שלום אורח, התחבר !

חדשות הקיבוץ

ברוכים הבאים

ברוכים הבאים לאתר יפעת!

גשם תש"ף

12.2.20 היום נמדדו 4 מ"מ
מתחילת פברואר נמדדו 43 מ"מ
מתחילת השנה נמדדו 586 מ"מ
שהם 106.5% מהממוצע הרב-שנתי

נר נשמה

 מועדי יום השנה לחברי יפעת
מופיע ב"נר נשמה" במדור "נזכור"
בעמוד הבית.

מה קורה

מגזין הוידאו החודשי "מה קורה"
נמצא ב"רוח מקומית".
האחרון מופיע גם בדף הבית.

לוח אירועים

בן-חיים שמואל
שמואל בן-חיים
בן פנינה לבית דיזברגר וחיים ויינריב
בן-זוג לרבקה לבית כץ
אב למאיר, אורה, נורית (נפטרה בינקותה) ושרי
נולד י' סיון תרע"ח, 21.5.1918
נפטר כ"ה אב תשס"ז, 9.8.2007
 
לטפטף את התקווה
תולדות חיים ודברי פרידה בהלוויה בשם חברי יפעת
 
שמואל נולד בבודפשט, בירת הונגריה, ב-21 במאי 1918. בבית החרושת לטקסטיל שבו החל לעבוד בגמר לימודי התיכון בבית ספר למסחר, זכה עד מהרה לחיבה ולהערכה מצד חבריו לעבודה ומצד הנהלת המפעל. במאי 1938, בהשפעת ההתקרבות לגרמנים, והרצון לפייס את האנטישמים והנאצים, נחקק בהונגריה "החוק היהודי הראשון", שהגביל את מספר היהודים במקצועות שונים ל-20% בלבד. שמואל פוטר מעבודתו. בחושים בריאים הבין שהעתיד יהיה גרוע עוד הרבה יותר, וכי זה הרגע לעזוב את הונגריה. לא עברו אלא שנים ספורות והתברר לשמואל עד כמה צדק: בין יהודי הונגריה שנשלחו לאושוויץ היתה גם כמעט כל משפחתו: הורים, אחות, דודים ומשפחותיהם ורבים מחבריו. מלבדו, שרדה את השואה רק אחות אחת, שהגיעה ברבות הימים לאוסטרליה.
 
שמואל לא השתייך לתנועה ציונית, אך הצליח למצוא קשר לקבוצה מצעירי בית"ר שהתארגנה לעלייה בלתי ליגאלית ארצה. בעל המפעל היהודי שנאלץ לפטר אותו עקב חוקי הגזע, דאג לגורלו – וכששמע על תוכניתו לברוח מהונגריה הציע לו עזרה במימון הנדרש. לימים יגדיר שמואל את גלגל ההצלה שהושיט לו האיש הטוב בנדיבות כל-כך גדולה כנֵס: "זה היה ממש נס", חזר ואמר לא פעם. "אני אף פעם לא מפסיק לחשוב עליו, ובכל פעם שאני נזכר בו, אני מאוד מתרגש".
 
הקבוצה יצאה לדרכה באוקטובר 1938, הבריחה גבולות בסיכון רב והצליחה לעלות בנמל וַרנָה על אוניית פחם שהפליגה לפלשתינה. הנסיעה בים היתה איומה ונוראה: האונייה היטלטלה קשות בסערות החורף וכולם חלו; חביות המים התנפצו, המזון המועט נרטב – אבל הכול היה כדאי. שמואל לא שכח כל חייו את יום ה-4 בינואר 1939, שבו חצו הצעירים במים את המרחק בין האונייה לחוף נתניה, והתקבלו שם בכוסות חלב ותפוזים מתוקים, שכמותם לא טעם מעודו.
 
חסר כול, אך נכון לכל מאמץ וקושי, החל שמואל את דרכו בארץ. חייו החלו להסתדר לאיטם כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה. ככל שהתרבו הידיעות המדאיגות מאירופה, הלך וגבר אי השקט שלו. הוא הרגיש שלא יוכל בשום אופן להמשיך בשגרת החיים, וכי הוא חייב להתגייס ולקחת חלק בלחימה נגד הנאצים. בראשית 1941 הצליח להתגייס לצבא הבריטי. בהיותו במחנה הצבאי הכיר במסיבת ריקודים בחיפה נערה חייכנית, ששבתה מייד את ליבו. זאת היתה רבקה כץ. אחרי זמן קצר נישאו, למרות הסתייגויות הוריה של רבקה שחששו להפקיד את בתם היחידה, שעדיין לא מלאו לה 18, בידיו של חייל. לחששות ההורים היה בסיס: שבועיים בלבד אחרי החתונה נשלח שמואל למצרים, ושירת שם עד סוף המלחמה.
 
המלחמה נגמרה, ושמואל ורבקה הקימו את ביתם בקרית-ים. בשנת 1947 נולד בנם הבכור מאיר ובשנת 1952 נולדה אורה. בין לבין היתה מלחמת השחרור, ושמואל שירת שנתיים בצה"ל. בראשית שנות החמישים החל בארץ המפעל הגדול שנקרא "מן העיר אל הכפר", ובמסגרתו הצטרפו אלפי משפחות להתיישבות העובדת. במסגרת פעילותו במועצה המקומית של קרית ים, שכנע שמואל זוגות צעירים רבים לעבור לקיבוצים. "מרוב שכנועים שכנעתי גם את עצמי", סיפר בבדיחות הדעת אחרי שנים. כך הגיעו שמואל ורבקה ליפעת מייד עם הקמתה בשנת 1954, והיו לחלק בלתי נפרד מנופה החברתי והאנושי. הבת הצעירה שרי נולדה כבר כאן.
 
שמואל הצטרף לצוות הלול ביפעת ועבד שם במסירות במשך שנים. באחד הימים נפל מסולם גבוה באחד הלולים ואושפז במצב קשה. ללול לא יכול היה לחזור אחרי התאונה, ולכן הצטרף לצוות בית החרושת למכונות חקלאיות. הוא אהב את עבודתו והיה גאה מאוד בענף ובהישגיו. עם סגירת מפעל המתכת, שימש כרכז קניות, נהג בית ועוד. בנוסף לעבודתו מילא גם תפקידים ציבוריים: ריכוז ועדת התרבות, סידור עבודה, ריכוז ועדת זמניים ועוד. בעבודתו ובכל תפקידיו זכה להערכה ואמון מצד הציבור. קל היה לחבב את האיש הטוב, החייכן, האופטימי, שגם דברי הביקורת שלו נאמרו בהומור ובהתחשבות. כמה אופייני היה לו להגיב בעלון על ביקורת קטלנית במילים האלה: "האם באמת כל-כך רע בקיבוצנו? ראו את הנוף הנהדר של משקנו, את הגינות המטופחות, מעשה ידיהם של חברים מסורים לאין קץ; ראו את המאמצים של החברים המובילים להוציא את המשק מהמצב הכלכלי הגרוע: אף אחד מהם לא עושה את זה בשביל עצמו, אלא בשביל הכלל, ומדובר בהרבה שעות בנוסף ליום העבודה הרגיל! ראו את ענפי המשק שלנו אחד אחד: את הגד"ש שלא מזמן קיבל פרס על הישגיו הנהדרים, את ענפי הרפת והלול, עם צוותי עובדים שעושים מעל ומעבר בשביל להגדיל את הייצור ולהבטיח את פרנסתנו; את ענפי התעשייה והתיירות שעושים את כל המאמצים לשפר, לייעל ולהרוויח יותר; את ענף הבריאות הנהדר... יש כל-כך הרבה חברים מסורים לעבודתם, וחברים בעלי ידע ורצון המנסים להוביל את המשק קדימה. אז במקום לטפטף רעל אני מציע לטפטף את התקווה שהעתיד יהיה טוב יותר. אני מאמין שיש סיכוי רב שזה יקרה".
 
בכל השנים היה ביתם של רבקה ושמואל בית פתוח, שאירח בחום ונדיבות את כל מי שנכנס בדלת. שמואל ורבקה היו משפחה מאמצת ליחזקאל גבאי מיום שהגיעה ליפעת חברת הנוער "אלומה", והם וילדיהם היו לו למשפחה שנייה, חמה ואהובה - לא רק בימי הילדות, כי אם גם בכל השנים שלאחר מכן. מתנדבים מכל העולם שהגיעו ליפעת מצאו בביתם פתיחות וסקרנות, חיבה ומאור-פנים. צעירים אלה חזרו אחר-כך לארצותיהם, כשהם שגרירים של רצון טוב של ישראל ושל הקיבוץ. זאת היתה תרומתם של שמואל ורבקה ליחס כלפי ישראל בעולם. אבל יותר מהכול, היה ביתם של רבקה ושמואל בית משפחה חם, שהיו בו תמיכה וקבלה, שמחת חיים ומסירות הדדית גדולה.
 
שש שנים אחרי שרבקה הלכה לעולמה, הגיעו חייו של שמואל לקיצם.
תמה מסכת חיים ארוכה, עשירה בעניין, פתיחות ואהבה. 
 
יהי זכרו ברוך.
 
מרים אהרוני, כו' אב תשס"ז (2007)