שלום אורח, התחבר !

חדשות הקיבוץ

ברוכים הבאים

ברוכים הבאים לאתר יפעת!

נר נשמה

 מועדי יום השנה לחברי יפעת
מופיע ב"נר נשמה" במדור "נזכור"
בעמוד הבית.

השתתפות בצער

עם פנינה יעקובוביץ' והמשפחה 
אנו שותפים בצער על מות 
דב ז"ל
יהי זכרו ברוך.

מה קורה

מגזין הוידאו החודשי "מה קורה"
נמצא ב"רוח מקומית".
האחרון מופיע גם בדף הבית.

לוח אירועים

גלסמן מריו
 
מריו-סימון גלסמן
בן קלרה ואנריקה גלסמן
בן-זוג לסילביה לבית בבינסקי
אב לאורית, ענת, יניב ושי.
נולד א' חשוון תש"ח, 15.10.1947
נפטר כ' אייר תשע"ד, 20.5.2014
 

איש המחשבה והמעשה

 

תולדות חיים ודברי פרידה בהלוויה, בשם חברי יפעת

 

מריו נולד בבואנוס איירס, בירת ארגנטינה, באוקטובר 1947 – בן בכור להוריו קלרה ואנריקֶה גלסמן. אחריו נולדו במשפחה האחים הקטור ומירטה. היתה לו ילדות מאושרת של ילד עצמאי וחזק במשפחה יהודית חמה ומחבקת, בעלת זיקה עזה לציונות.

 

הסביבה המגוננת והבטוחה השתנתה כשמריו היה כבן 14. בעקבות לכידת אייכמן התפרץ בארגנטינה גל אנטישמיות, שפגע בקהילה היהודית כמעט בכל מקום ואתר. בבתי הספר נכתבו על הקירות כתובות נאצה, הילדים היהודים נחשפו לאלימות מילולית ופיזית; בתי יהודים נפגעו ממעשי ונדליזם קשים; פה ושם נזרקו פצצות, נערה בת 16 נרצחה בשל היותה יהודיה. הקהילה היהודית הנסערת תבעה מהממשלה שמירה על מוסדות יהודיים וענישה חמורה לפושעים האנטישמיים, אך במקביל פנתה לשגרירות ישראל בארגנטינה וביקשה עזרה בהכשרת מבוגרים ונערים מעל גיל 14 להגנה בבתי הספר ומוסדות הקהילה. העזרה ניתנה מהר. אנשים מכוחות הביטחון המיוחדים הגיעו מישראל והתחילו לאמן קבוצות מבוגרים ונוער.

 

"במשך שלושה חודשים נפגשנו שלוש פעמים בשבוע במקום סודי ללמוד שיטות שונות של הגנה עצמית", סיפר מריו לימים לילדיו. "למדנו איך להגיב נכון למעשי הבריונים האנטישמיים, שתקפו יהודים באכזריות במוטות ברזל, שרשרות עם מסמרים וגם סכינים ואקדחים – ופעלו בקבוצות מאורגנות היטב. למדנו לעקוב אחר חשודים, לאסוף מידע, להשתמש במכשירי קשר ובשפת סימנים. עברנו אימוני ספורט וג'ודו, הצטיידנו בסכינים קפיציות וכלי נשק מאולתרים. כשהאימונים הסתיימו, התחלנו להסתובב באזורים המועדים לפורענות ולשמור על מוסדות הקהילה. היו לנו כמה עימותים קשים מאוד עם הקבוצות האנטישמיות, שהבינו עד מהרה שלא יוכלו עוד לעשות ככל העולה על רוחן בלי תגובה. זאת היתה פעילות מאומצת ומלוכדת של קומץ קטן, שנחשף לסיכון אישי גדול. הבית שלנו הפך יעד להתנכלות אנטישמית, כולל איומים וסיסמאות הסתה".

 

בנסיבות הללו התבגר הנער הצעיר מהר. מוקדם מאוד הבין שהסביבה המוכרת בבואנוס איירס עלולה להיות גם אכזרית ומסוכנת. הוא הצטרף לתנועת הנוער הציונית 'איחוד הבונים' – תחילה כחניך, ועד מהרה כמדריך כריזמטי. היה לו ברור שיעלה במוקדם או במאוחר לישראל. אחרי גמר התיכון למד בטכניקום בבואנוס איירס הנדסת מכונות ומינהל – מקצועות שהתאימו לו מאוד, בהיותו בעל הבנה טכנית וכשרון ניהול טבעי.

 

במסגרת פעולות התנועה פגש המדריך מריו בחניכה המקסימה סילביה. עד מהרה היו לזוג ומאז לא נפרדו דרכיהם. אחרי נישואיהם בשנת 1971 עלו לארץ. הפרידה מהמשפחות בארגנטינה היתה כואבת, אך הם לא היססו. מריו רצה מאוד להצטרף לקיבוץ, אך סילביה לא היתה שלמה עם הרעיון והזוג הצעיר הגיע לקרית חיים. מריו החל לעבוד במפעל "רום כרמל", שייצר בחיפה את סוסיתא – המכונית הרשומה בדברי ימי התעשייה הישראלית כ'מכונית הציונית' היחידה, אבל המשיך לחלום על הקיבוץ. כעבור חמש שנים, אחרי שרכשו את השפה העברית והתוודעו להוויה הישראלית, ואחרי שנהיו הורים לאורית, ניאותה סילביה לנסות קיבוץ. התנועה הפנתה את המשפחה הצעירה ליפעת – קיבוץ שלא קלט משפחות חדשות מהחוץ זה 10 שנים.

ענת, יניב ושי נולדו כבר ביפעת.

 

לימים יספר מריו בשיחת חברים פתוחה בענייני קליטה על הקשיים של תחילת הדרך: "הוותיקים האירו לנו פנים, מן ההתחלה הרגשנו מהם חיבוק חם וידידות. לצעירים יותר, בני גילנו, היה קשה יותר להתחבר. עבר זמן די ארוך עד שהרגשנו באמת בבית". כלקח מהתקופה הזאת היו סילביה ומריו ערים במיוחד לקשיי הקליטה במסגרת הקיבוצית והשתדלו להעניק חום, עידוד ותמיכה משמעותית לנקלטים שהגיעו ליפעת אחריהם.

 

מריו נכנס לעבודה במפעל שלהב, שהיה אז בשלבי הקמה וייצור ראשונים. הודות לחריצותו, תבונתו ומסירותו לעבודה היה לאחד המפעילים המיומנים והמרכזיים של המפעל הצעיר. אחרי כמה שנים בשלהב, הרגיש שהיכרותו עם ההיבטים הניהוליים והכלכליים המיוחדים של הקיבוץ אינה מספקת. רצונו ללמוד תחום זה השתלב עם צורכי יפעת בהכשרת חברים נוספים לתפקידי ניהול. מריו יצא לשנה של לימודי מינהל עסקים קיבוצי במדרשת רופין, שלאחריה נכנס לריכוז ענף החממות.

 

"העבודה בחממות היתה אחת התקופות היפות ביותר בחיי", סיפר מריו 20 שנה מאוחר יותר לדליה, עורכת העלון. "היו בצוות כ-30 איש, ביניהם הוותיקים המבוגרים שעבדו ב'טנא' (למי שלא זוכר – מפעל סלסילות העץ הדקורטיביות לצמחים שכל עובדיו היו בגיל גבוה). העבודה איתם היתה בית הספר הכי חשוב שלי על הציונות, על הקיבוץ ועל רוח האדם. אני יכול לומר שלמדתי על ערכי הקיבוץ האמיתיים והגשמתם ביום-יום ממייסדיו בני ה-80 פלוס. אליעזר ודבורה שושני היו בשבילי מודל הקיבוץ שרציתי לחיות בו". מריו לא סיפר בראיון הזה עד כמה אהבו והעריכו אותו מצידם החברים הוותיקים בצוות, שהגדירו אותו "בולדוזר אנושי" מפני שדאג ביעילות ובמהירות למילוי כל בקשה ופנייה שלהם. הם ראו בו חבר ערכי ומצפוני, בעל תושייה ובעל לב.

 

מריו סיים את ריכוז החממות בשנת 1990, כאשר נבחר לתפקיד רכז השירותים. בתחום אחריותו היו צוותי הבניין וענפי העזר וכן מוסדות השירות. "החברים והענפים זכאים לשירות טוב, שניתן בסבלנות וברצון טוב", הגדיר מריו את המטרה והיעד. מריו חתר להתייעלות ולשיפור השירות בתחומי אחריותו, ניסה לאחֵד מוסדות קרובים ולהרחיב את שעות  הפתיחה. הרבה פרויקטים גדולים החלו בתקופה בה מילא את התפקיד, בהם הפרטת האנרגיה והפרטת חדר האוכל. זה היה משא כבד.

 

כאחד מחברי המזכירות הפעילה היתה למריו שותפות גם באחריות הציבורית הכללית, מעֵבר לתחומים הישירים שעליהם היה מופקד. עמדותיו בתחומים אלה היו פחות סלחניות משל חבריו, בעיקר במה שנוגע לתגובה כלפי אלימות, חבלה מכוונת ומעשים לא ראויים אחרים של בני נעורים. מריו חשב שצריך לנהוג במקרים אלה ביד יותר קשה, כולל עירוב משטרה במקרים מסוימים, וכי עצימת העין נוכח נזקי השחתת רכוש ועבירות תנועה משדרת חולשה ונותנת לגיטימציה סמויה למעשים פסולים.

 

מריו סיים את התפקיד כאשר נקרא לסייע בשיווק הסוודרים של מפעל הסריגים. בתפקידו החדש שחה כדג במים. היו לו קשרים אישיים חמים עם כל חברות האופנה בארץ. השכֵּם והערב קיבל הצעות מרשתות וחברות לעבור לעבוד אצלן בשיווק.

 

באותה תקופה החל מצב בריאותו להידרדר, אך הוא השתדל להתעלם מהאיתותים. בהתלהבות ומרץ, באמונה גדולה, נרתם להקמת המחלבה ביפעת – מיזם עסקי חדש. כשהמחלבה החלה לייצר, קיבל מריו על עצמו את השיווק וקידום המכירות. במו ידיו היה גם מעמיס ומסבֵּל, מעורב בכל פרט. כשמצב הבריאות החמיר עד שאי אפשר היה להתעלם עוד, נאלץ לצאת מן המחלבה. הוא חזר לעבוד בשלהב – הפעם בחוטנייה. כל עוד היה מסוגל לכך, לא עלה על דעתו להישאר בבית בלי לעבוד.

 

ענייני הציבור והדאגה ליפעת לא הירפו ממנו. לפני שנים ספורות, והוא כבר חולה מאוד, סיפר בעלון על טיול עם הנכדים בקלנועית ברחבי יפעת. בתיאורו הביקורתי האוהב לא פסח על פינות של עזובה והזנחה, אך גם לא על פינות יפות ומטופחות המקנות הרגשה טובה. את רשימתו המרגשת סיים במילים: "אפשר לשפר את פני יפעת בהשקעה מינימלית. זה בעיקר עניין של רצון ואיכפתיות. אני עצמי מוכן להתנדב לכך, אולי יהיו עוד מתנדבים".

 

כל חייו היה מריו איש משפחה נאמן. את ארבעת הילדים גידל באהבה גדולה, רואה לנגד עיניו תמיד גם את תפקיד ההורה המחנך. "ילדים זקוקים לאהבה וחום", אמר, "אבל כדאי לזכור: העיקר הוא לא רק שיהיה להם כיף ושיוכלו לעשות מה שבא להם, אלא שיגדלו להיות אנשים טובים, שרואים לא רק את עצמם אלא גם את זולתם".

 

מאז העלייה לארץ, במשך כל השנים, הרגישו סילביה ומריו בחסרון המשפחה הקרובה. פעמים ספורות נסעו לארגנטינה. פעמים אחדות ביקרו בני המשפחה הקרובים כאן. קלרה, אמו של מריו, חיתה ביפעת כמה חודשים בשנות ה-80 ובשנות ה-90 וזכתה מצד כל חברי יפעת לחיבה וחום. התקופות האלה הפיגו קצת את הגעגועים הצורבים.

 

בשנים האחרונות ידע מריו סבל וייסורים גדולים. סילביה עמדה לצידו ואיתו כסלע איתן. מעטים ידעו מה עובר על שניהם, באיזה קושי עולה החיוך הטוב והשקט שבו הם מקדמים את פניהם. הילדים, כל אחד בדרכו וככל יכולתו, סייעו להורים והנכדים הכניסו לחיים שמחה וצחוק. הודות לתמיכת המשפחה הצליח מריו להתגבר על מצבים הנחשבים חסרי תקווה. בשנתיים האחרונות החל לעסוק בהדרכת ססיליה בעבודות קרמיקה, ועימו גם נכדו האהוב נועם. הכלים השימושיים הנהדרים שיצר מעידים על כשרון יצירה שלא בא לביטוי קודם לכן.

בבית, בחיק המשפחה, יצאה נשמתו.

 

עם סילביה, עם אורית, ענת, יניב ושי, עם בני הזוג והנכדים האהובים, עם האֵם קלרה, האחים והמשפחה הרחבה – חברי יפעת שותפים בצער.

נשמתו צרורה בצרור חיינו.  

 

מרים אהרוני, כא' אייר תשע"ד (2014)

    

לקישור לעלון שהופיע לזכרו ביום ה-30, ובו דברי משפחה וחברים, לחץ כאן.