שלום אורח, התחבר !

חדשות הקיבוץ

ברוכים הבאים

ברוכים הבאים לאתר יפעת!

גשם תש"ף

6.12.19 היום נמדדו 2 מ"מ
מתחילת נובמבר נמדדו 10 מ"מ
מתחילת השנה נמדדו 40 מ"מ

נר נשמה

 מועדי יום השנה לחברי יפעת
מופיע ב"נר נשמה" במדור "נזכור"
בעמוד הבית.

מה קורה

מגזין הוידאו החודשי "מה קורה"
נמצא ב"רוח מקומית".
האחרון מופיע גם בדף הבית.

לוח אירועים

בגון אסתר
אסתר בגון
בת שיינדל לבית פילצ'יק ויוסף קפלן
בת-זוג לישראל בגון
אם לחינה ויוסי
נולדה כ"ו כסלו תרע"ד, 25.12.1913
נפטרה א' כסלו תש"ע, 17.11.2009
 
 
מים שקטים
תולדות חיים ודברי פרידה בהלוויה בשם חברי יפעת
 
אסתר נולדה בחנוכה תרע"ד, דצמבר 1913, בעיירה סטולין שבפלך ווהלין ברוסיה הלבנה – עיר ששמה מוּכָּר היטב בעולם היהודי הודות לחצר החסידית המקורית והמיוחדת שלה. בת שנייה היתה להוריה, שיינדל ויוסף קפלן. מלחמת העולם הראשונה פרצה בהיותה תינוקת בת חודשים ספורים. האב גוייס לצבא והאם נאבקה על קיום המשפחה בתנאים קשים ביותר. גם כשתמה המלחמה, לא חזר השקט. חילופי שלטון תכופים הביאו איתם גלי פרעות ביהודים. חוליגנים מקומיים וחיילים משוטטים מצבאות שונים היו מתנפלים חדשות לבקרים על בתי יהודים, פורעים ובוזזים, ולא פעם גם פוגעים בנפש. מימי הילדות הרחוקים זכרה אסתר איך היתה אמא מעירה אותה ואת אחִיהָ בשעת לילה, עוטפת אותם היטב בשמיכות ויוצאת עימם אל היער הסמוך עד עלות השחר מאימת הפוגרום שהתרגש שוב על העיר.
 
רק בשנת 1920 התייצב סוף-סוף המצב תחת השלטון הפולני, והיהודים נשמו לרווחה. בסטולין נפתח בית הספר היהודי "תרבות", שבו דיברו עברית ולמדו בעברית את כל המקצועות, ואסתר החלה ללמוד בו. כך היתה לה העברית כמעט שפת-אם, בצד היידיש והפולנית.
 
בשעות אחר-הצהריים הלכו הילדים לתנועת הנוער "השומר הצעיר". כמה שנים מאוחר יותר, בגיל הנעורים, הפך קן התנועה למרכז חשוב בחייהם של אסתר וחבריה. בקן שרו וחלמו על ארץ ישראל וחגגו את החגים בצביון ציוני מובהק. לכולם היה ברור שבגלות לא יישארו. למרבה הצער, רק מיעוט בר-מזל זכה להגשים את חלום העלייה לארץ. אסתר היתה ביניהם. לקראת המכבייה הראשונה, שהתקיימה באביב 1932, התיר המימשל הבריטי כניסה חריגה לארץ לזמן קצר באשרת תייר. צעירים יהודים רבים, בהם אסתר, עלו לארץ במסווה של אוהדי ספורט, ונשארו בה כבלתי ליגאליים – "שוהים בלתי חוקיים" בלשון ימינו. התקווה של אסתר שבני משפחתה מסטולין, כולם ציונים נלהבים, יעלו אחריה – לא התגשמה. רק אחיה הבכור, נח, הצליח לעלות מבעוד מועד ארצה. ההורים, הסבתא והדודים, וגם אח ואחות צעירים ממנה, נספו בשואה. כאב אובדנם ליווה את אסתר כל חייה.
 
לעולה הטרייה אסתר היתה בת-משפחה בגבעת השלושה, ולכן הצטרפה דווקא לקבוצה זו. תוך זמן קצר למדה החבורה להכיר את טוב-ליבה ונועם הליכותיה של הצעירה מסטולין. עם הזמן התרחב חוג ההכרויות שלה גם עם חברי קבוצות אחרות, בהם גם עלם חמודות מקבוצת פינסק שבעמק יזרעאל בשם ישראל בגון. ישראל היה כבר ותיק בארץ, הספיק לעבוד בבניין בשכונת תלפיות בירושלים ולרכוש במקצוע זה מיומנויות גבוהות, וגם עבר הכשרה יסודית בעבודות השדה במרחביה. לאט ובהססנות החל להירקם קשר האהבה בין שני הצעירים. המרחק בין גבת לבין גבעת השלושה לא איפשר פגישות תכופות, אבל כאשר החליטה אסתר להיות לאחות ועברה לעפולה כדי ללמוד את המקצוע בבית החולים של העמק, החליט ישראל לשים קץ לגעגועיו וביקש את ידה.
 
בשנת 1941 העמידו חופה בתל-אביב. הרב אהרון בגון, אביו של ישראל, קידש את הזוג הצעיר ברגש רב, והחברות הטובות העניקו לה שי, שאותו זכרה גם אחרי שנים רבות מאוד עם אור מיוחד בעיניים: אלבום תמונות קטן ועליו אותיות שמה החדש: א.ב. – אסתר בגון. יומיים לאחר מכן ערכו להם בגבת מסיבת חתונה כדת וכדין, עם דברי שיר, שעשועי צחוק והיתול וריקודים עד אור הבוקר.
 
בעיצומה של מלחמת העולם, באוקטובר 1942, נולדה חינה, שנקראה על-שם אמו המנוחה של ישראל. בדצמבר 1945, אחרי גמר המלחמה, נולד יוסי, שנקרא על-שם אביה של אסתר שנספה בשואה. זאת היתה משפחה קטנה, אבל ספוגה בחום משפחתי גדול.
 
הקמת המשפחה שמה קץ לרצון של אסתר להיות אחות רחמניה, אבל לא יכלה לתחושה הפנימית ולקווי האופי שמהם נבע הרצון הזה. לא ייפלא, על כן, שאסתר הפכה למטפלת תינוקות – קודש הקודשים של החצר הקיבוצית דאז, והתמידה בכך הרבה שנים. בשקט ובנועם רב הכניסה אסתר חום וחיוך רך למשטר הנוקשה של בית התינוקות בניצוחה הבלתי מעורער של זלטקה. בצילומים מהימים ההם רואים אותה תמיד בסינר צחור ומעומלן – שהיה הסמל המסחרי של מטפלות הגיל הרך.
 
בפילוג עברה משפחת בגון ליפעת. אסתר המשיכה עוד שנים בעבודה בבית התינוקות ואחר-כך רכשה מקצוע חדש: סריגה במכונת סריגה. שלוש סורגות עבדו במקום הקטן והלבבי בצריף השוודי – אסתר, ברכה בורשטיין וחוה דורון, זכר כולן לברכה. הסוודרים היפים שסרגו – בעיקר לילדים – היו מן הסוג הנדיר שאינו מאבד מיופיו וצורתו גם אחרי שנים רבות. כשהמקום נסגר, הצטרפה אסתר לצוות הטריקו בקומה השלישית של מחסן הבגדים. היא היתה בתו של חייט, ובהצטרפות המאוחרת שלה לצוות התפירה נקשר חוט סמוי של שִׁיבָה הביתה.

תמיד היו לאסתר חברות טובות, שעימן חלקה שמחות ודאגות ואת כל מאורעות היום. התמונה של שלישיית "הבנות" – חיה שיפמן, אסתר וגוטה שוחט – היושבות על הדשא לפנות ערב וכל העובר על פניהן מתעכב לרגע – עדיין עומדת מול העיניים, אף שבדירותיהן גרים זה מכבר בני הדורות הצעירים.
 
הבנים בגרו והקימו משפחות, נולדו נכדים... אסתר שמחה עם כל אחד ואחת מהם, והתגאתה במשפחתה המתרחבת והולכת. היו שנים טובות של אושר שקט, עם דאגות ושמחות של יומיום, שזוכרים אחר-כך בגעגועים גדולים, כי אז עוד היו כל האהובים בחיים, ואי אפשר היה לשער את האסונות הגדולים שיבואו. במלחמת יום הכיפורים, אוקטובר 1973, נפל יאיר, בעלה של חינה ואבי ארבעת ילדיה. פחות מ-10 שנים אחר-כך, בפברואר 1982, נספה ישראל בתאונת דרכים. החיים נמשכו, אבל השכול הפך לצל המלווה את הנשארים בכל אשר יילכו, גם בשמחות הרבות שבאו בשנים מאוחרות יותר – ציוני דרך בחיי תשעת הנכדים האהובים, ואחר-כך חתונותיהם והולדתם של ארבעה-עשר נינים.
 
לפני עשר שנים, כאשר גם החברות הטובות הלכו לעולמן, החליטה אסתר – מרצון ובחירה חופשית – לעבור ל"בית ערבה", כדי שלא להקשות על המשפחה ולא להיות לנטל על איש. חינה, יוסי ואריאלה, והנכדים האהובים עם בני-זוגם וילדיהם היו מסורים לה בלב ונפש וגם הצוות עטף אותה בחיבה ודאגה. וכך, מוקפת אהבה, חום ורוך, נפרדה מן העולם, והיא בת תשעים ושש שנה.
זכרונה הטוב צרור בצרור חיינו.
 
מרים אהרוני, א' כסלו תש"ע (2009)