מגיל צעיר, והעבודה היתה בעיני נעמי ערך עליון, שאין להתפשר עליו ואין לוותר בו, כי העבודה היא החיים. למרות הקושי זכרה נעמי את ימי הילדות והנעורים כתקופה מאירה ומאושרת, עם בושמי הדרים ושיטים, משחקים עד חשיכה בדיונות, קריאה ממכרת בלילות החורף הארוכים בספרות הקלאסית המתורגמת בהוצאת "שְׁטיבֶּל" ו"מִצפֶּה" שאביה היה חתום עליהן, תחרויות ספורט שבהן הצטיינה מכל חברותיה בריצה ובקפיצה לגובה ולרוחק, וריקודים סוחפים בלילות שבת במרכז המושב. לכל אלה נוספה בגיל 14 הפעילות בתנועת הנוער העובד. המדריך שהגיע לנחלת יהודה היה בחור צעיר ויפה-תואר מקבוצת "השדה" שישבה אז בראשון לציון בהמתנה לעלייה להתיישבות בעמק בית שאן. הנערים והנערות חיכו לכל פעולה שלו בכליון עיניים, כי היה כריזמטי וכובש לבבות, וידע לספר סיפור באופן עוצר נשימה. למדריך קראו מאיר איילי. כמעט כל הבנות היו מאוהבות בו בסתר, אבל היתה רק אחת שליבו הלך שבי אחריה מהיום שבו ראה אותה. ימים ושנים יעברו, עד שהשניים יגלו את אהבתם זה לזו, ויקשרו את חייהם לתמיד.
 
בת עשרים היתה נעמי כאשר עזבה את חבריה שעימם עלתה להתיישבות בחניתה והצטרפה למאיר בירושלים. מאיר למד באוניברסיטה, מכשיר עצמו להוראה, ונעמי החלה לעבוד כמטפלת ומדריכה לנערים שניצלו מאסון טביעת אוניית המעפילים "פַּטרִיָּה". מאחר שהיתה כמעט בגילם, ואולי צעירה מהם במסות החיים, היתה נעמי לנערים אלה גם חברה ואחות. אחדים מחניכיה באותה עת שמרו גם בהתבגרם מקום חם בליבם למדריכתם-אחותם הארץ-ישראלית היפה, והקשר איתם נמשך כל החיים.
 
ברור היה לנעמי ומאיר כי ישיבתם בירושלים הינה זמנית, וכי ביתם הקבוע יהיה בקיבוץ. חיי קיבוץ – חיים של שיתוף, שוויון וערבות הדדית מלאה – היו חלומם המשותף. השאלות היחידות שנותרו היו מתי ואיפה. באביב 1942, כאשר החלו להגיע לארץ ישראל שמועות על גורל יהודי אירופה, ואף לארץ-ישראל נשקפה סכנה ממשית, הרגיש מאיר שלא יוכל להישאר במסלול האקדמי, המנותק מהמציאות הגועשת ומחיי המעשה החלוצי. ביקור שבת מקרי בגבת בהזמנתו של אהרקה ישראלי שם קץ לשאלת ה"לאן". שניהם נשבו מייד בקסם המקום ואנשיו, וכמעט בו-במקום החליטו: מצטרפים לגבת.
 
את דרכה בגבת החלה נעמי בגן-הירק, אך כעבור חודשים ספורים חלו כל בני הנעורים בחצבת קשה, והיא נקראה לעזרה. מכאן ואילך, במשך כל שנותיה בגבת ואחר-כך במשך שנים רבות ביפעת, עבדה כמטפלת בילדי בית הספר. בני גבת הראשונים שבהם טיפלה נשארו אוהביה וחבריה לתמיד. נעמי היתה להם, בעיקר לבנות, דמות שאיתה יכלו להזדהות בלי סייג: כאחת מהן ממש – מלאת חן נעורים, מקרינה חוסן, קלות ופשטות הליכות, יושר, נאמנות, ביטחון ויציבות. לא היו בגבת עוד מטפלות כמוה. בשנת 1943 נולדה לנעמי ומאיר הבת הבכורה – אפרת, שהפכה עד מהרה לצעצוע המבוקש ביותר של בנות חברת הילדים בגבת.
 
בראשית שנת 1946 יצא מאיר לשליחות באירופה במסגרת במפעל ההצלה והעלייה של ילדים שמשפחותיהם ניספו בשואה. במשך שנה וחצי התגעגעו אליו בגבת נעמי ואפרת הקטנה בת השלוש, ועימן כל ילדי גבת וחבריה. בקיץ 1947 חזר מהשליחות הזאת, שטבעה חותם בל-יימחה בנפשו. בשנת 1950 נולד עופר, ובשנת 1954 נולד גלעד.
 
בראשית שנות ה-50 התחולל המשבר העמוק של הפילוג. ביולי 1954 עזבו נעמי ומאיר את קיבוצם האהוב, יחד עם מחצית מחברי גבת, ויסדו יחד עם חברי קבוצת השרון את יפעת. "12 שנה חיינו בגבת", תאמר נעמי לימים, "12 שנה משמעותיות, אינטנסיביות, דחוסות באירועים שעיצבו את חיינו: מלחמת העולם והשואה, השבת השחורה בגבת, מלחמת השחרור והבנים שנפלו – והפילוג, שחולל הרס חברתי בל-ישוער".
 
ביפעת עבדה נעמי במשך שנים רבות כמטפלת. היתה בה הסבלנות של רצים למרחקים ארוכים, והיא ליוותה את הילדים שעימם עבדה מאז היותם בראשית כיתה א' ועד בגרות. מאוחר יותר עברה לעבוד במחסן הבגדים, ניהלה אותו תקופה ממושכת, והמשיכה לעבוד בו עד החודש האחרון לחייה במסירות ובחריצות בלתי-נדלית. במרוצת השנים נשאה נעמי גם בעול תפקידים ציבוריים ולקחה חלק פעיל ומשמעותי בחיי החברה.
 
סגורה ומאופקת היתה נעמי, אבל לא נרתעה מביטוי ישיר של ביקורת ומעמידה נחרצת על דעותיה העצמאיות. בלשון ברורה וחד-משמעית ביטאה בשנים האחרונות את אכזבתה מנטישת ערכים מכוננים בחברה הישראלית, בתנועה הקיבוצית וגם בבית, ביפעת. מעולם לא הלכה סחור-סחור, ולא ניסתה לרכך וליַפּוֹת את המציאות.
 
אסון נפילתו של עופר במלחמת יום הכיפורים הפך את חייה של נעמי על-פיהם. כלפי חוץ נדמה היה שהיא עומדת בצער השכול כסלע איתן, אבל מי שהכיר אותה ידע והבין שאין זו כי אם מראית עין של אדם שלעולם לא ירשה לעצמו גילוי של חולשה וצער ברבים. רק בדברה על מסירותם של צילה ומשפחתה ומסירותם יוצאת הדופן של חבריו הטובים של עופר, שהמשיכו לשמור על קשר חם ונאמן במשך כל השנים, היה הברק שבעיניה מסגיר משהו מן המתחולל בלב פנימה.
 
הפרידה ממאיר לפני שבע שנים הוסיפה צער גדול על צערה של נעמי. אפרת וגלעד השתדלו להקל עליה ככל שיכלו, וכך גם הנכדים האהובים, שהרעיפו עליה אהבה וחום, כל אחד בדרכו, בסלחנות ובהבנה. עד יומה האחרון ליוו את נעמי חבריה הטובים מיפעת ומחוצה-לה, בהם מבוגרים וגם צעירים מאוד. חסד ידידותם האיר את השנים האלה.
 
בעצב אנו נפרדים מנעמי.
בת הארץ היתה, ואל אדמתה היא שבה היום, לצידם של מאיר ושל עופר ז"ל.
עם אפרת וגלעד ועם צילה, עם הנכדים ושתי הנינות הקטנות, עם האחים ומשפחותיהם ועם כל המשפחה הרחבה אנו שותפים בצער.
 
תהי נשמתה צרורה בצרור החיים.
 
מרים אהרוני, י' כסלו תשס"ט (2008)