שלום אורח, התחבר !

חדשות הקיבוץ

ברוכים הבאים

ברוכים הבאים לאתר יפעת!

נר נשמה

 מועדי יום השנה לחברי יפעת
מופיע ב"נר נשמה" במדור "נזכור"
בעמוד הבית.

מה קורה

מגזין הוידאו החודשי "מה קורה"
נמצא ב"רוח מקומית".
האחרון מופיע גם בדף הבית.

לוח אירועים

בית הכנסת

יוסי יעקובסון, ציור על עץ
 
סיפורו של בית הכנסת ביפעת
 
הראשית
בקבוצת השרון לא היה בית כנסת. החברים המעטים שרצו להגיע לבית כנסת, בעיקר בראש השנה, יום הכיפורים ושמחת תורה, הלכו לנהלל. בגבת הוקם בית כנסת עבור הורי החברים שעלו ארצה, אך אף שהצטרפו אל בניהם החלוצים בקיבוץ שמרו על אורח חיים דתי. ההחלטה לא עברה בקלות. לימים סיפר משהל דיטל: "הוויכוח בגבת היה קשה ונוקב. היו לא מעט חברים שחששו שהסבים הזקנים יחזירו את הילדים הרכים לחיק הדת. מנגד טענו הטוענים שיש לקיים מצוות כיבוד אב ואֵם ולאפשר להורים לחיות איתנו, למרות שאנחנו עזבנו את הדת שלא על מנת לחזור. לבסוף הוקם בית הכנסת, וגם מטבח כשר קטן עבור ההורים האדוקים. מפעם לפעם הייתי מצטרף אליהם לתפילה בשבת וחג, וחבריי לא ראו זאת בעין טובה, בלשון המעטה".
 
בשנות החמישים שככו כבר רוחות החשש וההתנגדות, ועם הקמת יפעת הוקם בה גם בית כנסת כמובן מאליו וללא ויכוח, במימון משרד הדתות. בית הכנסת – צריף עץ גדול – הוקם ליד בתי המגורים שהוקצו להורים סמוך לכניסה ליישוב. באגף המזרחי של הצריף הותקן מטבח לפי כל דיני הכשרות, ומרים כהן ושרה ברזלי בישלו בו להורים הזקנים ארוחת צהריים חמה. לפעמים הצטרף אל חדר האוכל הקטן של ההורים בן משפחה שומר מצוות שהגיע לביקור או גם אורח מזדמן.
 
 בית הכנסת בשנת 1963
משמאל: מטבח ההורים, על המעקה מתייבשים הסינרים והמטליות ששימשו בארוחה את המטבח וחדר האוכל
 
המשך ראשון
כאשר דור ההורים כלה מן העולם, וגם הרב בגון הסתלק לעולם שכולו טוב, ריחפה סכנת סגירה על בית הכנסת – בדומה למה שקרה בגבת שנים קודם לכן (ר' להלן). אז נרתמה לעניין בית הכנסת קבוצת חברים מן הוותיקים, שהחשיבה את קיומו ורצתה בהמשכו. על נאמני בית הכנסת המתמידים נמנו מיכאל עובד, רפאל פסחי, יעקב לוצקי, אהרון זיגלמן, משה דיטל, מיכאל קושט, אריה כרמי, ישראל ביטמן, יהושע מחניימי, אלימלך אגסי, שמחה חורש, יעקב ווליניץ, זליג סובול, מאיר בירנבאום, מרדכי בינר, ראובן גורביץ', אריה ברזלי ואברהם עמית – זכר כולם לברכה. בשנת 1965 חל שדרוג משמעותי בתפילות עם הצטרפותו של יעקב לוין ז"ל ליפעת. יעקב, בקולו הערב, במנגינותיו הנפלאות ובתפילתו הזכה השרה רוח חדשה על בית הכנסת ומשך אליו קהל נוסף. יעקב שימש כבעל קריאה קבוע ואף לימד ילדים לבר מצווה – תחילה בודדים שרצו בכך ואחר כך מאות – ועל כך בהרחבה להלן.
 
 
באי בית הכנסת לקראת שיעור עם רב ההסתדרות, הרב מנחם הכהן, שבט תשל"ה (1975)
מימין לשמאל: משה דיטל, יעקב לוי, שמעון רוזנמן, אריה כרמי ומאחוריו נחמיה פרומקין,
רפאל פסחי, מאחוריו הרב מנחם הכהן ומאחוריו אהרון זיגלמן, אלימלך אגסי ומאחוריו יעקב לוין, מיכאל עובד, יעקב לוצקי, ? וחיים אונגר
 
משהתבטל הצורך בקיומו של מטבח כשר נפרד מהמטבח הכללי, הוסרה המחיצה שהפרידה בינו לבין בית הכנסת, והצריף נפתח לחלל אחד. אף שלא הוקמה מחיצה של ממש בין האגפים, שימש האגף המזרחי כעזרת נשים.
 
כמעט עוברים
למעלה מ-20 שנה עברו, הצריף הזדקן וסימני השנים ניכרו בו. משהושג תקציב משמעותי ממשרד הדתות, הוחלט בשלהי שנת 1975 להקים בית כנסת חדש. ועדת התכנון התלבטה חודשים בשאלה האם לבנות את הבית החדש במקום הישן, אף שבתי ההורים אוכלסו בצעירים ולבסוף הביאה להכרעת האסיפה שתי הצעות: האחת – הקמת בית כנסת בקצה המערבי של יפעת, "באזור הבית של חיים גולן" (כיום: משפחת רחמים), והשנייה – "במגרש שלמרגלות הגבעה, ליד בית הספר" (מגרש הקט-סל דהיום). הדיון נפרש על פני שתי אסיפות. באי בית הכנסת תמכו בהצעה השנייה, האסיפה הכריעה בעד ההצעה הראשונה. לשאלה מדוע לא יצאה התוכנית לפועל עדיין לא נמצא מענה בגנזי הארכיון, אך בעובדה נשאר הבית במקומו.
 
עברו עוד כ-10 שנים. כשהסתיימה הסבת בתי ההורים לשעבר לשיכון נעורים, עלתה שוב, ובדחיפות, ההצעה להזיז את בית הכנסת ממקומו כדי למקם במקומו מועדון לחברת הילדים.
 
          דו"ח מישיבת המזכירות מיום 11.4.84:
          בהשתתפות ועדת התכנון הועלתה שוב שאלת מיקום בית הכנסת, עקב הצורך להפוך את בית הכנסת הנוכחי למועדון חברת הילדים.
          חברי ועדת התכנון טענו שההשקעה הנדרשת בצריף הירוק (מועדון דורות דהיום) על מנת להכשירו לבית כנסת
          לא פחותה מסכום השתתפותנו בבניית בית כנסת במקום אחר, מה גם שמיקום בית כנסת בצריף הירוק, בלב היישוב
          ובקרבת חדר האוכל, עלול לגרום למתיחות וחיכוכים מיותרים.
          סוכם להמליץ בפני האסיפה לבדוק בניית בית כנסת במקום שאותו הציעה ועדת התכנון.
 
משום מה, גם הצעה זו נפלה בסופו של דבר, ובית הכנסת נשאר במקומו.
 
להגביה את ספר התורה
בשנת 1990 עבר בית הכנסת שיפוץ ושדרוג במימון נוסף שהושג ממשרד הדתות וכספים שגייס ממקורות אחרים חגי מירום. החזות הפנימית של בית הכנסת עוצבה בסגנון אירופי עתיק וחמים, עם תקרת עץ דקורטיבית אשר נברשת רבת קנים משתלשלת ממנה ועם חלונות מקומרים שבהם מעוטרים ויטראז' צבעוני. גם הבימה חודשה בעבודת עץ אמנותית, מעשה ידיהם להתפאר של שלמה שריקי ויאן קליאניאן. בקיר המערבי של בית הכנסת נקבע לוח לזכר בני יפעת שנפלו במערכות ישראל. המרפסת הוגדלה והורחבה כדי לאפשר בניית סוכה והתכנסות קהל גדול בחגים, המדרכה לבית הכנסת הורחבה ונבנה "גשר" אל הבית, שבחזיתו שער מרשים.
 
בזמן השיפוצים הגיעו ליפעת (ביום חול!) כתבי השבועון החרדי "יום השישי". בכתבתם הנלהבת ציטטו את אריה ברזלי, שהשיב לשאלתם מדוע הוסרה התקרה של הצריף. "כשהיינו מגביהים את ספר התורה לאחר הקריאה, היינו תמיד נתקלים בתקרה", אמר להם אריה. "החלטנו לוותר על תקרה כדי שנוכל להגביה את ספר התורה".
 
לקראת חגי תשרי של שנת תשנ"א כתבו בָּאי בית הכנסת רשימת תודות נרגשת בעלון תחת הכותרת "מימוש חלום". בסיומה כתבו: "הציבור מוזמן לחזות במו עיניו ביופיו של הבית על חלונותיו המקומרים הצבעוניים, קירות העץ והכניסה היפה. חבל להחמיץ את ההזדמנות להתפעל ולהתפלל".
 
שני רבנים
בראיון על בית הכנסת ביפעת סיפר משה'ל בן ה-94:
בין הורי החברים שהגיעו לגבת היו שני רבנים: אחד מוורשה ואחד מפינסק. הרב מוורשה, ר' שמואל-מנחם כנעני, הגיע ראשון, ולכן היה הוא לרב דגבת. אשתו הרבנית דבורה החזיקה את המטבח הכשר שהוקם עבור ההורים. בפילוג עבר אחד מבניו של הרב כנעני ליפעת (אריונק) והבן השני נשאר בגבת (אברהם). הרב כנעני נשאר בגבת – שם היה ביתו ושם קהילתו ופרנסתו. הרב מפינסק, ר' אהרון בגון, עבר עם משפחת בנו ישראל ליפעת, ונהיה לרב דיפעת.
 
הרב אהרון בגון
       רוב מוורשה
      זוכרי הזכרונות מספרים:
      חבר גבת, שלא מהפינסקאים, פגש יום אחד בחיפה מכר מימי "החלוץ" בפולניה.
      בשיחה הערה שהתפתחה שאל המכר החיפאי: "איך זה שאתה חבר בקבוצת פינסק,
      כשאתה בכלל מקלץ?"
      החבר מגבת הצטדק: "לא כולם אצלנו יוצאי פינסק, יש גם ממקומות אחרים".
      "אבל מאיפה הרוב" התעקש החיפאי.
      "הרוב דווקע מוורשה", השיב החבר מגבת, שאוזנו האמונה על היגוי יידישאי-אשכנזי
      לא הבחינה בין צירה לסגול, בין פתח לקמץ, בין רב לבין רוב.
 
 
ספרי התורה
בבית הכנסת של גבת היו שלושה ספרי תורה. אחד מהם היה שייך למשפחת גילר, משפחתה של צפורה גוזני, ונמסר בשנת 1935 לבית הכנסת בגבת כדי שיישאר במשפחה. בפילוג התפלגו גם ספרי התורה: אחד נשאר בגבת ושניים – אחד מהם ספר התורה שהביאה משפחת גילר – עברו ליפעת. שנים ספורות אחרי שעברנו ליפעת נפטר הרב כנעני ופעילות בית הכנסת בגבת דעכה. אחרי שעמד בָּטֵל מאונס במשך זמן-מה, הועבר ליפעת גם ספר התורה שנשאר בזמן הפילוג בגבת, ובארון הקודש שלנו חל איחוד מחדש. עבר זמן וספר תורה נוסף הגיע: יוצאי העיירה הגליצאית הורודנקה בארצות הברית החליטו לתרום ספר תורה לבית כנסת בארץ ישראל להנצחת הקהילה שנספתה בשואה. ביפעת היו ארבעה חברים אהובים יוצאי הורודנקה – ליפא ליסר, אברהם ליסר-יזרעאלי, בלה ליסר-כהנא ויקותיאל בר-לבב – ולכן בחרו התורמים למסור את ספר התורה לבית הכנסת ביפעת. בשנת 1964 הושלמה כתיבת ספר התורה לזכר קהילת הורודנקה ונרקם עבורו מעיל הדור. בהתרגשות עצומה, בשירה וריקודים, הוכנס ספר התורה החדש למעונו ביפעת. עתה היו בבית הכנסת ארבעה ספרי תורה. בשבת רגילה שימשו שניים מן הספרים ובהקפות בשמחת תורה השתתפו כל הארבעה.
 
בשנת 1995 התבקש בית הכנסת להעביר את ספר התורה של משפחת גילר לבית הכנסת שבו התפלל הנכד של צפורה ואברהם גוזני שחזר בתשובה. הנושא הגיע לדיון במזכירות ובאסיפה ועורר סערת רגשות. מאחר שברור היה שהנכד לא היה מעלה על דעתו להעלות דרישה כזאת אילו נמצא ספר התורה המשפחתי בבית כנסת חרדי בבני ברק או בירושלים, הרגישו חברים רבים שהבקשה הזו חוצה גבול דק, עקרוני וערכי, מאחר שהיא מסמנת את בית כנסת שלנו כפחות יהודי ופחות ראוי מבית כנסת ביישוב שומר מצוות. אחרים, בעיקר מאלה שכף רגלם לא דרכה בבית הכנסת והיו ממילא אדישים לעניינים האלה, חשבו שיש לראות בספר פיקדון שצריך להחזיר לבעליו. אחד החברים כתב בעילום שֵׁם בעלון: "אין זה לכבודה של יפעת להיאבק על ספר תורה! צריך להחזיר את הספר למשפחה". המאבק נמשך שנים. בסופו של דבר, בשנת 2009, הועבר ספר התורה שבמחלוקת למשפחת גוזני.
 
בבדיקת הספרים שנערכה בשנת 2000 נמצא כי נפל פגם בכל אחד משלושת הספרים הישנים וכי התיקון כרוך בהוצאה כספית גבוהה מאוד, שאינה בהישג-יד. בָּאֵי בית הכנסת פנו אל הרב יצחק-דוד גרוסמן, רַבָּהּ של מגדל העמק, וקיבלו ממנו בהשאלה ספר תורה.
ספר תורה נוסף נתרם לבית הכנסת על ידי משפחתו של סמל אילן שמואל מנס ז"ל, שנפל בתאונת אימונים.
בדבריו ביום הכנסת ספר התורה לבית הכנסת, יום ירושלים תשס"ב (2002), אמר מזכיר יפעת דאז אמיר כהן:
"...קשה לי לתאר את התחושה בקבלת תרומה גדולה כל כך על שמו של בנכם אשר לא זכינו כלל להכירו, וקשה לתאר את ההרגשה נוכח הידיעה שחיפשתם לספר התורה דווקא בית כנסת ביישוב חילוני, כדי שיבטא את החיבור בין החלקים בעם. לא ניתן להתעלם מהבחירה לקיים את הטקס ביום ירושלים, המשלב בין הזיכרון בן אלפי השנים של עיר הקודש לבין המלחמה על שחרור העיר בעת הזאת. לא נותר לי אלא לקוות יחדיו כי אכן יש במעשה זה עוד "אות אחת" בתפילה המשותפת לסובלנות, לפתיחות, לאחדות ולימים טובים".
 
בשמחת תורה תשע"ג הוכנס ברוב-עם לבית הכנסת ספר תורה חדש נוסף – תרומת משפחת בסרגליק, קרובי משפחה של גד ברנע, לזכר הוריהם. ילדים ומבוגרים רבים ביפעת ליוו מקרוב את כתיבת ספר התורה הזה, למן האותיות הראשונות ועד האחרונות ותפירת היריעות – חוויה רוחנית, לימודית ורגשית גדולה.
 
  
הכנסת ספר תורה לבית הכנסת תשכ"ד (1964)             ספרי התורה כיום בארון הקודש
עם ספר התורה במרכז: הרב זכריה כהן מנהלל
 
הדור השלישי
דור הולך ודור בא... כאשר פחת מספרם של החברים הוותיקים וכבר קשה היה למלא מניין, הצטרפו אל בית הכנסת בניהם. תהליך זה היה לא פחות מהפכני מקודמו: במהפך הראשון, כאשר דור הורי החברים עבר מן העולם, חזרו אל בית הכנסת חברים ותיקים, שבצעירותם עזבו בגלות את הדת ועלו בהתלהבות נעורים לארץ – לבנות ולהיבנות בה. בשִׁיבתם בגיל מבוגר אל בית הכנסת, היה לחברים אלה לאן לחזור. המסורת היהודית היתה עבורם משפחה, המשנה והגמרא – בית מוּכָּר היטב, הניגונים והתפילה – גירסא דינקותא. כאשר פחת והלך מספרם של החברים הוותיקים, לא יכלו בניהם לשוב אל המקום בטבעיות של מי שחוזר הביתה. לכן היה המהפך השני קשה הרבה יותר מקודמו.
 
מספר לא גדול של חברים מדור הבנים קיבל על עצמו להמשיך את הפעילות הרצופה בבית הכנסת. מחוייבות פנימית זו, שאינה מובנת מאליה, נבעה מההכרה שבית כנסת הוא אחד המאפיינים החשובים של כל יישוב יהודי באשר הוא, ומתוך רצון וצורך פנימי להתקדש בשבת וחג בתפילה בבית הכנסת. הצטרפו אליהם חברים מגבת ומשריד וכן, ובעיקר – אנשי חב"ד ממגדל העמק, ובראשם הרב המסור ונעים ההליכות ר' מיכאל קלמן. הצטרפות אנשי חב"ד, שבזכותם הושג בקביעות מניין לתפילה בשבתות וחגים, חייבה הכנסת שינויים ארגוניים מסוימים במקום, כגון הפרדה יותר משמעותית בין נשים לגברים, לבקשת הנשים, אבל האווירה החמה והפתוחה נשארה.

כך התחרדתי
ישראל ברון מתאר ביושר איך נעשה מתפלל קבוע בבית הכנסת:
          באחד הימים התדפק על דלתי ידידי ר' רפאל בר' מיכאל פסחי,ובפיו בקשה. וכה אמר: "שמע, ישראל, חסר לנו איש אחד,
          כלומר בן-אדם המוכר כיהודי, כדי שנוכל לקיים תפילה בציבור. בקשה לי אליך: הצטרף אלינו רק הפעם למניין".
          מאחר שהיה זה יום שבת, לא היה לי חשק רב לבזבז שתי שעות בישיבה משעממת בבית הכנסת,
          אך כיבוד רצונו של רפאל חשוב היה לי, שהרי רצונו של אדם כבודו. שאלתי את רפאל אם חשוב להיות גם יהודי וגם בן-אדם.
          לשאלה זו השיב לי רפאל, שהדגש הוא על להיות יהודי.
           "אם ככה", אמרתי לו, "אני מצטרף".
          באמצע התפילה הופיע עוד אדם. כשראה רפאל שאני מתכוון לפרוש, הסביר לי שכדי לקיים מניין נחוצים לא עשרה יהודים
          כי אם אחד עשר, וביקש ממני להיות האחד-עשר. הסכמתי גם לזאת, וכי ברירה היתה לי?
          בשבת הבאה, שוב מתדפק ידידי רפאל על דלת ביתי, ובפיו אותה בקשה: 
          שוב לא מצא יהודי שירצה לעזור לקיים תפילה בציבור בבית הכנסת...
           כשהגיעה השבת השלישית, ביקש ממני רפאל בשלישית לבוא, והוסיף:
          "אולי תבוא כבר מעצמך בכל שבת ותחסוך ממני את הביזיון של התרוצצות ותחנונים לכל עובר ושב?".
          והיות שרצונו של אדם כבודו,   כאמור, והיות שכבודו של ידידי רפאל יקר לי, נהייתי לאחד הבאים הקבועים לבית הכנסת בשבת.
 
הספרייה
בבית הכנסת ספרייה מעניינת של ספרי קודש וספרי עיון בנושאים מגוונים: מחשבת ישראל, חגים, ידיעת הארץ, ספרות והיסטוריה של ארץ ישראל. ראשיתה של הספרייה ביוזמה נלהבת של אריה ברזלי, שראה בחזונו את בית הכנסת מתמלא בלומדים מכל הגילים בערבי לימוד ועיון – הן כשיעורים קבועים והן בהתכנסויות מעת לעת לקראת חגים, הכנת עבודות עיון ומחקר וכד'. חלק מהספרים הגיעו מעזבונם של הורים וחברים שהלכו לעולמם, חלק הגיעו מספריות שנסגרו וחלק אף נרכשו במיוחד. כשהצטרפו אנשי חב"ד, התעשרה הספרייה בספרים רבים שעניינם עולמה של החסידות.
 
הספרייה העשירה מפארת את בית הכנסת, אך המשתמשים מעטים. בשעתו לימד יוסף אהרוני ביפעת משניות וכן חוג בגמרא, שנים רבות מאוד התמיד החוג לתנ"ך בהדרכת חיים גלעד, ומאיר איילי הנחה שיעורים מרתקים במחשבת ישראל – כל אלה התקיימו במקומות שונים ביפעת, לא בבית הכנסת. בבית הכנסת נערכו בשכבר הימים שיעורים עם הרב בגון והרב מנחם הכהן ובשנים מאוחרות יותר עם רב המועצה, הרב מרדכי זמיר. האם ישובו ידיים צעירות לגעת בספרים – מי נביא ויידע?
 
בר מצווה
הילד הראשון שעלה לתורה בבר מצווה בבית הכנסת ביפעת (1959) היה ישראל שחר – היום ארזי. להוריו, אסתר ומאיר שחר, ניצולי שואה מסלובקיה, היה ברור שהבן צריך לעלות לתורה בבר מצווה, כמסורת ישראל מדורי דורות. ישראל ניסה לשכנע את ההורים שזהו צעד קיצוני בחריגותו שעלול לפגוע בו חברתית ("יקראו לי הדוֹס של הכיתה", התחנן על נפשו), אבל ההורים לא ויתרו והוא נאלץ לקבל את הדין. "הייתי חומק בסתר כל יום אחרי הלימודים לביתו של הרב בגון, מוודא שאף אחד לא מבחין לאן אני הולך", סיפר ישראל. "למדתי מהרב בגון את הברכות שצריך לדעת, הנחת תפילין וכמובן את ההפטרה שלי בטעמי המקרא. הרב היה מאושר. הוא אמר שנפלה בחלקי זכות גדולה להיות הראשון שעולה לתורה ביפעת, ושהוא בטוח שאין זה מקרה שאעלה לתורה ב'שבת נחמו' ושההפטרה שלי היא היפה והמרגשת ביותר בשנה כולה". כאשר עלה ישראל לתורה ושר בקולו הערב והצלול את פסוקי הנחמה המופלאים של ישעיהו הנביא, לא היה קץ לגאוות הוריו. זקני בית הכנסת מחו דמעות. "מזל טוב, עם ישרואל חי!", מלמלו בהתרגשות, "עם ישרואל חי!"...
 
השני שעלה לתורה היה יוספי דיטל – בן להורים ותיקים, מדור המייסדים. "חודשים ספורים אחרי שישראל עלה לתורה, שאל אותי הרב בגון אם אני מסכים שגם בני יעלה לתורה בבר מצווה", סיפר לימים משה'ל. "אמרתי לו: אני צריך להסכים? הבן צריך להסכים!. אז אמר לי הרב: הוא כבר הסכים"...
 
העלייה לתורה של שני הבנים לא עברה בשקט. בציבור התחדשה הדאגה פן נפתח כאן פתח רחב להחזרת הילדים בתשובה. "נפל דבר בישראל!", התרגשו המתנגדים, "עוד מעט יסתובבו הילדים שלנו בכיפה וציצית!"... "רק מסיבת בר המצווה של הכיתה נותנת ביטוי מלא לערכינו ואורחות חיינו!", דפקו על השולחן, "כולם יחד, עוברים שנה חווייתית, רוכשים באמצעות משימות בר המצווה עצמאות, ביטחון עצמי, אחריות ומחויבות, ולבסוף מבטאים את עצמם יחד, יחד(!), במשחק, ריקוד ושיר. אסור לחזור לאחור!"... החברים לא הרגישו נוח לבוא בטענות אל אסתר ומאיר שחר – ההורים של ישראל, אבל מרים ומשהל דיטל היו מטרה קלה. "אמרתי להם", נזכר משה'ל אחרי שנים: "אתם עוד תראו מה זה, יום יבוא וכל ילד אצלנו יעלה לתורה – גם הילדים והנכדים שלכם יעלו לתורה, ואתם תמחו דמעות של גאווה ושל נחת"...
 
בשנת 1965 הצטרף ליפעת יעקב לוין. מתפללי בית הכנסת עמדו חיש מהר על סגולותיו האנושיות והזמרתיות של החבר החדש. "שמעתי שהוא יליד ברסלב, בן של חזן", אמר אריה כרמי, "ולמד בישיבה בוילנה", הוסיף אריה ברזלי, "ואיזה קול ערב, איזו זמרה", התענגו מיכאל עובד ואהרון זיגלמן, בעלי האוזן המוסיקלית, "ואיך שהוא קורא בתורה", התפעל משה'ל... אחרי זמן קצר ביקשו ממנו להכין את אחד הילדים לבר מצווה, ככה זה התחיל. אחר כך בא עוד ילד ועוד ילד... ההכנה לבר מצווה הפכה ממש למפעל חיים של יעקב. במסיבה שנערכה לכבודו בניסן תשנ"ז (1997) התברר שהכין לבר מצווה במשך 30 שנה מעל 300 ילדים מיפעת ומיישובי הסביבה. כולם למדו אצלו ברצון את ניגוני ההפטרה וגם קצת דרך ארץ, ורחשו לו כבוד ואהבה. 
    
     יעקב לוין מכין את נמרוד פסחי לעלייה לתורה, תש"ם (1980)              הזמנה למסיבת הוקרה ליעקב, צייר: יוסי יעקובסון
 
נבואתו של משה'ל משנת 1960 נתקיימה במלואה. עליית הבנים לתורה בבר מצווה נהייתה נחלת הכול – מנהג מקובל, מובן מאליו. לעומת זאת, מסיבת בר המצווה הכיתתית, שעליה היתה גאוות היישוב עוד מימי השרון וגבת, דעכה לאיטה. יג' ה"משימות" שבהן הושקעו כל-כך הרבה מחשבה בראשית גיבושו של החג הקיבוצי המשותף, השתנו בהדרגה והפכו מפעילויות מאתגרות ומחייבות של התנסות בעבודה ובעצמאות לאירועים חווייתיים של בידור וכיף. טעמן כ"משימות" אבד לגמרי. גם המסיבה המשותפת כבר לא היתה לרוחם של הילדים וההורים. האנרגיות בשנת בר המצווה הופנו לעבודות השורשים המשפחתיות בבית הספר ולעלייה לתורה.
 
כיום ממשיך גד ברנע את מפעלו הגדול של יעקב לוין ז"ל, ובני המצווה מיפעת ויישובי הסביבה נוהרים ללמוד אצלו ורוצים לעלות לתורה רק בבית הכנסת ביפעת.
 
בת מצווה
בראשית שנות ה-90 התעוררה סוגיית עליית בנות לתורה בבית הכנסת. כמה מבאי בית הכנסת, בראשם משה'ל דיטל ואריה ברזלי, שחיפשו דרכים להעשיר את פעילות בית הכנסת ולמשוך אליו קהלים נוספים, יזמו עידוד של עליית בנות לתורה. פעולה זאת תאמה גם את השקפת עולמם השוויונית והמשתפת. אחדים מחבריהם התנגדו מתוך הרגשה שאין זה נכון לשנות ממנהג אבות, גם אם אין על כך איסור הלכתי מפורש.
 
הבת הראשונה שהעזה לעלות לתורה בבית הכנסת היתה אילאיל לוריא, בשנת תשנ"ז (1997). יעקב לוין הכין את אילאיל למעמד זה בנועם ובמסירות, אף שבאופן אישי לא אהד את רעיון עליית בנות לתורה וחשב שיש דרכים ראויות יותר לציון בת מצווה. בעלון יפעת שראה אור שבוע אחר-כך תיארה מיכל דורון את המעמד החגיגי: "בשמלה ארוכה, עם כיפה גדולה לראשה, ניצבה אילאיל מול ארון הקודש, ובנועם קולה העדין שרה את ההפטרה"... בהמשך הדברים הביעה מיכל את התקווה שמעתה יעלו גם הבנות לתורה כמו הבנים, ובירכה על התקרבות בית הכנסת שלנו לעֵבר הזרם הרפורמי, שבו יש שוויון מלא בין המינים. יעקב לוין הגיב על כך בקצרה ובחריפות: "הסכמתנו להעלות בנות בת-מצווה לתורה אינה מעידה על כוונה לגלוש לעֵבר התנועה הרפורמית".
 
אחרי אילאיל עלו לתורה בבית הכנסת עוד שתיים מבנות כיתתה – טל דורון ומאיה מחניימי – אך ליוזמה של הבנות והמשפחות לא היה המשך ובדברי ימי הבית נשארו בבדידות קורנת רק שלוש העליות לתורה של הבנות בשנת תשנ"ז.
 
רב דיפעת
בשנת תש"ע (2010), כמעט במקרה, פרץ ויכוח גדול סביב בית הכנסת. בעקבות פרסום החלטה של ועד ההנהלה לתמוך במינויו של ר' מיכאל קלמן, איש חב"ד, לרב בית הכנסת ביפעת – העלה רן רון את שאלת מקומו ואופיו של בית הכנסת בקהילה. הוויכוח החריף התנהל תחילה בחילופי דואר אלקטרוני פנימי ולבסוף פרץ החוצה אל העיתונות הקיבוצית, שכינתה את הוויכוח בביטוי הטעון "מלחמת חצרות".
לקריאה נוספת לחץ כאן.
 
לעת עתה נראה שכוח ההישרדות של בית הכנסת גדול מכפי שניתן לשער, והריהו חי וקיים ופעיל, הניגונים הישנים ממשיכים להדהד בין הכתלים וסערות המתעוררות פעם בפעם נספגות לאיטן בדברי הימים ורישומיהן אינם ניכרים.
 
מרים אהרוני
עודכן: יוני 2013