שלום אורח, התחבר !

חדשות הקיבוץ

ברוכים הבאים

ברוכים הבאים לאתר יפעת!

נר נשמה

 מועדי יום השנה לחברי יפעת
מופיע ב"נר נשמה" במדור "נזכור"
בעמוד הבית.

גשם תש"ף

16.10.19 היום נמדדו 2 מ"מ
מתחילת אוקטובר נמדדו 2 מ"מ
מתחילת השנה נמדדו 2 מ"מ

מה קורה

מגזין הוידאו החודשי "מה קורה"
נמצא ב"רוח מקומית".
האחרון מופיע גם בדף הבית.

לוח אירועים

ברזילי שרה
שרה ברזילי
בת טובה לבית ברזניאק ואריה וולך
בת-זוג לשמואל ברזילי (ז'לאז'ו)
אם ליעל, יובל, עירית ותמר
נולדה כ"ב טבת תרע"ג, 1.1.1913
נפטרה כ"ג אדר א' תשע"א, 27.2.2011
 
אשת חיל
תולדות חיים ודברי פרידה בהלוויה בשם חברי יפעת
 
שרה נולדה בצפת בשנת 1913, כאשר הארץ היתה עדיין תחת שלטון הטורקים. היא היתה בת הזקונים של הוריה – טובה ואריה וולך – אנשי היישוב הישן בצפת. שנות חייה הראשונות היו שנות מלחמת העולם הראשונה. צפת ידעה בשנים ההן מצוקת רעב ומחלות, אך בת הזקונים הקטנה לא ידעה על זה כלום, כי כולם פינקו אותה והרעיפו עליה אהבה.
 
האב השקיע את מיטב כוחו וזמנו בלימוד תורה, והאם – אשת חיל – אף שעבדה משחר עד ערב לפרנסת המשפחה, החזיקה בית מסודר ומטופח, נוצץ מניקיון, ואפילו מצאה זמן לרקמה ועבודות תחרה שעיטרו את הבית ושיוו לו מראה הדור וחגיגי. שרה העריצה אותה. לא ייפלא שלימים היתה ממש כמוה: אשת חיל, טעונה באנרגיות שאינן נגמרות ומוצאת זמן לא רק לעבודה ולפעילות חברתית, כי אם גם ללימוד, לכתיבה יוצרת ולעבודות יד נהדרות.
 
כאשר החלה שרה את לימודיה בבית הספר הדתי לבנות, היגרו שלושה מהאחים הגדולים בזה אחר זה לאוסטרליה, בחיפוש אחר מוצא מהמצוקה הכלכלית והדחקות. בבית נשארו שרה ואחותה בתיה, שלימודיה הופסקו על מנת שתלמד תפירה ותעזור בפרנסה. בגמר בית הספר היסודי המשיכה שרה ללמוד בשיעורי ערב. מיום ליום גברה הרגשת המחנק שחשה בבית ובצפת בכלל. כאשר הוקם בעיר סניף ראשון של "הנוער העובד" בגליל, מיהרה להצטרף לשורות התנועה, למגינת לב אביה.
 
בראשית 1930, החליטו שבעה בנים ובנות מצפת לעשות מעשה. הם עזבו בחשאי את צפת והצטרפו לקיבוץ הראשון של הנוער העובד, קיבוץ נען. שרה בת ה-16 היתה הצעירה מביניהם. מרד כזה לא ידע היישוב הישן בצפת מעולם. אביה של שרה לא עזב במשך שבוע ימים את בית הכנסת של האר"י והתפלל על נפש בתו שנחטפה. גם הוא, כשאר ההורים, היה משוכנע שהבנים נחטפו. השוטרים שהגיעו לנען כדי להחזיר את הבנים האבודים, חזרו עם שניים מהם – בנים לרבני צפת – שחזרו כדי להסביר לעיר כולה שעזבו את צפת מבחירה ורצון ולא ישובו עוד, מאחר שהם מייעדים עצמם לחיי עבודה והגשמה בקיבוץ.
 
בנען היתה שרה מאושרת. "זאת היתה התקופה היפה ביותר של חיי, הלכתי על עננים", אמרה גם אחרי חיים שלמים, בגיל 85. העבודה המאומצת בחקלאות, הריקודים והשירים, חיי היחד האינטנסיביים והסוחפים – כל אלה השכיחו ממנה את הדיכאון וחוסר התוחלת שחשה בצפת. לנען החלו להגיע עולים חדשים. בין החלוצים שעלו מפולין היה בחור רב קסם, בעל קול ערב ותפיסה מהירה, ששבה את לבה של שרה ברצינותו ונועם הליכותיו. שרה עזרה לו בהתלהבות להיקלט בארץ. כאשר הביאה אותו לבית הוריה, מצא הבחור מייד מסילות גם ללבבם. הם סלחו לבת המורדת וקיבלו את שמואל בחיר לבה בכבוד וחיבה גדולה.
 
גרעין העולים מפולין ששמואל נמנה עם חבריו החליט לעזוב את נען ולהקים קיבוץ חדש בגליל. בצער גדול עזבה שרה בשנת 1934 את נען האהובה, והיא כבר בהריון מתקדם. תחילה ישבו במקום מבודד בכרמל והבחורים התארגנו כקבוצת בניין שבנתה את השכונות החדשות של חיפה. יעל, הבת הבכורה של המשפחה ושל הקבוצה, נולדה שם, בכרמל. התנועה הבטיחה לחברי פלוגת "יודפת", כפי שכינו את עצמם, להסדיר עלייתם כקיבוץ למחניים הנטושה, אך יעברו עוד כמה שנים עד שהבטחה זו תתגשם.
 
עם פרוץ מאורעות 1936 עברה הקבוצה לצפת כדי לשמש לעיר כוח מגן. כך – במין תעתוע של הגורל – חזרה שרה לכמה שנים לעיר הולדתה. באביב 1939, עם תום המאורעות, התגשם סוף-סוף החלום של גרעין "יודפת" והם עלו להתיישבות במחניים, "כדי לקומם את הריסותיה ולהקים בה קיבוץ פורח", כפי שסיפרה שרה לימים. תנאי החיים במקום היו קשים ביותר. לעיתים מזומנות לא היו אפילו מים, כי כנופיות ערביות פגעו בצינור המים מראש פינה שדרכו קיבלו את 10 הקוב שהוקצבו להם ליום. אף על פי כן שיקמו את היישוב וביססו משק.
 
הודות לתושייה המפורסמת שלה הוטל על שרה להיות אקונומית, והיא אכן הצליחה במאבק הישרדות יומי להאכיל את החברים. אחר כך היתה מטפלת תינוקות. על משמעות העבודה יעיד סיפור קטן שסיפרה לימים: בוקר אחד הגיע אברהם בורשטיין עם פרה ערבית שנמצאה בשדה, כנראה אחרי שחצתה את הירדן מסוריה. אברהם אמר: "בואי מהר, שרה'לה, אני אחזיק את הפרה ואת תחלבי אותה". מעולם קודם לכן לא עמדה בקירבת פרה, אבל הסיכוי להביא חלב טרי לפעוטות מחניים גבר על כל חשש. שרה הביאה בריצה דלי ושרפרף והתיישבה לחלוב את הפרה. בעמל רב, תוך הצלפות זנב בפנים, הצליחה שרה לראשונה בחייה לחלוב כ-3 ליטר, אבל אך קמה ממקומה, בעטה הפרה בדלי. "ידעתי שאין לבכות על חלב שנשפך", סיימה שרה את הסיפור, "אך באותו יום התקשיתי לעצור את הדמעות".
 
בנובמבר 1941 נולד יובל, הבן השני במשפחה, ובמרץ 1946, בליל העלייה לביריה, נולדה עירית.
בינתיים הסתיימה מלחמת העולם השנייה, שבה נספתה כל משפחתו של שמואל. הילדים היו נחמת-מה על האובדן הגדול. זמן לא רב אחרי כן החריף המצב הבטחוני. ערביי הסביבה צלפו על מחניים מן ההרים דבר יום ביומו, ואחר כך – עם פרוץ מלחמת השחרור – הצטרפו גם הסורים בתקיפות מטוסים. האימהות והמטפלות נאלצו לרוץ עם התינוקות והילדים למקלטים העשויים פח ועץ כמעט מדי יום. ביוני 1948, אחרי נפילת משמר הירדן, הגיעה פקודה דחופה לפנות את הילדים. בן-לילה הפכו לפליטים. תחילה הועברו לטבריה ואחר כך לחיפה, כשהאימהות מנסות ליצור שגרת חיים נורמלית עבור הילדים אחוזי הפחדים.
 
המלחמה הסתיימה. אחרי 8 חודשי גלות ארוכים חזרו המשפחות למחניים והחלו לשקם את ההרס שגרמו ההפגזות והפצצות האוויר למבני המשק וענפיו. שרה חזרה לעבודתה בבית התינוקות, אבל כעבור שנתיים נרתמה בכל מרצה לטיפול בילדים תימנים בני 9-13 שהגיעו למחניים במסגרת של חברת נוער. שרה היתה לילדים ולילדות שלה מטפלת ומדריכה, אם ואחות. היא אהבה אותם אהבת נפש והם החזירו לה אהבה והערצה. בסבלנות ובמסירות יצרה שרה חברת ילדים מגובשת, בעלת גאוות יחידה, שהשתלבה בצורה יוצאת דופן בחיי העבודה והתרבות של מחניים.
 
13 שנה עברו על שרה ושמואל וחבריהם הוותיקים במחניים, עד שבא הפילוג בקיבוץ המאוחד ופירק את הקיבוץ. מה שלא הצליחו לעשות תנאי החיים הקשים, המצוקה הכלכלית, המשברים והעזיבות, המלחמה והפליטוּת – הצליח לחולל המאבק האידיאולוגי. בהחלטת התנועה עזבו בשנת 1952 כל החברים הוותיקים את המקום, וגם חברת הנוער פוזרה. גרעין של תנועת המחנות העולים קיבל את הקיבוץ הריק לידיו ויישב אותו מחדש.
 
מספר משפחות ממחניים עברו לגבת – מהן לפלג האיחוד ומהן לפלג המאוחד. שרה ושמואל נטלו פסק זמן מחיי קיבוץ ונרתמו למשימת קליטת עלייה במעברת כפר חסידים. שמואל היה למזכיר ושרה לאחות בריאות הציבור. במשך למעלה משנתיים הדריכה הורים, בעיקר אימהות, בטיפול בילדים ונאבקה בכינים, דלקות עיניים קשות, הזנחה, אמונות טפלות, תאונות ומחלות – ועדיין נשאר לה מרץ לגייס צעצועים וציוד, להדריך מטפלות וצוותים בגני הילדים, ללמד נוער ריקודי עם ושירים ישראליים ולהקשיב למצוקות הזקנים.
 
עם כל הסיפוק הרב, התגעגעה שרה לחיי הקיבוץ. הם הירבו לבקר בגבת, שם התחנכה יעל מאז היותה בכיתה ג' מאחר שבמחניים לא היו ילדים בני גילה ולא היה בית ספר, ועתה היו שם גם חבריהם ממחניים – על שני פלגיה. כאשר הצטרפו לגבת היתה שרה בהריון מתקדם. בדצמבר 1953 נולדה תמי, בת הזקונים. 8 חודשים לאחר מכן עברה המשפחה עם מחצית מחברי גבת ליפעת.
 
בשנים הראשונות ביפעת היתה שרה מטפלת של ילדי בית ספר. בין הוותיקים, רק מעטים מאוד היו בני הארץ, ואת אלה איפיין קו סמוי של עצמאות, ביטחון ושורשיות. הקו הזה יצר חיבור מיוחד עם הילדים ובני הנוער. עד היום זוכרים הילדים ששרה טיפלה בהם את השיחות הגלויות, מרץ הנעורים הבלתי נדלה, תושיית המעשה וההתלהבות שסחפה גם אותם אחריה.
 
כאשר הוחלט על הקמת מועדון חברים ראשון ביפעת, והכיתה של שרה בדיוק סיימה את לימודיה, גוייסה שרה לריכוז המועדון. זאת היתה הצלחה מסחררת. המועדון היה מלא מפה לפה מדי ערב, מקום מפגש למבוגרים וצעירים, שוחרי שיחה וחברה, שוחרי עיתונות ושוחרי משחק. שרה וגוטה שוחט ז"ל הגישו קפה ותה לכולם במאור פנים ואחרי שכולם הלכו לישון עוד סידרו וניקו את המקום עד המאפרה האחרונה ואחרון כלי השחמט.
 
באוקטובר 1973, במלחמת יום הכיפורים, נהרג יובל בקרבות רמת הגולן. שרה ושמואל הוכו מכה קשה. עד יומה האחרון לא חדלה שרה להתגעגע לבן היקר והאהוב, ולשוחח אתו בלבה וברשימותיה. היו שמחות משפחתיות והרבה אהבה, מסירות והבנה מצד הבנות ומשפחותיהן – ועם כל זה, כל הזמן, גם הצער שאין לו מרפא. בפברואר 1980, קצת למעלה מ-6 שנים אחרי האסון, נפטר שמואל ממחלה קשה.
 
אחרי נופלו של יובל, התקשתה שרה להמשיך בעבודתה במועדון. תחת זאת הצטרפה לצוות המוזיאון לכלים חקלאיים, שהיה מאוחר יותר למוזיאון לראשית ההתיישבות. סיפורי הכלים היו חלק מעברה וחייה, מציאות אישית ממשית. היא שבה להתרגש לקראת כל יום עבודה – "אומרים לי: את מורה מעולה, הילדים מקשיבים לך בעיניים נוצצות", סיפרה, "אבל אני מעולם לא למדתי הוראה, אני פשוט אוהבת ילדים וחשוב לי לספר להם איך קם ונהיה המפעל הגדול של ההתיישבות, מי היו האנשים שעשו את כל זה ואיך הם חיו". בשמחה והתלהבות הדריכה במוזיאון ונשמה שוב ושוב את ניחוח העבר, כשהוא ממוזג בנוף העמק בהווה ויוצר רשמיו לעתיד בנפש הילדים.
 
שרה המשיכה את חייה בזקיפות קומה, בנתינה, בהשתתפות ומעורבות בחיי החברה והעשייה, צעירה ברוח ומלאת מרץ – כך, עד הסוף ממש. פרק מופלא של חסד היו שנותיה עם יעקב לוין – שני אנשים שעברו מסות קשות, התמודדו עם אלמנות ושכול – ומצאו זה עם זה שוב את החברות הטובה, המבינה, ואת הכוח לשמוח, לקום בחיוך, להקרין על כל סביבותם את חיוב החיים למרות הכול.
 
תמו 97 שנים של עשייה רבת-פעלים, שלא נגענו כאן אלא בשוליה. חיים ארוכים של אופטימיות, התלהבות ושמחת מעשה שלא דעכה ולא כבתה אף פעם. חיים שראוי היה לחיותם.
 
עם יעל וחגי, עירית ומאיר, תמי ויוסי, עם הנכדים והנינים של שרה, עם כל בני המשפחה הרחבה, אנחנו שותפים בצער.
 
יהי זכרה ברוך.
 
מרים אהרוני, כד' אדר א' תשע"א (2011)