שלום אורח, התחבר !

חדשות הקיבוץ

ברוכים הבאים

ברוכים הבאים לאתר יפעת!

גשם תש"ף

27.3.20 היום נמדדו 1 מ"מ
מתחילת מרץ נמדדו 87.5 מ"מ
מתחילת השנה נמדדו 718 מ"מ
שהם 130.5% מהממוצע הרב-שנתי

נר נשמה

 מועדי יום השנה לחברי יפעת
מופיע ב"נר נשמה" במדור "נזכור"
בעמוד הבית.

מזל טוב

לצליל ורום תרשיש
להולדת הבת
נכדה לנוגה ומשה תרשיש.
ברכות לכל המשפחה!

מזל טוב

לציפי ולחיים אזולאי
להולדת הנכדה
בת לרותם ויוני.
ברכות לכל המשפחה!

מזל טוב

לתור ושי שוורץ
להולדת הבת
נכדה למיכל ויעקובי דורון
ברכות לכל המשפחה!

מה קורה

מגזין הוידאו החודשי "מה קורה"
נמצא ב"רוח מקומית".
האחרון מופיע גם בדף הבית.

לוח אירועים

גל אורה
 
אורה גל
בת צפורה בת-עמי לבית מלוביצקי ועקיבא גושן (גולדשטיין)
בת זוג לעמוס גל
אם לזהרה, נטע ואסנת
נולדה כ"א תשרי תרצ"ג, 21.10.1932
נפטרה ה' ניסן תשע"ג, 16.3.2013
 
תולדות חיים ודברי פרידה בהלוויה בשם חברי יפעת
 
אורה נולדה בקבוצת השרון בערב שמחת תורה תרצ"ג, אוקטובר 1932 – בת שנייה לצפורה בת-עמי ועקיבא גושן, ממייסדי הקבוצה, אחות לחיים. כשהיתה בת שנה וחצי, קיבל אחיה חיים בן השש בעיטה מסוס בראשו. עצם הגולגולת התרסקה, ובמשך זמן רב היה בסכנת חיים. "אימא היתה צמודה אל חיימון בבית החולים וגם בהמשך", סיפרה אורה בזיכרונותיה, "ואבא היה תמיד עסוק בעבודתו עד שעה מאוחרת בפלחה ובענייני הביטחון של הקבוצה והאזור. נשארתי בטיפולם של חברים שעם כל אהבתם אלי לא יכלו להיות תחליף לאמא ואבא". כשנתיים אחר-כך נסעה אמא עם חיים לניתוח מסובך בארצות הברית, לשם השתלת עצם במצחו כדי לסגור את העצם שהתרסקה. שנה שלמה נשארו שם. בכל הזמן הארוך הזה טופלה אורה שוב בידי חברי הקבוצה, שאהבו מאוד את הילדונת המתולתלת והשקטה, ובכל זאת נשארה בה כל חייה תחושה כואבת של יתמות.
 
הגיעו שנות הנעורים. עקיבא יצא לשליחות בלונדון וצפורה קיבלה על עצמה את ניהול משק הפועלות בחדרה. שוב נותר מעט מאוד זמן איכות למסגרת המשפחתית. את החֶסֶר בחום המשפחתי מילאה אהבת הנעורים: בהיותה כבת 15, הגיע לקבוצת השרון עלם חמודות שובה לב – עמוס. תוך זמן קצר נהיו לזוג, במילים של אורה: "דרכינו נפגשו לשביל משותף, מצאנו עצמנו הולכים בו אחוזים יד ביד. כשהנחתי את ראשי על כתפו חשתי שהגעתי סוף-סוף לחוף מבטחים". הדרך המשותפת נמשכה למעלה מ-65 שנה, עד שהמוות הפריד.
 
בגמר בית הספר התגייסה אורה לשורות הגדנ"ע – חיל שעסק אז בעיקר בהדרכת עולים חדשים. מלבד לימוד עברית, הקנתה לעולים שאך זה הגיעו מושגי יסוד על המדינה הצעירה: איך נראית מפת הארץ, חשיבות המים, בעיות הביטחון, קיבוץ ומושב מה הם. ביוני 1952, באמצע השירות הצבאי והיא בת פחות מ-20, נישאה אורה לעמוס בחתונה גדולה ושמחה במיוחד בקבוצת השרון.
 
שנה לאחר מכן, ביולי 1953, נולדה זהרה, הבת הבכורה. עוד שנה עברה – והמשפחה הצעירה הגיעה עם כל קבוצת השרון וילדיה ליפעת. כעבור חודשים ספורים בלבד יצאו אורה ועמוס עם התינוקת לעזרת מושב חדש בפרוזדור ירושלים – אשתאול. עמוס היה תחילה מדריך חברתי של מייסדי היישוב, עולי תימן, וכעבור שנה קיבל על עצמו לרכז את עבודת המדריכים ולגבש את מתווה העבודה בכל יישובי העולים בפרוזדור ירושלים.
 
עבור אורה היתה תקופה זו אתגר אישי יוצא דופן. כבת קיבוץ, לא היה לה אפילו מושג קלוש בניהול משק בית. מהיום למחר נאלצה להתמודד עם טיפול בתינוקת, בישול וכביסה. "הייתי חסרת ניסיון וחסרת ביטחון", סיפרה אורה לימים, "הרגשתי שאינני יכולה להוות דוגמא לנשים שנשאו עיניהן אלי, מפני שיותר מכולן הייתי אני זו הזקוקה להדרכה". חוסר הברירה מצד אחד והעצמאות והתושייה הטבעית מצד שני עשו את שלהם, ועד מהרה ניהלה אורה במיומנות את משק הבית, חרף התנאים הקשים – בלי חשמל, כשפנס לוקס משמש למאור ובלוק קרח שומר לזמן קצר על המזון. "הרגשתי שאנחנו בשליחות חשובה מאין כמוה, ולא היתה לי אף מילת תלונה אחת על התנאים", סיפרה אורה. "התימנים במושב, שהעריצו את עמוס ואהבו אותו אהבת נפש, התייחסו בחום וחיבה גם אלי ואל זהרה הקטנטונת, שחומת העור – שנראתה תימניה כמעט כמו ילדיהם-הם".
 
כשתמה תקופת ההתנדבות בת שלוש השנים באשתאול, חזרו אורה ועמוס הביתה, ליפעת. אהבת הבית והאמונה בערכי הקיבוץ גברו על ההצעות המפתות שעמדו בפני עמוס למילוי תפקידים בכירים בהתיישבות ובמדינה. בפברואר 1958 נולדה נטע.
 
אורה ניחנה בחריצות, בחוש אסתטי מפותח ובתבונת כפיים. לא היתה מאושרת ממנה כאשר אושרו לה לימודי מלאכת יד ואמנות בסמינר אורנים. בתום שנה ביקשה ללמוד שנה נוספת כדי לקבל הסמכה להוראת אומנות ומלאכת יד. ביפעת לא אישרו את הבקשה כי בבית הספר היתה מורה למלאכת יד, והקיבוץ לא אישר אז לימודים שלא נחשבו "צורכי המשק". אורה, שתמיד ומראש קיבלה את מרות ההחלטות של המוסדות הקיבוציים, לא ערערה על הגיון ההחלטה גם הפעם. היא חזרה לעבוד כמטפלת ילדי בית ספר ומצאה נחמה פורתא בתנור הקרמיקה שהותקן עבורה באחד המרתפים. במשך יותר מ-20 שנה ערכה בחדר הזה חוג קרמיקה לחברים. חלק מן הכלים היפים שיצרה פזורים עד היום בבתי חברים.
 
באפריל 1965 נולדה הבת השלישית – אסנת. כעבור שנתיים יצאו אורה ועמוס עם שלוש הבנות בשליחות תנועת "הבונים" לארצות הברית. זמן קצר אחרי שהתמקמו בלוס אנג'לס פרצה מלחמת ששת הימים. ידי השליחים מלאו עבודה. אלפי צעירים נלהבים ביקשו אחרי המלחמה להגיע לארץ וצריך היה לטפל בהם ולהפנות אותם למסגרות המתאימות. האתגרים שעמדו בפני אורה היו אחרים: מלבד עזרה לעמוס בעבודתו ושמירה על הבית כעוגן יציב וחם לַבָּנות בארץ זרה, דאגה גם לשמירת הקשרים הטרנס-אטלנטיים עם המשפחה והחברים הרבים. בצד העבודה התובענית, היתה תקופת השליחות עשירה בחוויות חדשות של מפגשים ונופים, שנחרתו בזיכרון לכל החיים.
 
עם שובם ליפעת בתום השליחות השתלבה אורה מחדש בעבודה כמטפלת ואף נבחרה לתפקיד רכזת החינוך של ילדי בית הספר. נדמה היה שעוד שנים יעברו עליה במערכת החינוך, אלא שביום הולדתה ה-40, בחצותה את הכביש הפנימי, פגע בה רכב והרגל נשברה. השבר לא זוהה ולא טופל נכון. התוצאה היתה נזק קבוע לברך וכאבים עזים שהגבילו את התנועה וחייבו שינוי מקום העבודה. אחרי תקופה כמזכירה הטכנית של יפעת, עברה הכשרה בשרטוט טכני ועבדה כשרטטת במפעל למכונות חקלאיות. כשהמפעל עמד לקראת סגירה, עברה לעבוד בקופת הבית. קופת הבית היתה אז מוסד חשוב וחיוני, מעין בנק מקומי. אורה התאימה מאוד לתפקיד זה, שדרש נאמנות ואמינות מוחלטת, כי היה כרוך בהעברה של כסף מזומן רב מיד ליד וברישום מסודר ללא דופי. רק אחרי השינוי ומהלכי ההפרטה בשנות האלפיים, אחרי כ-20 שנה בתפקיד, הצטמצמו העבודה והאחריות.
 
בשנות ה-70, בהפרש של שנים ספורות זה מזה, נפטרו ההורים וגם חיימון נספה בתאונה. מכל משפחתה הקטנה נותרה בחיים אורה לבדה. בדירה קטנת ממדים אירחה את בני המשפחה הרחבה, את החברים הרבים של עמוס מכל רובדי פעילותו בבית ובתנועה, את חבריהן של הבנות. היה זה בית פתוח ורחב-לב, שאפף את הנכנסים אליו בחום ובידידות, בחיבוק של אהבה. תמיד מטופח, מושקע, נקי ומסודר – בפנים ובחוץ. אורה ועמוס פתחו את דלתות ביתם וחדרי ליבם גם לצעירים בודדים ונערים שהגיעו ליפעת בלי הורים ואומצו במשפחת גל כמובן מאליו.
 
בחלוף השנים נישאו הבנות ואורה ועמוס זכו ל-11 נכדים ונכדות אהובים ויקרים, שמילאו את ליבם שמחה. השיחה הפתוחה והכֵּנָה שאיפיינה את אורה בהליכותיה עם הידידים בני גילה ועם הבנות וחבריהן, נמשכה גם בשיחות עם הנכדים. שיח אנושי פשוט, ישיר וקשוב, שאין בו כמעט משמעות לפערי הגיל ונסיון החיים. רק כשהנינים החלו למלא את הבית בהמולת תינוקות, התחילו אורה ועמוס להרגיש באמת את משא השנים.
 
השנים האחרונות, כשהקיבוץ השתנה לבלי הַכֵּר והבריאות הידרדרה, היו קשות. באומץ רב התמודדה אורה עם מכאובי הגוף וייסורי הנפש שהלכו וכבדו על כתפיה. לפעמים נדמה היה שתכרע תחת הנטל, שתישבר, אבל היא לא נשברה. בהשלמה עם מה שלא ניתן להשיב, צלולה עד הסוף, החזירה את נשמתה – כמו עלה שמַרפֶּה אחיזתו ונופל.
 
עם עמוס, עם זהרה, נטע ואסנת ומשפחותיהן, עם הנכדים ומשפחותיהם אנו שותפים בצער.
יהי זכרה ברוך.
 
מרים אהרוני, ו' בניסן תשע"ג (2013)