שלום אורח, התחבר !

חדשות הקיבוץ

ברוכים הבאים

ברוכים הבאים לאתר יפעת!

נר נשמה

 מועדי יום השנה לחברי יפעת
מופיע ב"נר נשמה" במדור "נזכור"
בעמוד הבית.

מה קורה

מגזין הוידאו החודשי "מה קורה"
נמצא ב"רוח מקומית".
האחרון מופיע גם בדף הבית.

לוח אירועים

דואר יפעת

עובד הדואר: שוקי רפופורט
טלפון:04-6548689
שעות פתיחה: לחץ כאן
 
 
 סיפורו של דואר יפעת
 
ב-1 בספטמבר 1957 נחנכה ביפעת סוכנות דואר.
עד אז, במשך למעלה משלוש שנים, נסע דוידקה מדי יום לרמת דוד כדי להביא את הדואר אל "הנקודה" וממנה. משום אי הנוחות (ויש אומרים שמשום הכבוד), הגה מי שהגה את הרעיון לפתוח סוכנות משלנו ביפעת הצעירה, אף שלרוב הקיבוצים בארץ, גם בעמק, לא היתה עדיין סוכנות דואר משלהם. בימים ההם, כבימינו ממש, זזו דברים ביתר קלות בעזרת קשרים אישיים, "פרוטקציה" בלע"ז. מאיר איילי, ידיד אישי של שר הדואר דאז יוסף בורג, כתב מכתב לידיד: "יוסל היקר..." – –
כעבור חודש ימים נפתח הסניף ביפעת.
 
*
בעלון הקבוצה מיום 30.8.1957 כתב עובד הדואר הראשון, יצחק דיקשטיין:
ביום א', 1.9.57, תיפתח ביפעת סוכנות דואר. בזה תסתיים פרשה של שלוש וחצי שנים של סדרי תחבורה מיוחדים להובלת הדואר שלנו לסוכנות ברמת דוד. בהזדמנות זו יש להודות לנהגים שלנו שעשו רבות, בייחוד אחר חיסול הלולים ברמת דוד, וגם לסוכנות הדואר ברמת דוד, שסייעה לנו הרבה. עם פתיחת הסוכנות אצלנו נוכל לטפל כאן בכל פעולות הדואר: משלוח וקבלת מכתבים רגילים, רשומים ודחופים, מברקים בארץ ובחו"ל, חבילות, המחאות וכו'. לרגל המאורע יחולקו לחברים מעטפות מיוחדות עם חותמת יום ראשון.
 
מעטפת היום הראשון הפנימית שחולקה לכל החברים עוצבה על-ידי יוסף זוהר ברוח הימים ההם: גבעות עד האופק, בתים לבנים שטוחים ושני עצים צעירים ליד כל אחד מהם. המעטפה היפה העבירה מסר אופטימי רענן של נעורים, התחלה חדשה. אצל מספר משפחות בעלות מודעות היסטורית שמורה מעטפה זו עד היום.
 
 
גם משרד הדואר הוציא מעטפה מיוחדת לרגל המאורע. במעטפה זו, שיצאה במהדורה מוגבלת והגיעה רק לידי אספנים, רואים איש לבוש בגדים כחולים, לראשו קסקט ועל שכמו שק כחול, חוצה רקע בצבע צהוב עז ומבטו למרחקים. הציבור, שהתרגש מן המעטפה שהוצגה בלוח המודעות, נחלק בפרשנות האמנותית: הרוב סברו שזהו עובד הדואר, הנושא על שכמו את שק המכתבים דרך שדות העמק הצהובים היישר אל יפעת הצעירה והיפה. בעלי הנפש הרומנטית חלקו עליהם. הם היו משוכנעים שהאיש הכחול הוא עובד אדמה, והשק שעל שכמו הוא משך הזרע שממנו נזרעים באדמת העמק זרעי המחר. "האיש הכחול", אמרו החברים האלה, מרמז לשיר המעלות, תהלים קכ"ו: "הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נוֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע, בּוֹא יָבוֹא בְרִנָּה נוֹשֵׂא אֲלֻמּוֹתָיו".
 
 
משלוח מכתב רגיל בארץ עלה אז 50 פרוטות, כפי שניתן ללמוד מהמעטפות שנשמרו בארכיון, ועליהן בולים מסדרת "שבטי ישראל" שהופיעה בשנת 1955.
הפרוטות נעלמו מחיינו בשנת 1960, כאשר הוחלט לחלק את הלירה ל-100 אגורות במקום ל-1000 פרוטות. על המכתבים שיצאו מסוכנות הדואר שלנו בשנות ה-60 הוטבעו שלוש חותמות: הימנית – חותמת ריבועית, המאשרת שדמי הדואר שולמו (בשנת 1964, למשל, היה המחיר לירה ו-12 אגורות); האמצעית – חותמת עגולה ובה שם בית הדואר שלנו (יפעת) והתאריך; והשלישית – חותמת מלבנית מיוחדת, ששיקפה בתמצית גרפית את גאוות היחידה היפעתית על המטעים הענקיים של תפוחים ואגסים: "פירות יפעת"!
 
 
*
אי אפשר לספר על דואר יפעת מבלי להקדיש משפטים ספורים להתמודדות שולחי המכתבים ורשות הדואר עם בעיית המען.
בשנים הראשונות התחבטו רבים בשאלת הכתיב של היישוב (לא היו אז שמות רבים במשקל הזה). כך הגיעו מכתבים שבהם נקרא יישובנו "עִיַּיפְת" המתלונן, "יפָה-אַת" המלבב ו"איפֹה-את" הנואש. אפילו כאשר הכתיב היה נכון, ללא דופי, היה הרבה בלבול בשירותי הדואר. חלק ניכר מן הדואר שלנו הגיע ליעדו אחרי סיבוב ביפתח שבגליל, וכחמישית מדברי הדואר של יפתח הובאו תחילה אלינו. הדואר ליפית שבבקעת הירדן עבר כמעט כולו דרך יפעת, בייחוד בשנים הראשונות להקמת היישוב בבקעת הירדן. ואפילו דברי דואר שנמעניהם היו שכנינו מיפיע הגיעו אלינו (וכמובן גם להיפך). המען של יפעת במכתבים מעבר לים עשה מסלולים לא פחות תמוהים. מכתבים וגלויות רבים שנשלחו מעבר לים לזקני Zfat וצעיריה עשו לעתים קרובות חניית-ביניים קצרה ב-Yifat (בכתיב של נורה מילר: Yifaat) – והמכתבים אלינו הגיעו אף הם בדרך ליעדים תמוהים, כפי שהעידו החותמות שעליהם. השיא (כנראה) היה מכתב שנשלח לנורה מאנגליה והגיע ליפעת דרך Yifeng ברפובליקה העממית של סין...
 
*
מקומו הראשון של הדואר ביפעת היה מתחת לבניין המדגרה, המשמש היום ככלבו. חדר לא גדול שימש את עובד הדואר לביול דברי הדואר למשלוח ולקבלת הדואר וחלוקתו לתאים שנבנו בנגרייה: תאים קטני-מידות, שדלתותיהם פונות אל פרוזדור צר. עם חנוכת סוכנות הדואר בשנת 1957, ובהמשך – עם התרחבות השירות למוסדות וענפים, עלה מאוד היקף הפעילות. אף על פי כן, ולמרות שהעניין עלה על הפרק לא אחת, לא השתנה מיקום הדואר ולא השתנו ממדי חדר העבודה הדחוק והפרוזדור הצר והחשוך שממנו הוצאו דברי הדואר. לא הועילו הפניות של עובדי הדואר לשינוי, שהחלו כבר בראשית שנות ה-60 ע"י צפורה בן-דור, נמשכו ע"י חיה כהן שהחליפה אותה, ואחר-כך, וביתר שאת – ע"י אסתר חברון שהחליפה את חיה; לא הועילו גם פניות חברים שלא יכלו לסבול עוד את החסימות שנוצרו בפרוזדור כל אימת שמישהו הוציא את הדואר, במיוחד כאשר היה עליו להתכופף אל תא נמוך.
 
מתוך תיאור מצב בעלון יפעת 1038 מיום 13.7.1979 מתארת את המצב העגום:
תנועת חברים דו סטרית בפרוזדור צר וחשוך למחצה. סליחה... סליחה... סליחה... מישהו צועק מעבר לקיר: גמרו כבר לחלק את המכתבים? או: מה עם העיתונים היום? קול נרגז משיב משהו מבפנים בהמהום.
חיה כהן:
תאי הדואר קטנים כל-כך, שצריך התמחות מיוחדת בשביל להכניס לתוכם את הדואר, שלא לדבר על יום שישי – העיתון עם המוסף, העלון ו"איגרת". כאשר התאים אינם נעולים מבחוץ, נופלים דברי הדואר החוצה. הכול לחוץ, דחוק, בלתי נסבל. בזמנו היה מדובר כי לכשייבנה חדר אוכל חדש יועבר הדואר לקומה התחתונה של הבניין [...], עכשיו נודע לי שהעניין ירד מהפרק...
 
הפרוגרמה של חדר האוכל החדש, שנחנך בשנת 1981, כללה אומנם גם את הדואר, אבל המקום שהוקצה לכך שימש בינתיים לצרכים אחרים, דחופים וחשובים אף הם. רק בשנת 1996(!) קרה סוף סוף הבלתי-יייאמן, והדואר עבר למעונו הנוכחי בצידו הצפון-מזרחי של מבנה חדר האוכל. משרד מרווח וממוזג שינה ללא הכר את תנאי העבודה, ותאים חדשים ומרווחים עשו חיים טובים גם לציבור כולו, מה גם שעם הזמן שונתה שיטת חלוקת העיתונים ועובד הדואר נפטר מעול מעיק זה.
 
בד בבד, וללא קשר לשיפור הגדול, חלה רגרסיה במעמדנו: סוכנות הדואר העצמאית שלנו נסגרה ע"י רשות הדואר מטעמים של התייעלות כלכלית – כמוה כסוכנויות הדואר העצמאיות של שכנינו בגניגר, בשריד, בגבת וברמת-דוד ובשאר יישובי העמק – וביום 1.4.1996 עברו שירותי הדואר לידי קו דואר נע חדש: "העמקים". היו חברים שחשבו שמדובר במתיחה אכזרית של ה-1 באפריל, אך התברר שזו המציאות, וצריך להתרגל. האיור המקסים של יוסי יעקובסון, יוסיניו, שבו תלוי תרמיל "דואר נע עמקים" על שכם הצבי העייף והמדוכדך של רשות הדואר, נותן ביטוי מוחשי לעוגמת הנפש של הציבור ולגאווה שנפגעה. מה גדול ההבדל בין הצבי הזה לבין הצבי הצעיר והחזק, הרץ לדרכו בעליצות כאיילה שלוחה, שאוייר על ידי יוסיניו כ-20 שנה קודם לכן, בשנת 1987, כשער לכתבה חגיגית בעלון במלאת 30 שנה לדואר יפעת...
 
 
 
השירות, מכל מקום, המשיך להיות אמין ונאמן – עד היום.
אחרי אסתר חברון עברה העבודה בדואר לידיה של יהודית סלעי, וממנה – אל גילה קולניק. כיום ממלא את התפקיד בנאמנות שוקי רפופורט.
 
 מרים אהרוני