שלום אורח, התחבר !

חדשות הקיבוץ

ברוכים הבאים

ברוכים הבאים לאתר יפעת!

נר נשמה

 מועדי יום השנה לחברי יפעת
מופיע ב"נר נשמה" במדור "נזכור"
בעמוד הבית.

מזל טוב

לגילה אדר
וליורם אדר
להולדת הנכד
בן לנמרוד ורויטל
לחנה אדר
להולדת הנין.
ברכות לכל המשפחה!

מה קורה

מגזין הוידאו החודשי "מה קורה"
נמצא ב"רוח מקומית".
האחרון מופיע גם בדף הבית.

לוח אירועים

גיתות

 
גיתות ביפעת
מאת: מרים אהרוני
 
 
בשטח הגבעה של יפעת נמצאו גיתות בצפיפות חריגה.
הראשון ששם לב לכך, ואף תיעד את הגיתות בעבודת נמלים של איש אחד, היה משה ברק, חבר גבת.
 מספר משה:
בטיוליי בגבעות הגיר של יפעת בראשית שנות ה-50, הבחנתי בשטח בריכוז יוצא דופן של גיתות חצובות בסלע.
התגלית כבשה את דמיוני, אך גם גרמה לי דאגה: על הגבעה הזאת עמדה להיבנות בקרוב מאוד הנקודה החדשה –
עבודות התכנון התקדמו בקצב מזורז, וכך גם ההסכמים הנוגעים לפילוג בגבת.
בניית היישוב איימה לקבור תחתיה לנצח את התופעה הגיאוגרפית-היסטורית-ארכיאולוגית המיוחדת הזאת.
לקריאה לפעולת הצלה ציבורית לא היה אז סיכוי: שוחרי ידיעת הארץ היו מעטים וחובבי העתיקות מביניהם היו מעטים עוד יותר.
לא היה לי אל מי להפנות את קריאתי לפעולה לפני שיהיה מאוחר מדי.
 החלטתי לעשות כל מה שביכולתי על מנת לתעד את הגיתות לפני תחילת תנופת הבנייה במקום.
במשך חודשים ארוכים ערכתי סקר מפורט, שבמהלכו סימנתי, מדדתי ושרטטתי כל גת שמצאתי בגבעה.
בסך הכול תיעדתי בצורה מפורטת כ-70 גיתות.
בהנחה שלא מצאתי את כולן, בעיקר לא את אלו המצויות בתחתית המדרונות וכוסו אולי בסחף, אמדתי את מספרן הכולל של הגיתות בכ-100 – וזאת על פני שטח של 200-300 דונם בסך הכול.
למיטב ידיעתי, אין עוד מקום בארץ שבו נמצאות גיתות יין בצפיפות כזאת. 
*
הגיתות עשויות כמעט כולן על פי אותה תבנית: משטח דריכה ויקב (בור היקוות) חצובים בסלע.
משטח הדריכה רדוד ומשופע, חצוב כטרפז, שבסיסו הארוך בחלקה העליון של הגת ובסיסו הקצר בתחתיתה – צמוד ליקב.
היקב – בור איגום מלבני צר ועמוק יחסית – הופרד ממשטח הדריכה באמצעות מחיצת אבן נמוכה שבה חורים עגולים מפולשים – שניים בדרך כלל. במשטח דרכו את הענבים והתירוש זרם בשיפוע אל הבור דרך הפתחים – שבהם, יש להניח, היתה מסננת
כלשהי (בד, או מקלעת, או אפילו סבך סירה קוצנית) שעצרה זגים וגרעינים.
מסביב לכל גת נמצאו כמה גומות לא עמוקות, שמספרן לא קבוע. בשקעים אלה הוצבו אולי כדי מים לשתייה ולרחיצת הרגליים.
יש הסבורים שהם שימשו לעיגון כלונסאות שהוצבו לפריסת צל או עיגון למוטות אחיזה לדורכים בגת.
מאחר שהגיתות הותאמו לתנאי השטח ולטופוגרפיה, יש לכל אחת מהן ייחוד אינדיווידואלי מסוים.
  

   
 
 
 
גיתות מעטות ביפעת עשויות אחרת, בעיקר – משום קנה המידה הגדול הרבה יותר, בור כבישה לזגים באמצע משטח הדריכה ובור איגום גדול משמעותית.
גת כזאת, שנשתמרה בשלמות במדרון שמדרום למוזיאון לראשית ההתיישבות, נחשפה בשעתו על ידי ילדי יפעת.
 
סביר להניח, כי הגיתות הקטנות היו גיתות משפחתיות, בעוד שהגיתות הגדולות היו גיתות של כרמים מסחריים גדולים. 
 
 
*
משה ברק לא הסתפק בעבודת הסקר היסודית המדהימה שערך בעצמו ולבדו.
כדי לנסות לאמוד את היקפה החקלאי-כלכלי-חברתי של התופעה, ניקה היטב את אחת הגיתות ועשה בה נסיונות דריכה עם ענבים מהכרם של גבת. לפי החישובים שלו מאז, וכן על סמך מחקרים נוספים, הגיע למסקנה ש"מדובר בכמות תירוש מסחרית בקנה מידה ארצי ואף בין-ארצי". "אני משאיר מקום לספק שמא הגזמתי בחישוביי", הוא מוסיף, "אך גם אם נניח שהגיעו רק למחצית התפוקה אשר אליה הגעתי, גם אז מדובר במאות דורכים שרוכזו בשטח מוגבל ביותר, כשביניהם מתרוצצים עשרות חַמָּרִים המכסים את הגבעות, וכולם שרויים בשמחה ובהתלהבות עצומה: בתום שנה ארוכה וקשה של עמל, שבה המתיקות נדירה ויקרה, הנה סוף-סוף מפיקים את היבול והגמול – התירוש המתוק".
 
ואכן, בקלות ניתן להעלות בדמיון את ההמון הנלהב והמזיע בגבעות יפעת, בוצר את הענבים בכרמים במדרונות הגבעה מביא אותם בסלים לעשרות הגיתות – איש-איש וגיתו – ודורך אותם ליין בשירת "הידד" אדירה, זו השירה שעליה חזה הנביא את נבואת החורבן: "וְנֶאֱסַף שִׂמְחָה וָגִיל מִן הַכַּרְמֶל, וּבַכְּרָמִים לֹא יְרֻנָּן, לֹא יְרֹעָע, יַיִן בַּיְקָבִים לֹא יִדְרֹךְ הַדֹּרֵךְ, הֵידָד הִשְׁבַּתִּי" (ישעיהו טז, י'). 
 
*
כחובב ארכיאולוגיה, ונאמן עתיקות, הבחין משה ברק כי כמעט כל החרסים באזור הגיתות הם מן התקופה הרומית-ביזנטית, ולכן הניח באופן טבעי-אינטואיטיבי כי הגיתות שייכות לתקופה הזאת. באותה תקופה שקק האזור חיים. במרחק של פחות מחצי קילומטר מיפעת שגשג הכפר הגדול גבת (גבתא), והיה היגיון רב במחשבה שאנשי הכפר הם שעיבדו את הכרמים וייצרו מהם את היין. מאחר שהענבים רגישים לטלטול ועלול להינזק על נקלה, מוקמו הגיתות בתוך הכרמים בגבעות של יפעת או בקרבתם, ולא במקום היישוב בגבת.
שנים לא רבות אחרי הסקר החלוצי של ברק, נחשפה ביפעת אחוזת הקבר הרומי על כֵּלֶיהָ, ושורטט במלואו תוואי הדרך הרומית הממלכתית מלֶגיו (מגידו) לציפורי, על אבני המיל שלה.
*
 במאמרו "בדרך ההולכת לציפורי" בספר "עמק יזרעאל וכל נתיבותיו", כותב ההיסטוריון ד"ר יובל שחר, חבר גבת אף הוא, על הגיתות החצובות בסלע ליד תל שמרון - הוא הכפר הגדול סימוניה מאותה תקופה:
"...סוג זה של גיתות מייחד בעיקר את העמק המערבי. כ-70 גיתות נמצאו בקיבוץ יפעת, בשטח הכרמים של גבתא, וכן באתר הקדום של מגדל העמק. אין ספק שכמות היין שיוצרה בגיתות אלה היתה רבה מן הצריכה של היישוב. מרבית התוצרת נועדה לצורכי שיווק ואולי אף לייצוא. הכביש הרומי הסואן שעבר בשולי הכרמים, הקל על השיווק. תחילה נשלחה התוצרת לשוק הגדול של העיר ציפורי הסמוכה, ובהמשך הגיע היין לנמל עכו ואולי אף לחוץ לארץ".
 
לקראת התחלת פעולות הפיתוח של ההרחבה הקהילתית ביפעת, נערכו חפירות הצלה של הגיתות באזור המיועד לבנייה בין יפעת למגדל העמק בניהולה של הארכיאולוגית קרן קובלו-פארן. בדו"ח הסיכום שלה מייחסת קובלו-פארן את הגיתות ביפעת לתקופת הברונזה התיכונה, המוקדמת בכ-2000 שנה לתקופת היישוב בגבת והדרך הרומית. תיארוך תמוה זה מסתמך על הדמיון של רוב גיתות יפעת ל"גת מטיפוס תענך", שתוארכה לתקופת הברונזה התיכונה. זאת, אף שביפעת ובסמיכות ליפעת לא נמצא יישוב מתקופת הברונזה התיכונה ואף שברור שכמות היין שיוצרה כאן היא עצומה, ומחייבת יישובים גדולים ודרכים פעילות למסחר. הדו"ח אינו מתמודד עם שאלות אלו, ונראה שיש לראות בו הצעה בלבד, הטעונה ביסוס והסבר. 
*
בבניית יפעת, ומאוחר יותר בבניית בית הספר האזורי, המוזיאון לראשית ההתיישבות וההרחבה הקהילתית, נהרסו רוב הגיתות של גבעות יפעת. על המעטות שנשארו, רובן בין הבתים והגינות, צריך לשמור מכל משמר, וכך אף החליט הצוות לשימור אתרים ומבנים ביפעת. 
*
לסיום, נזכיר נשכחות: מרדכי יפה, שבינו לבין משה ברק שררו ידידות והערכה הדדית רבה, התרשם והתרגש מסקר הגיתות של ידידו. בגלל מגבלות פיזיות לא יכול היה להיות שותף פעיל בעבודת השטח, אך התלהבותו ותובנותיו ליוו את הסקר מתחילתו. לא ייפלא, על כן, שלקראת המעבר ליפעת הציע מרדכי לקרוא לנקודה החדשה בשם "גיתות". אפשר שאילו היו חברי יפעת מעלים בדעתם שרוב הגיתות הנהדרות ייעלמו מהנוף, היו מנציחים אותן לפחות בשם היישוב...
 
 מרים אהרוני
אלול תשע"ג, ספטמבר 2012