שלום אורח, התחבר !

חדשות הקיבוץ

ברוכים הבאים

ברוכים הבאים לאתר יפעת!

נר נשמה

 מועדי יום השנה לחברי יפעת
מופיע ב"נר נשמה" במדור "נזכור"
בעמוד הבית.

מה קורה

מגזין הוידאו החודשי "מה קורה"
נמצא ב"רוח מקומית".
האחרון מופיע גם בדף הבית.

לוח אירועים

מלכה פלר (ארצי)

מחזור א' (תרפ"ו-תרפ"ז)
תמונה קבוצתית של מחזור א' של בית הספר בנהלל, 1926
במרכז, לצידי חנה מייזל, נשות ויצ"ו מאמריקה
1=חנה מייזל 2=מלכה פלר 3=רות הקר 4=יפה גלילית
 
מלכה פלר (ארצי)
     מלכה נולדה בשנת 1902 בהרלאו שברומניה, פלך מולדביה. היא גדלה בבית ציוני וחלמה על עלייה לארץ-ישראל כבר בגיל הנעורים.
אחרי גמר לימודיה בבית הספר ניסתה לממש את חלומה ולעלות ארצה במסגרת תנועת 'החלוץ', אלא שקבלת הסרטיפיקט המיוחל התעכבה במשך שנים. כשנודע לה בתחילת שנת 1925 שבנהלל עומד להיפתח בית ספר חקלאי לצעירות ע"י חנה מייזל-שוחט, היתה נחושה ברצונה להגיע אל המקום, שהתאים למאווייה ככפפה ליד. בקיץ של אותה שנה הצליחה לקבל סרטיפיקט, בין היתר – הודות לתמיכה של הסתדרות הנשים הציוניות ויצ"ו. היא עלתה ארצה והגיעה ליעדה – לא לפני כמה חודשים קשים של התמודדות עם משמעות בחירתה בעלייה לארץ-ישראל.
 
בזיכרונותיה (אלבום הקבוצה, יפעת תשכ"ה, 1965) מספרת מלכה: הדרך לבית הספר החקלאי בנהלל
     ב-5 ביולי 1925 עליתי על סיפון האוניה "פלמיניה", בה עלו ארצה כ-2000 חלוצים מפולין. למרות שהיתה זו כבר העלייה הרביעית, אני חושבת עצמי לבת העלייה השלישית, משום שמשנת 1921 רציתי כל הזמן לעלות לארץ ורק התנאים מנעו זאת ממני.
     ארבעה ימים עשה האונייה את דרכה לארץ עד שעגנה בנמל חיפה. הרגשתי שמחה וגאווה עצומה על הצעד המכריע שעשיתי בחיי,
ואני רק בת 22. האמנתי שאצליח למצוא את דרכי כחלוצה בארץ ישראל ואתרום לבניין הארץ. החלטתי היתה נחושה: אדבר רק עברית,
וזאת למרות שהשפה לא היתה עדיין שגורה על פי. כששאלוני בחיפה איזה שפות אני יודעת אמרתי בעקשנות: "שום שפה, רק עברית!"...
     לא היכרתי אנשים בארץ, אך היו לי כתובות של ידידים וכתובת בית הספר בנהלל. הייתי מאוכזבת כשנודע לי שחנה מייזל נסעה לקונגרס הציוני ותחזור רק בעוד חודש ימים. נסעתי איפוא לראשון לציון לחפש עבודה. את יום העבודה הראשון שלי בארץ-ישראל עשיתי בקטיף שקדים. יצאתי בחום של ימי יולי בשמלה ללא שרוולים, מטפחת ראש וסנדלים. נשרפתי כהוגן בלהט השמש, אך המשכתי לעבוד בלי להתלונן – בחורה יחידה בין כל הבחורים. בסבל רב גמרתי את היום. גופי בער עלי כאש ולא יכולתי להירדם, אבל בבוקר קמתי בנחישות ויצאתי שוב אל כרם השקדים. אחרי ימים אחדים התחלתי לעבוד גם בקילוף שקדים. זאת היתה עבודה בקבלנות, שהצריכה מיומנות רבה. הייתי טירונית לגמרי בין המון ערביות ותימניות זריזות, מאומנות היטב. עשיתי כל מאמץ לא לפגר אחריהן, אך הצלחתי להשתכר רק 4 גרושים ליום עבודה והן –
פי כמה וכמה...
     מראשון לציון פניתי לפתח תקווה. כאן עבדתי בגיזום עצי הדר בפרדסים – גיזום שנעשה על סולמות גבוהים, 2 גרושים לעץ.
במאמץ אדיר של כל הכוחות הגעתי לגיזום 6-7 עצים ליום, והייתי המאושרת בבנות. עבדתי גם בהשחלת טבק על חוטים, 2 מטרים
אורך החוט, והתשלום – גרוש אחד. השחלתי 5 חוטים ביום, אך רוחי לא נפלה. הרי אני בארץ-ישראל! העיקר לא לומר נואש!
     חנה מייזל שבה ארצה, ואני נסעתי אליה מייד. סיפרתי לה על רצוני החזק לעבוד בחקלאות ולהיות קשורה לעבודת האדמה.
כנראה עשיתי עליה רושם טוב, כי נתקבלתי בו-במקום כתלמידה בבית הספר החקלאי – למחזור הראשון, שעמד להיפתח בחודש ספטמבר.
     נותרו עוד מספר שבועות עד פתיחת שנת הלימודים, ואני נסעתי לחדרה, אל מַכָּר של ידידים – שמואל כפרי. התיידדנו, ושמרנו על ידידות עמוקה כל השנים. גרתי בצריף של משפחת כפרי בחדרה ועבדתי בגיזום בפרדסים, בתפירה ובבישול – כמעט הכול בקבלנות. בחדרה התרכזו אז הרבה חלוצים ונוצרו הרבה חבורות. בערבים היו אסיפות וויכוחים פוליטיים בבית הפועלים ואני השתתפתי בהם והקשבתי בעניין רב. נעשיתי מעורבת ומעורה בחיי הארץ ותנועת העבודה. רוב הפועלים היו בלי משפחות ואכלו במטבח הפועלים, וגם אני בתוכם. הקצבתי לעצמי רק 2 גרושים לארוחת הצהריים, והכסף הספיק למרק ומנת לחם. יותר מזה לא יכולתי להרשות לעצמי להוציא. אומנם נשאר בידי כסף ממה שנתן לי אבי בצאתי לדרך, אך לא רציתי לנגוע בו. אדם עובד צריך לקיים עצמו מעבודתו!
זאת היתה הכרתי ואמונתי. דבקותי בדבר הזה העלתה את ערך עצמי בעיניי ונתנה לי סיפוק.
     כשאר הפועלים שעבדו בחדרה, חליתי גם אני תכופות במלריה. אפשר שתרמה לכך התזונה הדלה, שדלדלה את כוחותיי.
זכורתני איך יצאתי פעם מבית משפחה אחת אחרי שגמרתי את עבודת היום בתפירה. כל היום היה ראשי כבד עלי, אך לא ויתרתי.
בצאתי מן הבית נפלתי על המדרכה. פועל שנזדמן לשם העביר אותי לבית החולים. כשמדדו את החום נמצא שמידות החום הן
למעלה מ-41 מעלות. קדחתי שם כמה ימים ויצאתי לעבודה. שוב חליתי ושוב קמתי – עד שהגוף נתדלדל כל כך, שלא יכולתי לעמוד
על רגליי.
 
תקופת נהלל
     ביום פתיחת שנת הלימודים, 1 בספטמבר 1925, נסעתי לנהלל וחפציי אתי.
בית הספר החקלאי לא היה בנוי עדיין. קבוצת פועלות הכינה עוד קודם משתלה
של עצי נוי, עצי פרי וגן ירק. את הלול היוו ארבעה צריפים קטנים, שבכל אחד
מהם 150-200 עופות בשני חדרים צפופים. ברפת נמצאו פרות אחדות.
בתי המגורים היו בראשית בניינם.
     חנה מייזל שלטה על ממלכתה, ידה בכול. מלאת מרץ התהלכה בלול וברפת,
פיקחה על הבניינים המוקמים ונכחה במטבח. בכל המקומות יעצה ועודדה,
ובמשך כל שעות היום, עד שעה מאוחרת בלילה, היתה ערה לכל המתרחש.
הערכתי אותה וכיבדתי אותה. בֵּרכתי על מזלי הטוב, שהפגיש אותי עם אישיות
מופלאה כל-כך.
 
     בבואי לבית הספר הראתה לי חנה את הצריף הקטן בו אגור עם עוד תלמידה.
היא ישבה לשוחח עמי בעת שפתחתי את המזוודה והתחלתי להוציא את חפציי על מנת לסדרם ב"ארון" – ארגז התפוזים. לא ידעתי שהיתה כוונה בישיבתה זו: חנה היתה דנה את התלמידה לפי הסדר והניקיון שבחפציה, ולפי התרשמות ראשונית זו היתה מוסרת את העבודה והתפקידים.
     לפנות ערב קראה לי חנה למשרד ואמרה: "ראיתי את הסדר במזוודה שלך ואת הלבנים הקשורים בסרטים. יש לחשוב שאת בחורה מאוד מסודרת. כיוון שאצלנו חלתה עובדת הלול, החליפי אותה ממחר". לא הועילו כל טענותיי, שאינני יודעת אפילו איך מחזיקים תרנגולת ביד, לא כל שכן מה עושים בלול ואיך עובדים שם. חנה יעצה לי לגשת עוד באותו ערב לקבל הוראות מ[אלימלך] לוין, המורה לגידול עופות, שמשקו נמצא לא רחוק מבית הספר.
     ראשי היה סחרחר עלי כשיצאתי מהמשרד של חנה. איך אוכל להיות אחראית לעבודה שאינני יודעת אפילו איך מתחילים אותה?
נכנסתי ללול בלב חרד. היו שם ארגזים אוטומטיים ולכל עוף מספר לרישום ההטלה. הדבר נראה מסובך למדי. בנוסף לכך, היתה אז
אַסְכָּרָה בלול וטיפלו בתרנגולות כמו בתינוקות: טפטפו לאף ולעיניים, הספיגו בצמר גפן והוציאו במלקט [פינצטה] את המוגלה מהגרון.
     לוין, שזה עתה שב מהשדה, קיבלני בחיוך הטוב שבעיניו, יעץ לי מה לעשות, כמה אוכל ומים לתת ואיך לטפל בעופות החולים.
כאשר באתי ללול למחרת, השכם בבוקר, כבר חיכתה לי חנה. היא הראתה לי איפה הגרגרים וה'מרפאה' של הלול והתהלכה אתי
דקות אחדות בין החדרים. "הקפידי לסגור את הדלתות בין חדר לחדר", הזהירה אותי. "בכל אחד מהם גזע אחר של תרנגולות ואסור
לערבב בין הגזעים". לבסוף, בטרם לכתה, הוסיפה: "כשתגמרי להגיש מים ואוכל, תקחי את המריצה ותגשי לאליעזר החצרן לקבל חיטה.
העבירי 4-5 שקים במריצה". בערב, כשחזר לוין מהשדה, בא ללול ומצא אותי עדיין שם. קיבלתי ממנו מחמאות רבות. הכול היה בסדר גמור! קיבלתי הוראות להבא והרגשתי עצמי ממש לולנית. בחורף, כשהחלו להדגיר את האפרוחים וגברו החרדה והאחריות, העתקתי את מקום לינתי אל צריף האינקובטורים.
מלכה בעבודתה בלול של בית הספר החקלאי, נהלל תרפ"ו (1926)
     חלפו כמה חודשים, ובהנהלת בית הספר קבעו שהסתיימה תקופת השתלמותי בענף הלול. לי עצמי נדמה היה ששוב לא אוכל לחיות בלי התרנגולות שלי. העבירוני למשתלת צמחי הנוי והפרחים. שנה תמימה עבדתי כאן. בלהט ובמסירות, בהתלהבות ובשמחה. הייתי מוכנה לכל מאמץ ואתגר. השקעתי רצון עז ואמביציה חזקה להצליח וחשתי סיפוק והתרוממות הנפש. פעם חלתה המורה במטבח. הצעתי עצמי להחליפה. אפיתי לחם טוב וגם עוגות, וזכיתי לשבחים והערכה מצד כולם. מילאתי כל תפקיד וכל משימה באהבה ובשמחה.
    
     בשנים ההן היתה נהלל בראשית דרכה בהתיישבות – הצעדים הראשונים של מושב העובדים בארץ. אנחנו, תלמידות בית הספר החקלאי, השתתפנו באסיפות החברים בבית העם בכפר. ישבנו על ארגזים והאזנו בקשב רב לדיונים בשאלות שעמדו ברומו של עולמם של חברי נהלל הראשונים: עבודה עצמית, עזרה הדדית, חינוך הילדים ותרבות ישראלית חדשה. ספגנו מהם הרבה.
 
הדרך לקבוצת השרון
     בהיותי בנהלל, התחזקה בי ההכרה כי מקומי בחיי שיתוף בקבוצה. ביקרתי פעמים רבות אצל ידידים בקבוצת השרון ובעוד קבוצות וקיבוצים. לפני סיום לימודיי, בהיעדרה של חנה מהארץ, הציעה לי אסתר רוזוב מחליפתה, בשם הנהלת בית הספר, לנסוע לבלגיה להשלים שם השכלתי בבית ספר גבוה לחקלאות ולשוב לבית הספר בנהלל כמורה. ההצעה היתה מאוד קוסמת, אך שקלתי אותה והחלטתי שמקומי בקבוצה.
     בכל זאת, בטרם אצטרף לחיי קבוצה, ביקשתי להקדיש שנה אחת להיכרות מקרוב עם חיי המושבות בשרון. מצאתי עבודה בחבורת פועלות ברעננה, בחדרה וגם בבנימינה, ורכשתי עוד ניסיון מעשי בחקלאות. אחרי חצי שנה בלבד הרגשתי שמיציתי את הניסיון הזה, והצעתי עצמי לקבוצת השרון. לשמחתי, נתקבלתי כחברה.
 
חוויות מן המפגשים עם חברי קבוצת השרון, סיפרה מלכה לימים ב"שיח ותיקים" (יפעת, 1966):
 
המפגש הראשון
     עם חברי קבוצת השרון נפגשתי לראשונה בעפולה בפסח תרפ"ו (שלהי מרץ 1926). התרשמותי היתה כה עזה, עד שהחלטתי בלבי שבקבוצה הזאת אני רוצה להיות חברה. ההתרשמות העמוקה ביותר שלי היתה מהנאום של שמחה. שמחה חזר אז מבית החולים אחרי שעבר ניתוח. קֵרבו את המיטה שלו לשולחן והוא שכב וקרא את הנאום הארוך שחיבר מתוך הנייר. לא הבנתי אפילו משפט שלם אחד ממה שאמר – העברית שלו היתה גבוהה מדי עבורי – אבל הנאום עשה עלי רושם גדול, אולי בגלל הקשב הדרוך של החברים...
 
 התלם הראשון
     בחנוכה תרפ"ח, דצמבר 1927, נודע בבית הספר החקלאי בנהלל שבקבוצת השרון פתחו תלם ראשון ובערב עורכים מסיבה.
יפה גלילי ואני החלטנו ללכת להשתתף בשמחה. הלכנו בלילה. היה חושך שקשה לתאר. בגישושים, צעד-צעד, חיפשנו את הדרך
לעין בדה בין סבכי הצבר, אבל בכל זאת הגענו.
     יוסף גפן ומשה דנאי סיפרו איזו חוויה מיוחדת היתה להם היום: הבהמות התקשו מאוד לסחוב את המחרשה באדמת הבור, אבל
הם – החורשים – לא ויתרו, וכל היום עבר עליהם בהתרוממות הרוח. הם אמרו לעצמם כל הזמן: אנחנו ראשונים! אלפיים שנה לא
פתחו תלם באדמה הזאת! משה ויוסף סיפרו וסיפרו, ובתוך כך נכנסו לאוהל גם אנשי שרונה [קבוצת עיינות]. היו באוהל רק שתי
מיטות צבאיות שנשארו ממלחמת העולם הראשונה, ועליהן מחצלות במקום מזרנים. לא היה באוהל כיסא, לא פח – שום דבר.
מנורת נפט יחידה שהיתה תלויה על התורן האירה קצת את החשיכה. אבל איש לא התלונן שצר ולא נוח. כולנו ישבנו בעיניים נוצצות
מהתרגשות: תלם ראשון באדמת עמק יזרעאל אחרי אלפיים שנה!
 
הולדת רחלי
     כשנולדה רחלי בן-שחר, הבת הראשונה של הקבוצה, רצו כל החברים לראות את הפלא החדש – התינוקת – בבית החולים של
העמק בעין חרוד. הלכו לשם ברגל, כמובן, וגם יפה גלילי ואני הצטרפנו מבית הספר בנהלל. לא היו אז כביש ודרך והלכנו לאורך פסי
הרכבת לעפולה ומשם לעין חרוד. לא עלה על דעת איש שאפשר להגיע אחרת ממקום למקום.
     בערב עשינו בעין חרוד מסיבה גדולה, שלאחריה עלינו, זאב משי ואני, על רכבת העמק, כי היה עלינו להתחיל בעבודה מוקדם בבוקר
למחרת. בתחנת כפר ברוך ירדנו מן הרכבת. יש להדגיש, למי שלא יודע במה מדובר, כי "תחנה" לא היתה שם כלל: הרכבת נעצרה
בשום-מקום באמצע השדה, ושנינו ירדנו ממנה.
     רחלי נולדה בחודש אדר א' תרפ"ז, פברואר 1927. בשבועות שלפני הולדתה ירד גשם רב. זאב ואני היינו צריכים להגיע מכפר ברוך
לעין בדה, ואני עוד הייתי צריכה להמשיך לנהלל, דרך שדות בור רוויי מים, מוצפים לגמרי – שטח רחב ידיים של בוץ טובעני. התחלנו
לחצות את השטח בקפיצה מקרמה לקרמה (קרמה = תלולית העשויה שיחים ועשבים והרבה עפר – אלמנט מוכר בשדות העמק לפני
עיבודו). פעם בפעם היה זאב מתייאש ואומר: "זה לא ייגמר, לא נגיע, בשום אופן לא נגיע!"... גם אני חשבתי בלבי שלבטח נשקע בבוץ
ולעין בדה לא נגיע, אבל אמרתי לזאב בביטחון: "ודאי שנגיע, מוכרחים!". אחרי למעלה מ-3 שעות הגענו.
 
חמש בנות מבית הספר החקלאי בנהלל, תרפ"ז (1927):
מימין לשמאל: יהודית מיכליס, רות הקר, מלכה פלר, כרמליה שיפריס, אהובה יעקובסון-שולמן