שלום אורח, התחבר !

חדשות הקיבוץ

ברוכים הבאים

ברוכים הבאים לאתר יפעת!

נר נשמה

 מועדי יום השנה לחברי יפעת
מופיע ב"נר נשמה" במדור "נזכור"
בעמוד הבית.

גשם תש"ף

16.10.19 היום נמדדו 2 מ"מ
מתחילת אוקטובר נמדדו 2 מ"מ
מתחילת השנה נמדדו 2 מ"מ

מה קורה

מגזין הוידאו החודשי "מה קורה"
נמצא ב"רוח מקומית".
האחרון מופיע גם בדף הבית.

לוח אירועים

איך היצלתי את עודדי

 מוטקה שפר מספר:
איך היצלתי את עודדי 

מוטקה שפר במחסום גבול, 1948

 

בשנת 1947 היה עודדי כבן 16 ולמד ברמת יוחנן עם כל בני כיתתו מקבוצת השרון. כשהחליטו באומות המאוחדות על הקמת מדינת ישראל, היתה שמחה גדולה מאוד. רבים מאנשי רמת יוחנן הצטופפו על משאית בדרכם לחיפה כדי לחגוג ולרקוד ברחובות. לא היה מספיק מקום על המשאית ואחדים עמדו על המדרגות שעל יד הקבינה. כשהמשאית רק התחילה לנוע, הספיק גם עודדי לקפוץ על המדרגה. כעבור זמן קצר, הגיע עודדי לחיפה, אבל לא בריקודים. הוא הגיע לבית החולים: כשקפץ על המדרגה נפל, והגלגל האחורי של המשאית שבר לו את הירך.

 

באותו זמן הייתי מדריך בנוער העובד בפתח תקווה. באחת מנסיעותיי הביתה לקבוצת השרון ביום שישי, החלטתי לבקר את עודדי. כמו רבים מחברי הקבוצה באותם ימים, הייתי לבוש בגדי חאקי ארוכים ומגוהצים, וכמנהג המדריכים, נשאתי על הכתף תרמיל צד דמוי-צבאי.

 

כשעודדי ראה אותי, אורו עיניו. הוא התנפל עלי בשמחה: אתה מוכרח להוציא אותי מפה! האחיות נחמדות ומטפלות בי יוצא מן הכלל, אבל אני נמצא כאן כבר יותר מחודש, אני לא יכול להיות פה יותר! קח אותי הביתה.

- מה פתאום אקח אותך הביתה?

- אם לא אתה – אף אחד לא יוציא אותי, תציל אותי!

 

ראיתי שדעתו נחושה והחלטתי לעשות מאמץ. האחות האחראית אמרה שאין בעיה לשחרר אותו, אבל צריך חתימה של המשפחה או של מישהו מוסמך, כי עודדי עדיין קטין. ההשגחה הרפואית שהוא זקוק לה תינתן לו – היא בטוחה – בקבוצת השרון. הלכנו יחד אל עודדי והוא חזר על דרישתו לנסוע הביתה. יצאתי איפוא לחתום על "קבלתו" ולסדר את ניירות השחרור.

 

כמו שיצאתי, הספקתי לשמוע את האחות שואלת את עודדי אם הוא בטוח ש"הילד הזה" (כלומר, אני) מוסמך להוציא אותו. עודדי הזדעק: מה ילד? הבחור הזה הוא מפקד בכיר בארגון ההגנה! את לא רואה את הלבוש שלו?

 

הזמנתי מונית מחדר האחיות וחזרתי אל עודדי עם כל הניירות. עודדי כבר הספיק בינתיים להתלבש בחולצה ובמכנסיים קצרים, דרכם השחיל בקושי את הרגל עם הגבס. עזרתי לו להתיישב בכיסא גלגלים והתקדמנו ליציאה, אל המונית.

- לאן נוסעים?, שאל הנהג.

- לרמת דוד, אמרתי.

- לא בא בחשבון, החזיר הנהג. אני לא יוצא מחיפה בכיוון עפולה. הלילה היתה פעולה של ההגנה בבַּלד-א-שייח' (תל חנן היום) בגלל ההתנכלויות של הערבים שם על התחבורה מהעמק לחיפה והיום אי אפשר לעבור שם בשום אופן.

 

מה לעשות? הביתה אי אפשר ומבית החולים עודדי כבר שוחרר ולא יקבלו אותו חזרה. לישון ברחוב? נראה היה שהמוצא היחידי הוא לשבור לו גם את הרגל השנייה ולהחזיר אותו לבית החולים, אבל צעד זה נראה בכל זאת קצת מרחיק לכת. החלטתי לשוחח עם הנהג ב"דרכי נועם":

- אסור בשום אופן שהבחור הזה ייפול בידי המשטרה הבריטית, אמרתי בשקט, כמגלה סוד. אתה חושב שהגבס הזה אמיתי? היינו מוכרחים להסתיר את הבחור הזה עד להוצאתו מן העיר.

- אבל מהתחנה אסרו עלינו לעבור בבלד-א-שייח', התעקש הנהג.

- אין "אבל". אם אתה לא מוציא את הבחור הזה, אדווח למי שצריך, ואז – אני לא מקנא בך! סע דרך כפר חסידים או דרך דליית אל-כרמל. אורך הדרך (כלומר, גובה התשלום), לא חשוב, העיקר שהבחור יגיע לרמת דוד.

הנהג ראה שאין לו ברירה, ובאי-רצון נסע דרך כפר חסידים, כשהוא מסתכל עלינו כל הזמן דרך המראה – ספק בכעס, ספק בפחד.

 

כיוון שהייתי כבר באווירה המתאימה וגם מפני שהיינו במצב רוח מרומם, מפני שאחרי הכל היינו בדרך הביתה, התחלתי "להסביר" לעודדי בלחש, חזק דיו כדי להגיע לאוזני הנהג, על תוכניות דמיוניות ופעולות מדהימות. כך למשל, כשעברנו ליד שער העמקים וראינו צינור עבה מונח על עגלה, אמרתי: את זה כיסינו אתמול בברזנט וגררנו בפעולה בבלד א-שייח'... כשעברנו על יד גֶ'דָה (רמת ישי היום) וראינו את בניין החאן הנטוש, לחשתי בקול רם: לבניין הזה ייכנס מחר גדוד 115! לא שיערתי אז שכעבור זמן לא רב אשב שם בעצמי כחייל, דווקא בגדוד 113...

 

כשהתקרבנו לרמת דוד, ראינו מרחוק את מלכה, אמא של עודדי.

- זאת מהמשפחה שתסתיר אותך, אמרתי לעודד בקול לחש, שהגיע היטב אל אוזניו הכרויות של הנהג. היא כבר מחכה לך, קרא לה אמא. (אחר כך התברר שמלכה יצאה לכביש כדי לנסוע לבקר את עודדי, אבל התחבורה היתה משובשת וכל הנהגים אמרו לה שלחיפה אי אפשר להגיע, מפני שאסור לעבור בבלד א-שייח).

 

עזרתי לעודדי להגיע לחדר ההורים והתחלתי להתרוצץ כדי להשיג כסף לשלם לנהג, אבל זה כבר סיפור בפני עצמו: להשיג בקבוצת השרון של אז 10 או 15 לירות, במיוחד ביום שישי אחר הצהריים, היה הרפתקה מרתקת. אבל מה, זה כבר סיפור ארוך – ולא מערבבים סיפור בסיפור.