שלום אורח, התחבר !

חדשות הקיבוץ

ברוכים הבאים

ברוכים הבאים לאתר יפעת!

נר נשמה

 מועדי יום השנה לחברי יפעת
מופיע ב"נר נשמה" במדור "נזכור"
בעמוד הבית.

גשם תש"ף

16.10.19 היום נמדדו 2 מ"מ
מתחילת אוקטובר נמדדו 2 מ"מ
מתחילת השנה נמדדו 2 מ"מ

מה קורה

מגזין הוידאו החודשי "מה קורה"
נמצא ב"רוח מקומית".
האחרון מופיע גם בדף הבית.

לוח אירועים

גל עמוס
 
 
עמוס גל
בן רחל לבית ריבק ושמואל גלוביץ' 
בן זוג לאורה לבית גושן 
אב לזהרה, נטע ואסנת 
נולד י"ז שבט תרצ"א, 4.2.1931
נפטר כ"ו שבט תשע"ו, 5.2.2016
 
 
לב שומע
 
תולדות חיים ודברי פרידה בהלוויה בשם חברי יפעת

עמוס נולד בתל אביב בשבט תרצ"א, פברואר 1931 – בן שני לרחל ושמואל גלוביץ', אח לבת-עמי. בהיותו בן שנה וחצי בלבד עברה המשפחה לירושלים. בצדק ראה עמוס את עצמו בן ירושלים, על כל המשמעויות הסמליות העמוסות של התואר הזה.

בגיל 10 הצטרף לתנועת הנוער 'גורדוניה' בירושלים. היו אלה שנות המאבקים של המדינה-שבדרך ושנות מלחמת העולם השנייה. ההדים מאירופה הנדרסת והחרדה הקיומית לגורל העם ולגורל עולם הערכים ההומניסטי הגיעו גם לילדים. עמוס רצה בכל מאודו להיות בין המגשימים והלוחמים. מקומו היה ביניהם.

בגיל 15 אפשרו לו הוריו להצטרף לקבוצה של בני נוער שיצאה לבן שמן, במטרה להגיע מהר ככל האפשר לאחת הקבוצות של 'גורדוניה'. כך הגיע לקבוצת השרון בשנת 1947, נער עצמאי ואהוב, שאש ההתנדבות בוערת בעצמותיו. עד מהרה השתלב בעבודה, במערכות החברתיות וגם בביטחון. בלילה שבין ה-10 ל-11 ביוני 1948 יצאה מחלקה בת שתי כיתות – מגבת ומקבוצת השרון – בפיקודו של יהודה עידן מגבת, לגבעת הטרשים של יפעת כדי לסייע באבטחת מעבר שיירה של צה"ל בכביש נהלל-עפולה. מפקד הכיתה מגבת היה בנימין לוי, מפקד הכיתה מקבוצת השרון היה עמוס גל בן ה-17. חרף גילו הצעיר בטחו בו חברי כיתת הסיור בלי שום היסוס. בלילה ההוא נהרג על גבעת יפעת אהרון בלנדר, איש גבת, מפגיעת צלף ערבי.

בדצמבר 1949 התגייס עמוס לצה"ל, לגולני. כמפקד מחלקה צעיר נקלע במאי 1951 לקרב המר מול הסורים בתל מוטילה – קרב שהשפיע עליו לכל חייו. במחלקתו היו הרוגים ופצועים, חלקם עולים חדשים שבקושי דיברו עברית, חסרי ניסיון קרבי. עמוס הרגיש אחריות ומחויבות אישית כלפיהם, כמפקד וכאדם. הוא הרגיש כבר אז, בגיל 20, שכדי שלמותם יהיה שחר – לאמור, צידוק ומשמעות – עליו לעשות כל מה שיוכל, כל חייו, למען חברה ומדינה טובה, מוסרית ואנושית.

בתום השירות הסדיר חזר עמוס לקבוצת השרון והקים משפחה עם חברתו אורה, בת הקבוצה. שנה לאחר מכן, ביולי 1953, נולדה הבת הבכורה זוהרה. כעבור שנה נוספת עברנו ליפעת. אז יצאה הקריאה למשפחות צעירות להתנדב לעזרת מושבי עולים. עמוס ראה בה קריאה אישית אליו ויצא עם אורה ועם זוהרה בת השנה להדרכה במושב העולים אשתאול בפרוזדור ירושלים. הוא היה מדריך אהוב ונערץ על העולים יוצאי תימן, כתובת לכל אדם ולכל עניין. אחרי שנה מונה לאחראי על ההדרכה בכל יישובי פרוזדור  ירושלים.

בתום שלוש השנים באשתאול חזרו אורה ועמוס הביתה, ליפעת. אהבת הבית והאמונה בערכי הקיבוץ גברו על ההצעות המפתות שעמדו בפני עמוס למילוי תפקידים בכירים בהתיישבות ובמדינה.

עמוס קיבל על עצמו הקמת ענף חדש ביפעת – הפרדס. יחד עם צוות מאוחד של חברים ותיקים וצעירים נטעו בהתלהבות את עצי ההדר, ואחר כך השקיעו מאמץ יומיומי של שנים בגידולם וטיפוחם. בפברואר 1958 נולדה נטע ובאפריל 1965 נולדה הבת השלישית – אסנת. את התואר "אַבּוּ-אֶל-בָּנָאת" שהעניקו לו ידידיו בלגלוג של חיבה, קיבל עמוס כתואר של כבוד.

כעבור שנתיים יצאו אורה ועמוס עם הבנות בשליחות תנועת "הבונים" לארצות הברית. זמן קצר אחרי שהתמקמו בלוס אנג'לס פרצה מלחמת ששת הימים. ידי השליחים מלאו עבודה. אלפי צעירים נלהבים ביקשו אחרי המלחמה להגיע לארץ כמתנדבים בקיבוצים. עמוס השקיע במאמץ הזה את כל כוחו, בכל מאודו, מתוך הרגשה שכל צעיר וצעירה שמגיעים לארץ תורמים לחוסנה של המדינה.

בשובם ארצה כעבור שנתיים, נבחר עמוס למזכיר יפעת. "בתפקידי ראיתי תמיד לנגד עיניי את האדם במצוקותיו ובסבלו והשתדלתי לתת מענה לכל חבר ולסייע במחשבה ובעשייה לממלאי התפקידים בוועדות ובענפים", סיפר לימים על תפיסתו את התפקיד. בגמר הקדנציה כמזכיר נכנס לריכוז הבנייה ביפעת. באותה תקופה נבנתה השכונה הצפונית בגבעה, שופרו בתי ילדים, המרפסות בבתי הוותיקים הורחבו והוסבו למטבחונים. עמוס היה מאושר. הוא אהב לראות את יפעת הצומחת בתנופת בנייה והרחבה.

בשנת 1975 גוייס עמוס לפעילות בתנועה כמרכז אגף כוח אדם. את עיקר מאמציו הקדיש לליווי וחיזוק קיבוצים צעירים, עידוד החברים חברי הניסיון, גיוס משפחות ויחידים לשנת שירות, מתן עזרה חברתית ומשקית. עמוס וחבריו עבדו ללא לאוּת, לילות כימים, בליווי הקיבוצים הצעירים – מסוּפה, חוֹלית וקטוּרה, מצפה שלם ואלמוג בדרום ועד מבוא חמה, אפיק וכפר חרוב ברמת הגולן. "זאת היתה פעילות שכבשה את ליבי בתנופת החזון ומאוד התאימה לי", סיכם עמוס אחרי שנים רבות את התקופה ההיא. "הרגשתי שליח נאמן של יפעת לערכים של בניין הארץ, יישובה וחיזוקה".

עם שובו ליפעת אחרי 3 שנים, נבחר למזכיר פעם נוספת ואחרי תקופה לא קלה בתפקיד הצטרף לצוות מפעל שלהב. תפקידו היה בעיקר בשיווק – חלוקת חוטי הליפוף ללקוחות, גביית הכספים ושמירה על הקשרים הטובים עם כולם. עבודה זו, כחלק מצוות גדול ומסור של חברים במפעל, התאימה לו. בנסיעותיו הרבות בתפקיד, כמו גם בנסיעותיו בתפקידיו בשנים קודמות, שמח עמוס לקחת איתו טרמפיסטים מיפעת – סטודנטים, חיילים וגם חברים בענייניהם השונים. עמוס הביא כל אחד עד למקום חפצו ממש, גם אם הדבר חייב סטייה מן המסלול הישיר הקצר ליעדו. "מוטב לצאת חצי שעה קודם ולא להשאיר חבר באמצע הכביש", אמר.

השינוי באורחות החיים ביפעת וההתרחקות מערכי השיתוף, השוויון והערבות ההדדית השפיעו על עמוס קשה. הוא הכיר בעובדה שאי אפשר לעצור את המהלך, אבל התקשה מאוד להשלים איתו. בשנות השינוי היה במשך כמה שנים רכז הבריאות והרווחה ביפעת ושמח על האפשרות להיות לעזר לחברים הזקוקים לעזרה וחום אנושי.

בשנות השמונים לחייו הידרדרה מאוד בריאותו של עמוס. הוא חלה ונזקק לעזרה. המעבר ממעמד התומך למעמד הנתמך היווה עבורו קושי עצום, בלתי נסבל, ושנותיו האחרונות היו קשות, מלוּוות בצער, כאב ומרירות. לפני שלוש שנים הלכה לעולמה אורה רעייתו, שעד יומה האחרון ממש עודדה את עמוס בחום ואהבה ושמרה יחד עם  הבנות ובני זוגן, הנכדים והנינים, על רוח של שמחה ואופטימיות משפחתית סביבו.

במעֵין סיכום של חייו שערך לפני שנתיים, כשאורה כבר איננה לצידו, כתב עמוס:

"חיי היו שלובים בחיי יפעת בכל 60 שנותיה. הייתי שותף בהקמתה ובבניינה; מילאתי בשם יפעת וחבריה משימות שליחות בארץ ומחוצה-לה, שמילאו את חיי-שלי משמעות ותחושת ערך; קידמתי ביפעת תהליכים חברתיים חשובים, הייתי לעזר לחברים רבים; ידעתי עם משפחתי וחבריי ביפעת הרבה שמחה וגם הרבה כאב וצער... יפעת של היום רחוקה מרחק רב מימי הראשית. אינני בטוח שרבים היום מרגישים צורך להתגייס ולהתנדב למשימות שהן מחוץ למעגל האישי. אינני בטוח שיפעת כיישוב רואה את עצמה חלק ממערכת ערכים ויעדים שהם מעֵבר לה. אובדן המחויבות וההתגייסות מכאיב לי, אבל אני יודע שמה שחשוב באמת איננו להגיע למחוז החפץ, אלא להמשיך לחתור לקראתו בדרך אשר קץ אין לה, מתוך השלמה עם המגבלות. המגבלות על היחיד כובלות את יכולותיו עם השנים. אני יודע וחש זאת על בשרי יום-יום. אבל את החברה כולה המגבלות האלה אינן כובלות: אם יהיו בה אנשים שירצו בכך, הם יכולים להנהיג את יפעת לאור ערכי הטוב והצדק שאליהם שאפו מקימיה, ולעשות זאת ברגישות אנושית, בחברוּת ובאמונה".

תמה מסכת חייו העשירה ורבת ההשראה של עמוס.

עם זוהרה, נטע ואסנת ומשפחותיהן, עם הנכדים האהובים ומשפחותיהם ועם המון חבריו ומוקיריו של עמוס בכל רחבי הארץ אנו שותפים בצער.

נשמתו צרורה בצרור חיינו.

יהי זכרו ברוך.

 
מרים אהרוני, כו' בשבט תשע"ו (2016)
 
 
לקישור לעלון שהופיע לזכרו ביום ה-30, ובו דברי משפחה וחברים, לחץ כאן.