שלום אורח, התחבר !

חדשות הקיבוץ

ברוכים הבאים

ברוכים הבאים לאתר יפעת!

נר נשמה

 מועדי יום השנה לחברי יפעת
מופיע ב"נר נשמה" במדור "נזכור"
בעמוד הבית.

גשם תש"ף

16.10.19 היום נמדדו 2 מ"מ
מתחילת אוקטובר נמדדו 2 מ"מ
מתחילת השנה נמדדו 2 מ"מ

מה קורה

מגזין הוידאו החודשי "מה קורה"
נמצא ב"רוח מקומית".
האחרון מופיע גם בדף הבית.

לוח אירועים

גולדשטיין תמר
תמר גולדשטיין
בת רנה ולסלו גולדשטיין
בת-זוג לאפרים גולדשטיין
אם לרינה, עפרה ואיתן
נולדה כ"ב סיון תרצ"ה, 23.6.1935
נפטרה ז' תמוז תשע"ד, 5.7.2014
 


שברי זיכרון מספר חיים

תולדות חיים ודברי פרידה בהלוויה בשם חברי יפעת

 

לפי הרישומים נולדה תמר ביום 23.6.1935 בבודפשט בשם אֶרְזֶבֶּט גולדשטיין (שם המשפחה לא השתנה עם נישואיה לאפרים – גולדשטיין אף הוא, יליד הונגריה אף הוא, בלי שום קשר משפחתי). תמר זכרה את שמות הוריה: רֶנֶה ולַסְלוֹ, אבל תמונת פניהם נמחקה כליל מזכרונה. דומה שאין דבר פוגע ומכאיב יותר מאשר חיים בלי שום זיכרון על אמא ואבא. במאמץ גדול של תמר לשחזר רסיסים שבורים זעירים מהילדות המוקדמת זכרה שסיפרו לה על אח, בן ראשון במשפחה, שנפטר כתינוק מדלקת קרום המוח עוד לפני שנולדה. היא גם זכרה שהמשפחה גרה בקומת מרתף של בית, שאליה ירדו מן הרחוב במדרגות – מקום שבו גרו בדרך כלל אנשי השירות של הבית (שוער, איש ניקיון וכו') אולי הוריה התפרנסו מזה. בקרבת הבית, מעֵבר לכביש, היתה נגרייה, שהעובדים בה חיבבו אותה והיו מזמינים אותה ונותנים לה סוכריות. בכביש נסעו הרבה עגלות. פעם נדרסה על ידי עגלה בכביש: גלגל העגלה עבר עליה ומחץ אותה והיא היתה בבית חולים. ייתכן שכבר אז נגרם נזק לגב – מקור לכאבי הגב שמהם סבלה אחר כך כל חייה. והיה לה עוד זיכרון משהִייה בבית חולים, שאז "דקרו אותה בתוך הגרון" – אולי ניתוח להוצאת שקדים.

  
"הייתי בערך בת 6 כשההורים שלי נעלמו", סיפרה תמר. היא לא ידעה איך ומדוע נעלמו וגם לא ידעה להגיד איך שכחה את מראה פניהם, מדוע רק שמותיהם נשארו בזכרונה. שכנה או מכָּרה, אולי סתם זרה עוברת אורח – מסרה את הילדה לבית יתומים. תמר לא ידעה כמה זמן היתה שם, אך זכרה שבעבור זמן מה נמסרה עם עוד ילד לאיכרה בכפר לא רחוק מעיר השדה הגדולה קֶצְ'קֶמֶט, מרחק של כ-50 ק"מ מדרום לבודפשט. בעלה של האיכרה גוייס לצבא והיא ניהלה בעצמה את המשק, שהתבסס בעיקר על בעלי חיים: אווזים, פרות וחזירים. הסידור היה שבבוקר הילדים היתומים עובדים במשק ובצהריים נשלחים לשעתיים-שלוש לבית הספר הכפרי. היה לתמר אוכל ומקום לחיות בו, אבל היא סבלה מיחס רע ואלים של האיכרה, וגם מִקור ומרעב תמידי. תמר זכרה שפעם גילו החזירים שבהשגחתה תעלה מלאה בוץ ונכנסו להתפלש בתוכה. היא לא הצליחה להוציא אותם משם והיתה פשוט מיואשת. אחר כך קיבלה מכות רצח מהאיכרה. היא זכרה עוד איך רעתה את האווזים בחורף קפואה מקור, איך בוססה בעקבותיהם יום אחרי יום בשלג כשרגליה נתונות בסמרטוטים רטובים וליבה גוש קרח.

  
באחד הימים, כשכלו כבר כל הקיצין והילדה היתה נחושה בהחלטתה לברוח, ראתה בתום יום הלימודים עגלה עמוסה ירקות עומדת לצאת לנסיעה מן הכפר. היא שאלה לאן נוסעים ואמרו לה: לקֶצְ'קֶמֶט. תמר שאלה אם אפשר להצטרף, ומשום-מה העלו אותה לעגלה. בת כמה היתה? קשה לדעת, כי כל לוחות הזמנים אינם ברורים. בקצ'קמט הוריד אותה העגלון בכיכר העיר. היא ישבה שם וחיכתה, לא ידעה מה לעשות ולאן ללכת. בסופו של דבר ניגש מישהו לשאול למי היא שייכת. "כשהתברר לו שאין לי הורים ומשפחה, הביא אותי לאיזשהו מוסד" סיפרה תמר. כנראה היה זה שוב בית יתומים. 

 

 גם מהמוסד הזה נמסרה לאחר זמן – הפעם, עם עוד ילדה, לאשה יהודייה שהיתה נשואה לגוי ונזקקה לידיים עובדות. היה להן טוב אצלה. כמה זמן היו שם? איך אפשר לדעת? תמר זכרה את היום שבו אספו את כולם בסככה גדולה, "עם לבֵנים". עדויות על שואת יהודי הונגריה מלמדות שיהודי קֶצְ'קֶמֶט רוכזו עם יהודי העיירות הסמוכות במשרפות הלבֵנים של העיר ומשם נשלחו לאושוויץ. תמר ניצלה הודות לבעלה הגוי של האשה, שהגיע למקום ודרש בחזרה את אשתו ואת "בנותיו". בגמר המלחמה נאספו הבנות ע"י מחלקת הילדים של הג'וינט והובאו לבודפשט, שם ריכזו יתומי מלחמה יהודים בבתי ילדים. 

  

בקיץ 1946 נשלחו הילדים לכפר הפסטורלי בַּייריש גמֵיין בהרי האלפים באזור הכיבוש האמריקאי. לילדים ומלוויהם היו שם תנאים טובים. תמר זכרה משם בעיקר את היערות שאליהם לקחו אותם לטיולים, ואת המלון היפה בן שלוש הקומות שבו גרו. במקום הזה פגשה תמר לראשונה כמה מחבריה לעתיד ביפעת, בהם רחל כהן, דוביק קיש, יהודית קוצר, יוסף סלעי וגם אמו – המטפלת שלהם – חוה חורש. בתחילת 1947 הגיעו למקום אנשי ההפקה של חברת הסרטים האמריקאית MGM. הם חיפשו ילדים שישתתפו כסטטיסטים בסרט "אַיֵּה בְּנִי" שהוסרט בשוויץ וגרמניה וסיפר על ילדים במלחמה. המפיקים הבטיחו למדריכי הקבוצה כי הילדים יקבלו פרס על השתתפותם: מייד בתום ההסרטה יקבלו סרטיפיקטים ויעלו לארץ בדרך ליגאלית. תמר היתה בין 12 הילדים שנבחרו להשתתף בסרט. בגמר ההסרטה התברר שהפרס של עלייה ליגאלית לא יקויים, והילדים הגיעו למחנה בצרפת. 

 

חלק מהילדים שהשתתפו בסרט עלו בעלייה הבלתי ליגאלית באונייה "אקסודוס". גם תמר היתה אמורה לעלות ל"אקסודוס", אבל ימים ספורים קודם ההפלגה חלתה בדלקת כליות קשה ואושפזה בבית חולים. תמר זכרה שבחור נשא אותה בזרועותיו לשם כאילו היא ילדה קטנה והתפלא על משקלה המועט. בסופו של דבר הגיעה תמר ארצה בפברואר 1948. אנשי עליית הנוער צירפו אותה לזוג צעיר שהיתה לו אשרת תייר. כשהגיעו לארץ, מסרו אותה בני הזוג לידי עליית הנוער בארץ והיא נשלחה לפנימייה שהוקמה בחיפזון במשק הפועלות בתל-אביב עבור ילדים יתומים ניצולי שואה. במחברת שהגיעה לארכיון בית לוחמי הגטאות ובה מופיעים צילומי ילדים שעלו ממחנות העקורים בשנת 1948 בסיוע ארגון הג'וינט נמצאת גם תמר. היא רשומה במחברת כתמרה גולדשטיין בת 8. הגיל נרשם על פי הערכת הצוות החינוכי והרפואי לפי משקל וגובה. תמר היתה אז בת 12, אם לא למעלה מזה. 

 

אחרי מלחמת השחרור נשלחה תמר עם חבריה לכפר החורש במסגרת של חברת נוער יוצאי הונגריה. בכפר החורש למדו ועבדו, וסוף-סוף היו להם חיים שאפשר לקרוא להם "רגילים". בכפר החורש פגשה תמר את אפרים, שהיה מבוגר ממנה כמעט ב-6 שנים ושירת אז כחייל בצבא. לאט לאט נקשרה ביניהם אהבה. ביום שישי, י' באב תשי"ב, 1.8.1952, עלו תמר ואפרים על משאית בלי מושבים ונסעו בעמידה עם קומץ חברים לנהלל. הרב זכריה הכהן העמיד חופה לזוג הצעירים והם היו למשפחה כדת משה וישראל. "מתנת החתונה היחידה שקיבלנו היתה מענק השחרור של תמר מהצבא", זוכר אפרים. "מסרנו את המתנה הזאת לקבוצה, כך קבעו ההחלטות". במשך כמה חודשים לא נמצא בכפר החורש דיור מתאים לזוג הצעירים, שמשאת נפשם היחידה היתה פינה פרטית משלהם. כשהבינו שהעניין אינו עתיד להיפתר תוך זמן סביר, עברו לגבת, שהיתה נתונה כבר במשבר הפילוג ופני מחצית מחבריה להקמת יישוב חדש. כשנה לאחר מכן, שבועיים בלבד לפני המעבר ליפעת, נולדה הבת הבכורה רינה, שנקראה על שם רֶנֶה, אמה של תמר. כעבור כשלוש שנים נולדה עפרה וכעשר שנים אחריה נולד איתן – צעיר ילדיהם של תמר ואפרים. 

 

במשך שנים עבדה תמר ביפעת במטבח כאחראית על מה שקראו פעם "מטבח סידורים" – כל ההכנות לבישול – השטיפה, הקילופים, החיתוכים – עבודות הכרחיות, אבל משעממת ומתישות, שקשה לשאוב מהן סיפוק. חרף שנות הרעב ניחנה תמר בחוסן פיזי והיתה גם אדם חרוץ, דייקן ויעיל בעבודה. פעם עבר המזכיר עמוס גל במטבח. כשראה את תמר בעבודתה החמיא לה בהומור: "תמר, את עובדת במקום שניים, יכולת לעבוד במקום ארבעה!"... הדברים נאמרו בהערכה והשתאות, אבל תמר נפגעה, חשבה שעמוס מתכוון להגיד שאינה מתאמצת די בעבודתה.

 

בשנים הראשונות הפעילה תמר גם את המכונה הפרימיטיבית למריטת עופות. זאת היתה עבודה קשה במיוחד. בגמר מכסת העופות הקיבוצית היתה ממשיכה את היום בשגרת העבודה בפינת הסידורים. אחרי תקופה ארוכה הוחלפה באחריות למכונה. שני הבחורים שהחליפו אותה סיימו את יום עבודתם בגמר מכסת העופות והלכו הביתה, מציינים שהיה יום קשה מאוד... 

 

אחרי שנים רבות במטבח נשלחה תמר לקורס תפירה והשתלבה בצוות התופרות. היא תפרה מכנסיים לחברות וגם מכנסיים וחולצות לחברים בעלי מידות מיוחדות. היה לה ממש טוב בקרב החברות הוותיקות שהעריכו ואהבו אותה, והעניקו לה חסות אימהית חמה שכה צמאה לה.  

 

בת כ-40 היתה כשהחלו כאבי ראש בלתי מוסברים. בסופו של דבר נמצא שהגורם הוא גידול במוח, הלוחץ על מרכזים חיוניים. תמר עברה ניתוח קשה, החלימה וחזרה לשגרת העבודה. עבר זמן, והבעיה חזרה. שוב ניתוח – ושוב החלמה – כך ארבע פעמים. בניתוח השלישי נגרמו נזקים משמעותיים לראייה ולדיבור ומחצית הפנים שותקה. זאת היתה מכה קשה, שאחריה כבר אי אפשר היה לחזור לחיים רגילים.  

בינתיים גדלו הילדים ובגרו, נישאו והקימו משפחות. תמר, בלי דפוס הורי שנטבע באדם בילדותו, היתה בדרכה שלה אֵם מסורה, מגוננת ומלאת אהבה לילדיה ולנכדיה. אהבתם שלהם ליוותה אותה וחיזקה אותה בסבל ובפגיעוֹת והמגבלוֹת הפיזיות הקשות שהיו מנת חלקה בשנים האחרונות. ב'בית ערבה' ניסה הצוות לתמוך ולהעניק חום ועידוד של בית לאשה שהגורל כל כך התעמר בה בראשית הדרך, ואף בסופה. בטקס יום השואה האחרון, לפני חודשים ספורים, שיתף הנכד נועם את הציבור בשברי זכרונות של סבתא תמר מתקופת השואה בהונגריה. היתה זו הפעם הראשונה שהחברים נחשפו למעט שבמעט ממה שעבר עליה. 

 

עם אפרים, עם רינה, עפרה ואיתן ומשפחותיהם, עם הנכדים – אנו שותפים בצער.

שלום לעפרך, תמר. 

נשמתך צרורה בצרור חיינו.

 

מרים אהרוני, ח' תמוז תשע"ד (2014)

 

לקישור לעלון שהופיע לזכרה ביום ה-30, ובו דברי משפחה וחברים, לחץ כאן.