שלום אורח, התחבר !

חדשות הקיבוץ

ברוכים הבאים

ברוכים הבאים לאתר יפעת!

נר נשמה

 מועדי יום השנה לחברי יפעת
מופיע ב"נר נשמה" במדור "נזכור"
בעמוד הבית.

מה קורה

מגזין הוידאו החודשי "מה קורה"
נמצא ב"רוח מקומית".
האחרון מופיע גם בדף הבית.

לוח אירועים

רות הקר (חורן)

מחזור א' (תרפ"ו-תרפ"ז)
 
רות הקר (חורן)
 
 
 
           רות נולדה בשנת 1907 בקטוביץ, בירת שלזיה, אז גרמניה. בשנת 1913, בהיותה ילדה בת שש,
     עלתה המשפחה לארץ. בשנות מלחמת העולם הראשונה נאלצו לחזור לגרמניה, אך חזרו ארצה מייד
     כשהמלחמה נגמרה.
           בשנת 1925 סיימה רות את לימודיה בבית הספר הריאלי בחיפה, והודיעה להוריה כי מנוי וגמור עימה
     להצטרף לחיי קבוצה. כבת שגדלה בבית אמיד ומשכיל, ספוג תרבות מרכז-אירופית, יכלה לרכוש על נקלה
     מקצוע חופשי ולחיות חיים טובים בלי לוותר על מימוש החלום הציוני. בחירתה בחיים של עבודה קשה
     והתמודדות עם קשיים אישיים כמעט בכל תחום נבעה מעולם ערכיה, שלא נסדק אף פעם, שבראשו עמדו
     העבודה העצמית, הצדק, השיתוף והשוויון והאמונה בכוח היחד.
           כדי שתוכל להביא תועלת ממשית בהתיישבות, החליטה רות לרכוש השכלה מסודרת וניסיון מעשי
     בחקלאות. לא היה מקום טוב יותר ללמוד את תורת החקלאות מבית הספר החקלאי לצעירות של מייזל
     בנהלל, שעמד להיפתח בקרוב.
     
      אף שהרופא, ד"ר ביבר, אישר את קבלתה של רות [בת 18.5, ולא בת 17 כפי שכתב], החלה רות את שנת הלימודים באיחור של כחצי שנה – נראה שלמייזל היו קשיים ארגוניים והיא לא הצליחה לקלוט בבת-אחת את כל בנות המחזור הראשון.
     המכתב ששלח למייזל המהנדס מרדכי הקר – נשיא הטכניון בחיפה – אישיות מוכרת ונערצת בארץ, אביה של רות (כתוב בגוף שלישי כביטוי לכבוד הרב לנמענת) מעיד על עוגמת הנפש שגרמה הדחייה הזאת:
 
מ. הקר, מהנדס
נשיא התכניון [כך אייתו את שם המוסד עם הקמתו]
חיפה, ח' טבת תרפ"ו [25.12.1925]
לכבוד הג' [הגברת] ח.מייזל-שוחט, נהלל.
ג.נ. [גברת נכבדה],
בקשר עם מכתבי הקודם ועם השיחה שהיתה בין הג' ובין בתי רות, הנני פונה עוד הפעם אליה בבקשה להודיע לי אם תתקבל בבית הספר אחרי פסח. דיחוי ההחלטה הגמורה, שנמשך כבר זמן רב, מעכב צעדים אחרים לטובת השתלמות בתי, וחוץ מזה ג"כ [גם כן] משפיל את מצב רוחה. לכן אהיה אסיר תודה לג' [לגבירתי] אם תודיע לי בלי שום דיחוי ע"ד [על דבר] קבלת בתי.
בתודה למפרע וברגשי כבוד,
מ.הקר
 
תקופת נהלל
     חנה מייזל נלחמה על השפה העברית ועמדה על כך שהמורים ילמדו בבית הספר רק בעברית. בין המורים שניאותו ללמד בבית הספר היו אנשי מקצוע מוערכים שטרם רכשו את השפה. על אלה נמנה האגרונום אדריכל הגנים שלמה ויינברג (לימים: אורן), עולה חדש מגרמניה, מוסמך בית הספר המפורסם לגננות בדרזדן. מייזל גייסה את ויינברג ללמד את הבנות את תורת השתלנות. הוא היה מומחה גדול בתחום ומורה מעולה, אבל העברית שלו היתה עדיין דלה ביותר. מייזל הטילה על תלמידתה רות הקר – תלמידה מצטיינת השולטת בגרמנית ברמת שפת-אֵם – לעזור למורה. מדי ערב ישבה רות עם ויינברג, תרגמה את השיעור שלו מגרמנית וכתבה אותו בעברית באותיות לטיניות. ויינברג היה מלמד את השיעור מן הכתב בעברית רהוטה. איש לא יכול היה לנחש שהמורה מבין רק מעט מאוד מהמילים שהוא אומר... המחברות הללו של נשמרו ביגור על-ידי מרים שחר, בתו של המורה ויינברג – היא הילדה הקטנה היושבת על ברכי רות בצילום המחזור המפורסם.
 
מחזור א' של בית הספר בנהלל, תרפ"ו (1926)
במרכז, התורמים מאמריקה – נשות ויצ"ו ומלוויהן
1=חנה מייזל 2=מלכה פלר 3=רות הקר 4=יפה גלילית 5=רפאל ומרים, ילדי המורה לשתלנות שלמה ויינברג
  
רות בעבודתה במנבטה של בית הספר החקלאי, תרפ"ו, 1926
הדרך לקבוצת השרון
      בהיותה בנהלל, היתה רות הולכת עם חברותיה מלכה ויפה לשיר במקהלה של מיכאל עובד בקבוצת השרון, ששכנה אז עדיין בעין בדה. התרוממות-הרוח ששאבו הבנות משירת המקהלה ומן החברותא בקבוצה, הרימה מעצמה את הרגליים העייפות בהליכה הרגלית השבועית מנהלל להשרון ובחזרה.
      באחד הלילות נשארה רות ללון בקבוצת השרון והתכוונה לחזור לחיפה בטרם אור ראשון עם נהג החלב מנהלל. בערב אמר לה בחדר האוכל חבר הקבוצה דוד חורן: "אַת לא תסעי בבוקר עם החלב". רות התפלאה: "למה? הכול בסדר, דיברתי עם השומר". דוד חייך חיוך מסתורי ואמר: "אני מתערב איתך שלא תסעי". רות צחקה, אבל ליתר ביטחון וידאה שוב אצל השומר שיעיר אותה במועד.
      כשהתעוררה, היה כבר אור בחוץ. נהג החלב נסע זה מכבר. רות המבוישת התלבשה במהירות וחמקה לעבר קבוצת 'הצפון' השכנה, שהתיישבה לימים ברמת יוחנן. מן החברים שם קיוותה להשיג את דמי הנסיעה הדרושים לה לנסיעה לחיפה. החברים קיבלו אותה במאור פנים והזמינו אותה לארוחת בוקר. בעודה לוגמת תה מתוק וחם, נכנס דוד. הוא הביט לתוך עיניה בחיוך דקה או שתיים, ויצא בלי מילה.
רות הרגישה מובסת – היא הפסידה בהתערבות ועכשיו היא חייבת 'רצון' לדוד, כמו שקראו לזה אז. איך? מתי? - השאלות האלה נשארו פתוחות.
 
      בתום ההכשרה החקלאית בנהלל, נענתה רות לקריאת מועצת הפועלות לסייע בהכשרת צעירות עולות חדשות לחיי עבודה בארץ. התחנה הראשונה היתה חבורת פועלות בבנימינה. לחבורה, שגרה בצריף סדוק-קירות וללא רצפה, לא היה משק משלה. במאמץ פיזי ונפשי גדול נאבקו הבנות על עבודה עברית. הן עבדו אצל האיכרים במושבה בכל מלאכה קשה בבית ובשדה, וכן בסלילת כביש פרדס חנה ובחפירת בורות ונטיעה של שיחי יסמין בשטחים של פיק"א [פרחי היסמין נועדו להיות חומר הגלם לבית החרושת לבושֶׂם שהקימה החברה במקום].
      רות עבדה בכל אלה ברצון, במסירות וללא מרירות כלל, אבל שמחה מאוד כאשר כעבור שנה וחצי הוזעקה חבורת הבנות לחדרה כדי להציל את משק הפועלות. בחדרה עבדו הצעירות בכוחות מעטים ובהתאמצות גדולה כדי להשתלט על החזקת המשק וקיומו, אבל הן שמחו להשקיע את הנשמה במשק משלהן במקום לעבוד בבתי זרים. למרות המאמץ הפיזי הקשה, שררה במקום התלהבות חלוצית ואווירה טובה של חברוּת, עשייה והתחדשות.
 
     רות המשיכה לחלום על חיי קבוצה. כשהרגישה אחרי שנתיים במשק הפועלות בחדרה שהגיעה השעה להגשים את החלום, נזכרה בערבים הקסומים ההם בקבוצת השרון, וגם בבחור ההוא, דוד...
 
      קבוצת השרון הקטנה שמחה מאוד על הצטרפותה של רות הקר. הקבוצה היתה, כידוע, בררנית ביותר, אבל רות היתה בעיני כולם כלילת מעלות: כמעט בת הארץ, חרוצה בלי גבול, מנוסה, נאמנה, מצודדת בכל הליכותיה, חכמה וענווה, ואפילו בעלת ייחוס מפואר. אבל מעל הכול עמדה לזכותה העובדה שהיתה בוגרת בית הספר של חנה מייזל(!) – נוכח פרט כל-כך משמעותי בקורות החיים, הורמו כל הידיים 'בעד' בשיחת הקבוצה.
 
 
 רות בעין בדה, תר"ץ (1930)