שלום אורח, התחבר !

חדשות הקיבוץ

ברוכים הבאים

ברוכים הבאים לאתר יפעת!

נר נשמה

 מועדי יום השנה לחברי יפעת
מופיע ב"נר נשמה" במדור "נזכור"
בעמוד הבית.

מה קורה

מגזין הוידאו החודשי "מה קורה"
נמצא ב"רוח מקומית".
האחרון מופיע גם בדף הבית.

לוח אירועים

גלעד עליזה
עליזה גלעד
בת גרציה לבית מוגרבי ולזר אשכנזי
בת-זוג לאמנון גלעד
אם לשי, רם ורון
נולדה ב' טבת ת"ש, 14.12.1939
נפטרה ג' אלול תש"ע, 13.8.2010
 
 
חיים של מחוייבות
תולדות חיים ודברי פרידה בהלוויה בשם חברי יפעת
 
עליזה נולדה בקהיר בדצמבר 1939, בת רביעית לגרציה ולזר אשכנזי. בבית הגדול בשכונה יוקרתית בקהיר, גרו משפחות רבות, שרק מעטות מהן היו יהודיות. משפחות אלה נהנו מאהדת השכנים – רובם משכבת העלית המצרית, אנשים בעלי השכלה וקשרים – ולא חשו עוינות או איום מצידם. עם זאת, עין המשטר היתה פקוחה על המשפחה, במיוחד כאשר האחים הבוגרים – עובדיה, יעל ויהודה – החלו להיות פעילים בתנועת הנוער הציונית במצרים ואחר-כך, עם קום מדינת ישראל, עלו לארץ. בשנת 1953 החליטו ההורים לעזוב הכול ולעלות לישראל עם הבנים הצעירים, עליזה ורפי, אלא שאז נפטר האב בפתאומיות. רק שנה לאחר מכן הצליחה האֵם לממש את ההחלטה בקשיים גדולים.
 
"אי אפשר היה לנסוע ישירות לישראל, שהיתה ארץ אויב, לכן ביקשנו להוציא דרכונים באמתלה של טיול לצרפת", סיפרה לימים עליזה. "שירותי המודיעין המצריים ידעו ששלושת אחיי נמצאים בארץ והערימו קושי על גבי קושי. נאסר עלינו לצאת את מצרים עם כסף או עם חפצים בעלי ערך. נאלצנו להיפרד אפילו מאוסף הבולים העצום שאבי אסף במשך עשרות שנים, והיה לו עבורנו ערך רגשי גדול. במשך חודשים רבים המתנו לקבלת המסמכים, ואפילו בנמל עוד נעשו עלינו חיפושים משפילים: פתחו את המזוודות ושפכו את תוכנן וערכו עלינו חיפושים גופניים. אילו יכלו, היו מחפשים גם בתוך הגוף פנימה, אולי הוסתר משהו בין הצלעות".
 
באוגוסט 1954 הגיעה עליזה לארץ, היישר ליפעת, שזה עתה עלתה לקרקע ועל חבריה נמנו גם אחותה יעל אילן ומשפחתה הצעירה. "יפעת היתה מקומי הראשון בארץ, ואני מקווה שגם האחרון", כתבה עליזה בת ה-18 בסיום יב'. תקוותה זו התגשמה.
 
"בארץ ישראל החיים לגמרי אחרים", התלהבה עליזה במכתב, "כל אחד יכול להביע כאן את דעותיו, מתי ואיפה שהוא רוצה, ואפשר להתווכח בחופשיות, בלי פחד וחשש שיש אוזן מקשיבה". היא הגיעה בלי ידיעת השפה, אך תוך זמן לא רב, הודות לשקדנות, משמעת עצמית וחריצות אין-קץ ועם עזרה וחיבה מצד כולם, כבר דיברה, כתבה וקראה עברית. "רק בתנ"ך היה לי ממש קשה", סיפרה לימים בחיוך – "לא קל היה להתחיל ללמוד תנ"ך בספר משלי"...
 
בדצמבר 1961, בהיותה בת 22, נישאה עליזה לבחיר ליבה, בן-כיתתה, אמנון גלעד. שי נולד בשנה שלאחר מכן, רם – שנה ורבע אחריו, וכעבור 6 שנים נוספות – צעיר הבנים, רון.
 
עליזה השתלבה במערכת החינוך. במשך שנות עבודתה הרבות במערכת זו עברו תחת ידיה בני כל הגילים, למן התינוקות הרכים ועד לילדי בית-ספר ובני הנעורים. ביטויי ההוקרה שקיבלה מהורים על הטיפול המסור בילדיהם ומהילדים עצמם למטפלת האהובה שלהם, מעידים איזו מטפלת היתה – מטפלת שמשקיעה את כל-כולה בעבודה, מסורה לילדים בלב ונפש, בעלת עין רואה ואוזן שומעת, היודעת ושמחה לתת, אבל לא מהססת לדרוש אחריות ולתבוע מחוייבות אנושית וחברתית – כמובן לפי הגיל, היכולת ורמת ההבנה של הילד.
 
 
מה שדרשה מהם, דרשה תמיד – וקודם כל – מעצמה. גם בעבור הרבה שנים עוד זכרה כמה נקשרה לכיתה הראשונה שלה – ילדי יפעת הראשונים (המחזור של חיים מירון, אורנה לופי, זיו מחניימי וחבריהם) – שאיתם עבדה מהיותם בכיתה א' עד הגיעם לכיתה ח'. "קיוויתי ללוות אותם עד גמר יב'", סיפרה עליזה, "אבל היה משבר קשה במקום אחר, ולא יכולתי לעמוד מנגד". המשבר היה כיתה בעייתית, שאף מטפלת לא הסכימה לקבל. הנושא התגלגל עד האסיפה. בכרוניקה היבשה נרשם: "אסיפה מיום 16.11.1967, , יו"ר: יאיר גולדהור. עליזה נענית לפנייה לקבל את כיתה ד' – צעד יוצא דופן של דוגמא אישית, משמעת ומסירות". כעבור 4 שנים, לא היה קושי למצוא מטפלת שתקבל את הכיתה המלוכדת הזאת.
 
עליזה נבחרה לריכוז ועדת החינוך – תחילה של גילאי בית הספר ועד מהרה של המערכת כולה, כולל הגיל הרך. כאשר סיימה את התפקיד, כבר היו פניה מופנות למצוקות אחרות, אלה של הוותיקים. היא החליטה להיכנס אישית לטיפול בדור הוותיק אחרי שראתה, כמרכזת ועדת החברה, מה רבה המצוקה של חברים מבוגרים, בודדים וחולים. "החלטתי לקבל על עצמי את העבודה עם המבוגרים", סיפרה אחרי שנים, "אבל הרגשתי שכדי למלא את התפקיד נכון, אני צריכה כלים טובים יותר של ידיעה, הבנה ויכולת לעזור גם במישור הפיזי-בריאותי". לשם כך יצאה ללמוד בקורס אחיות – ונשבתה במחוייבות חדשה. גם אם לא התכוונה לכך מלכתחילה, הפכה לאחות של ממש, והעבודה הסיעודית היתה לחלק מחייה ואישיותה.
 
בסוף 1984, כאשר נבחרה למזכירת יפעת ולשם כך סיימה את תפקידה בטיפול בדור הוותיק, כתבה צפורה בן-דור בשם הוותיקים: "לרוב בני האדם יש חמישה חושים, זה ידוע. לעליזה יש שישה. בחוש השישי היא רואה גם מה שנעשה מאחור או במרחק, וגם אם החדר סגור. עליזה יודעת לא רק למי צריך לעזור, ולא רק מתי לעזור, אלא גם איך לעזור. בפעם הראשונה בחיי ראיתי מימוש במציאות של הפתגם העממי האומר שרפואה נכונה צריכה להגיע לפני המכה... קשה להיות זקן: הגוף בוגד, הראייה והשמיעה נפגמות, החולי והסבל מסתירים את האור. עליזה השיבה לרבים את הביטחון, החיוך והמורל. החברים למדו שיש אדם שמוכן לעשות הכול כדי לעזור ולהקל, אדם בעל אוזן קשבת ולב מבין, שאינו מכיר בגבולות של עייפות וסבלנות. בלבי תמיד אנצור את התמונה שחיממה את לבי מדי בוקר: שעה מוקדמת, השחר זה עתה עלה, מרים כהן ועליזה – צוות-משימה של אֵם ובת – נפגשות לקראת תוכנית המשפחה החמה ליום המתחיל".
 
מראשית 1985 עד אמצע 1987, כיהנה עליזה כמזכירת יפעת – שנתיים וחצי בתפקיד קשה ומאתגר. בתקופה הזאת עברנו ללינה משפחתית, הכנסנו טלפונים לבתי החברים, קלטנו הרבה חברים – נושא שבעיני עליזה נחשב לאחד החשובים ביותר, ונרתמנו למשימות תנועתיות ולאומיות למרות מצב כלכלי קשה. עליזה הפנתה את מרצה וזמנה בעיקר לשני מגזרים, שהיו הקרובים ביותר לליבה: מערכת החינוך והטיפול בדור הוותיק. האהבה ליפעת היתה נר-לרגליה בכל השנים, ומה גם בתפקיד זה, שבו ייצגה את יפעת גם כלפי חוץ: "לא מזמן קראתי מה שכתבה נערה בת-מצווה", סיפרה בדבריה באחד מחגי יפעת, "היא כתבה בין היתר: 'נולדתי במקום הכי יפה בעולם, והוא יפעת'. זה ריגש אותי ועשה עלי רושם כביר. אני קוראת לזה: גאוות יחידה. הייתי רוצה שבלב כולנו יפַעֵם הרגש העז של גאוות יחידה, כי יש לנו במה להתגאות. בכל מקום שאליו אני מגיעה כנציגת יפעת אני מרגישה את החמימות וההערכה אלינו. הלוואי שגם מהחברים פנימה תנשב אותה הערכה לבית הטוב שלנו".
 
עליזה היתה אדם מאורגן ומסודר. כל פנייה אליה זכתה לקשב ולהתייחסות, כל נושא שעל הפרק זכה לטיפול היעיל ביותר האפשרי. עוד בתפקידה בעבר כרכזת ועדת החברה הדגישה: "הבעיות והצרכים רבים ומגוונים. אני משתדלת שלא תהיה סחבת, שחבר יקבל מענה תוך פרק זמן קצר. העדר תשובה, המשאיר את החבר תלוי באוויר, הוא הדבר הגרוע ביותר בעיניי".
 
מייד עם גמר תפקידה כמזכירת יפעת יצאו עליזה ואמנון בשליחות התנועה ויפעת לעזרת קיבוץ רביד. שנה היו ביישוב הקטן שהתפרק מחבריו, נתונים בבדידות חברתית ובניתוק מהחברים, המשפחה הרחבה והמעורבות בחיים בבית, ואיתם רק משפחה אחת נוספת וכ-20 בני נעורים בשנת שירות מוקדמת. בתקופה הזאת נשאו עליזה ואמנון באופן אישי כמעט בלעדי במשמעות של היות יפעת קיבוץ אומֵן לרביד. העובדה שהצעירים שהגיעו ליישב מחדש את רביד מצאו יישוב מטופח ושמור, היתה במידה רבה בזכותם האישית, והיתה שכרם.
 
עליזה חזרה לעבודתה כאחות – תמיד "ראש גדול", שפירושו אחריות, שפירושו מחוייבות, שפירושו נאמנות. כאשר החליטה אחרי שנים להיפרד מצוות הבריאות ונכנסה לעבודה במפעל הסריגים, לא האמין הצוות שזה אמיתי ולתמיד. "חופשה מהנה לך, עליזה", כתבו לה, "כמו שחזרת אלינו בעבר, אנחנו מחכים לך שתחזרי בעתיד". במשך שנים המשיכה לתת אחת לשבוע משמרת לילה במחלקה הפנימית בבית חולים העמק ועשתה שם גם משמרות שבת וחג, מבלי להחסיר בעבודתה במפעל אפילו שעת עבודה אחת. "אני שמחה שיש לי אפשרות לתת מעצמי", הבהירה, "לא לכל אדם יש אפשרות כזאת".
 
ב-23 בינואר 1996 קרה השבר. עליזה עברה אירוע מוחי קשה, ונשארה כלואה בנכות קשה ומגבילה. חייה וחיי המשפחה השתנו לבלי הכֵּר. גם אחרי תקופת שיקום ארוכה, היה עליה להסתגל לתלות בעזרת הזולת, למאבק בקשיי תקשורת, במגבלות פיזיות וסבל רב – פיזי ונפשי. מאושרת היתה כאשר נמצאו הסידורים המתאימים לכניסתה לעבודה בארכיון, שמשמעותם סיבה לקום ליום חדש, לעשות עבודה נחוצה, להתרגש מהמפגשים המרתקים עם העבר ולהיות חלק מצוות. חנה אדר ויהודית דרור קלטו את עליזה בארכיון באהבה גדולה. הן אהבו את השיחות עם עליזה, קיבלו ממנה המלצות על ספרים טובים (אף כי לא יכלו לעמוד בקצב הקריאה המסחרר שלה) ודאגו לה כמו לבת וחברה אהובה. לא מעט חברים היו באים אל עליזה בארכיון, לשתף אותה בדאגות והתלבטויות ולשאוב ממנה כוח.
 
כאשר נכנסתי לתת יד לצוות הארכיון, התמלאתי השתאות לנוכח הפיכחון והאיפוק של עליזה בהתמודדות עם מצבה הקשה. פעם שמעתי אותה עונה לחבר שבא לתנות באוזניה את בדידותו וקשייו: "אַל תרחם על עצמך כל-כך", אמרה לו עליזה, " יש לך שתי רגליים – צא לטייל בחצר, לֵך לעבודה, דבֵּר עם חברים! יש לך שתי ידיים – למה שלא תצייר, תכתוב, תלמד לגלוש באינטרנט... כל-כך הרבה דברים אתה יכול לעשות במקום לקונן על מר הגורל!"... בדבריה דימיתי לשמוע את הכאב והגעגוע: "אוי, אילו רק היתה לי חירות התנועה שיש לך"...
 
מותו בטרם עת של אחיינה האהוב עופר אילן השפיע קשה על עליזה. במשך שנים גדל עופר בבית שלה ושל אמנון, והיה להם כבן ממש. "יום-יום אני חושבת על עופר", אמרה לי לא מכבר. עכשיו הם שוב קרובים זה לזה, מרחק של צעדים ספורים.
 
עליזה, היית מופת של מאבק אמיץ על זקיפות קומה והתמודדות עם סבל גדול בלי תלונה כלפי הגורל וכלפי הזולת. נזכור אותך באהבה ובהערכה גדולה. עם אמנון, עם שי ושלומית, רם ודורון, רון ומיקה ועם הנכדים האהובים והאחים ומשפחותיהם אנחנו שותפים בצער.
 
מרים אהרוני, ה' אלול תש"ע (2010)