שלום אורח, התחבר !

חדשות הקיבוץ

ברוכים הבאים

ברוכים הבאים לאתר יפעת!

גשם תש"ף

2.4.20 היום נמדדו 5 מ"מ
מתחילת אפריל נמדדו 5 מ"מ
מתחילת השנה נמדדו 723 מ"מ
שהם 131.4% מהממוצע הרב-שנתי

נר נשמה

 מועדי יום השנה לחברי יפעת
מופיע ב"נר נשמה" במדור "נזכור"
בעמוד הבית.

מזל טוב

לאורנה ודובי לופי
להולדת הנכדה גלי
בת לקארין ואילן.
ברכות לכל המשפחה!

מה קורה

מגזין הוידאו החודשי "מה קורה"
נמצא ב"רוח מקומית".
האחרון מופיע גם בדף הבית.

לוח אירועים

ביטון יוסף
 
יוסף ביטון
בן מסעודה ומשה ביטון
בן-זוג למזל לבית ביתן
אב למשה, אורלי, כרמית ואיתן
נולד י' שבט תרפ"ט, 21.1.1929
נפטר כ"ו כסלו תשס"ה, 9.12.2004
 
תולדות חיים ודברי פרידה בהלוויה בשם חברי יפעת
 
יוסף נולד בקזבלנקה שבמרוקו להוריו מסעודה ומשה בינואר 1929. בקזבלנקה עברו שנות ילדותו ונעוריו. למרות הזיקה החזקה של הבית לתרבות צרפת, נמשך יוסף אל ארץ ישראל. הוא ואחד מאחיו היו היחידים מהמשפחה שעלו לארץ. הוריו ואחד האחים נשארו במרוקו, אחותו היגרה לצרפת ושני אחים נוספים היגרו לקנדה.
 
יוסף הצטרף לתנועת הנוער הציונית "החלוץ". עם גמר בית-הספר התיכון נסע לצרפת עם חבריו לתנועה כדי לעבור שם הכשרה ימית בבית-הספר לקציני-ים של הצי. באמצע תקופת ההכשרה פרצה מלחמת השחרור. בהסדר מיוחד איפשרו לבחורים להגיע ארצה במסגרת המח"ל, בתנאי שעם תום המלחמה ישובו לסיים את ההכשרה של הצי הצרפתי. יוסף הגיע ארצה בשנת 1948 והשתתף במלחמת השחרור כחייל ומפקד כיתה בגבעתי. הוא רצה מאוד להתגייס לחיל הים, אבל הלך למקום שבו היו צריכים את הלוחמים. אחרי המלחמה נשאר זמן-מה בקבע בחיל האוויר דווקא. לצרפת לא חזר ואת ההכשרה הימית לא השלים. מה שנותר לו ממנה היה בעיקר בשלושה: אהבה לים, אהבה ממכרת לדיג וקעקוע של עוגן על הזרוע.
 
אחרי השחרור מצה"ל עבד יוסף בבניין בתל-אביב. בשנת 1954 החליט להצטרף לקיבוץ. הוא רצה קיבוץ ליד הים. בתנועה אמרו לו שאין מקום בקיבוץ על יד הים, אבל לעומת זאת יש קיבוץ חדש, שמקימים בו בריכה... כך הגיע יוסף ליפעת, חודשים אחדים אחרי הקמתה. בשנת 1956 עלתה ארצה משפחת ביתן - משפחתה של מזל. המשפחה גרה בעפולה ומזל חיפשה אולפן לעברית בסביבה. בחירתה של מזל ביפעת היתה, ללא ספק, מזלו הגדול של יוסף. השניים נישאו ושנה לאחר מכן נולד הבן הבכור משה.
 
יוסף החרוץ ונעים ההליכות עבד שנים רבות במחסן התבואות. היה זה הוא שלימד אותי את העבודה כאשר נכנסתי למחסן תבואות בשנת 1969. למדתי ממנו איך להכין תערובות, איך להעמיס שק על הגב ולהטיל אותו בדיוק למקום הנכון, ובעיקר - איך לשמור על הסדר והניקיון במחסן.
 
יוסף היה באותה תקופה איש חסון ובריא. את העבודה הקשה במחסן התבואות עשה ביעילות ובזריזות, ובעיקר באחריות. הבטיחות בעבודה היתה מאוד חשובה בעיניו. הוא שמר על העובדים איתו שלא יסתכנו, שלא ייכנסו לתאים המכילים גאזים רעילים, שלא יכניסו יד למכונה עובדת או יפלו, חלילה, ממקום גבוה. בכל עבודה שבה עסק, היתה עין אחת שלו פקוחה גם על הנעשה מסביב, והיה נכון להעיר לעובד שייזהר או לחוש לעזרתו במידת הצורך.
 
היה זה כשנה אחרי מותה של אורלי ז"ל בגיל תשע. דאגתו הגדולה של יוסף נתונה לבריאותה של כרמית, שהחלה לגלות סימני אותה מחלה שממנה סבלה אורלי. בשנים שלאחר מכן החמירה מחלתה של כרמית. יוסף התמחה בטיפול בה. במשך שנים נהג לישון בכיסא ליד מיטתה של כרמית ולשמור עליה בשנתה ולהשכים מוקדם בבוקר לאחר לילה חסר-שינה כדי להרוות את דרכי נשימתה באֵדים לקראת הלימודים. כל זה לא מנע ממנו להגיע לעבודה בזמן ולהשלים יום עבודה ארוך וקשה, שלאחריו היה מתקלח היטב ומחליף בגדים כדי שאף גרגר אבק ממחסן תבואות לא יגיע אל קרבתה של כרמית. יוסף השגיח על בתו האהובה בשעות הערב והלילה יום אחר יום, שנה אחר שנה. כאשר כרמית נזקקה לטיפול בבית-חולים היה נוסע עימה, מדריך את האחיות בטיפול בה, אך אף פעם לא סומך עליהן ונשאר ליד מיטת הבת כל משך שהותה שם.
 
אולי אותן שנים, אשר בהן היתה דאגתו של יוסף נתונה לבריאותה של כרמית ועל עצמו לא חס כלל, הן שתרמו להידרדרות בבריאותו שלו. לאחר מותה של כרמית בגיל 13 בשנת 76 החל פתאום לחלות הרבה ולסבול מאוד, וכאשר שנים אחדות לאחר מכן יצא מהעבודה במחסן התבואות כבר לא היה בריא כלל ועיקר. אף-על-פי-כן, למרות הכאב הגדול על אובדן הבנות שלא היה לו מרפא, ולמרות סבלו הפיזי הניכר, שמר יוסף על אופטימיות וחוסן פנימי. בכל פעם שהיינו נפגשים בשנים האחרונות, כשהוא נוסע בקלנועית או מתנהל בכבדות, היה נחייך אלי ולספר לי משהו נחמד, שעמד בניגוד לדמות ידועת-הסבל שראיתי מול עיניי. בכל פעם מחדש הייתי נזכר באותו יוסף שלימד אותי את העבודה במחסן התבואות - איש בריא וחזק, חבר שאפשר לסמוך עליו שיחוש תמיד לעזרה בעת הצורך. בדמותו הזאת שמלפנים, וגם בחיוכו השופע-טוב בשנים האחרונות, הקשות, אזכור אותו.
 
עם מזל, עם משה ומשפחתו, עם איתן ועם כל בני המשפחה אנחנו שותפים באֵבל ובצער.
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.
 
יואב אהרוני, כ"ו כסלו תשס"ה (2004)