שלום אורח, התחבר !

חדשות הקיבוץ

ברוכים הבאים

ברוכים הבאים לאתר יפעת!

נר נשמה

 מועדי יום השנה לחברי יפעת
מופיע ב"נר נשמה" במדור "נזכור"
בעמוד הבית.

גשם תש"ף

16.10.19 היום נמדדו 2 מ"מ
מתחילת אוקטובר נמדדו 2 מ"מ
מתחילת השנה נמדדו 2 מ"מ

מה קורה

מגזין הוידאו החודשי "מה קורה"
נמצא ב"רוח מקומית".
האחרון מופיע גם בדף הבית.

לוח אירועים

דיטל משה
  
משה (משה'ל) דיטל
בן סוניה-אלטע לבית פישמן ויוסף דיאטלוביצקי
בן-זוג למרים לבית רבינוביץ
אב לשלומית, אבנר, יוסף וענת
נולד ח' אב תרס"ו, 30.7.1906
נפטר ו' כסלו תשס"ח, 16.11.2007
 
באמונה שלמה
תולדות חיים ודברי פרידה בהלוויה בשם חברי יפעת
 
בצער אנו נפרדים היום ממשה'ל, זקן חברינו, אחרון הראשונים שעלו להתיישבות בעמק בחנוכה תרפ"ז, לפני 81 שנה.
 
משה'ל נולד ב-30 ביולי 1906 בכפר הגדול דיאטלוביץ שברוסיה הלבנה. בכפר הזה חייתה משפחת דיאטלוביצקי זה דורות, ושמם נקרא בשמו. בכפר עברו על משה'ל שנות ילדות מאושרות. בגיל חמש החל את תלמודו ב'חדר' שהקים לנכדיו סבו, רֶבּ שלמה פישמן. סבא שלמה אהב מאוד את משה'ל הקטן ולקח אותו עימו לא פעם לסיור בשדותיו. סיורים אלה היו ראשית חינוכו החקלאי של משה'ל, וכבר בהם נקשרה נפשו למרחבי השדות ולעבודת הפלחה.
 
במלחמת העולם הראשונה נאלצה המשפחה לעזוב את הכפר ועברה לעיר הסמוכה לוניניץ. כאשר הציע לו אביו להצטרף לבית-הספר הריאלי שהוקם בעיר, היסס משה'ל: "הרי אצטרך לכתוב בשבת!", אמר. האב השיב: "אם באמת תרצה לשמור על יהדותך, תוכל לעשות זאת בכל מקום ובכל מצב". משה'ל נכנס לבית-הספר ובכל שנות לימודיו שם לא כתב בשבת.
 
אף שהיה תלמיד טוב בבית-הספר, היו ראשו וליבו של הנער מסורים באמת לעניין אחר לגמרי: חלום ארץ ישראל. חצי שנה לפני קבלת תעודת הבגרות התחיל ללמוד נגרות, כי לשם קבלת ויזה לארץ ישראל נדרשה תעודה של בעל מקצוע. בשנת 1925 זכה להגשים את חלומו הגדול לעלות לארץ. הוא היה החלוץ הראשון במשפחתו הגדולה. בהפרש שנים ניכר אחריו עלו ארצה עוד שניים מאחיו. ההורים ושאר האחים ומשפחותיהם נספו בשואה. עימם היתה גם סבתו של משה'ל, בת-שבע פישמן, שהיתה בת 105 כשנשלחה לאושוויץ.
 
חודשים ספורים אחרי העלייה הצטרף משה'ל לקבוצת פינסק בפתח-תקווה. הוא מסר לקבוצה את כל רכושו, חוץ מכמה חפצים מהבית שלחברים לא היה עניין בהם: תפילין, חומש, סידור ומחזור תפילה. למחרת יום בואו לקבוצה קיבל טורייה ויצא עם כמה חברים לעבודה בפרדס. היתה זו הפעם הראשונה בחייו שהחזיק בידיו טורייה – את תנועות העידור רכש רק מהסתכלות בוותיק שעבד לידו. הדבר הרים את קרנו בעיני החברים. אחרי שלושה שבועות קיבלו אותו בנוהל מקוּצר לחברוּת בקבוצה. אפילו חיה שיפמן, שבשבוע הראשון שמע אותה אומרת למישהו: "מה זה כאן, תלמוד תורה, שמקבלים אחד כזה אצלנו?" – אפילו היא הצביעה בעד!
 
בדצמבר 1926 עלתה קבוצת פינסק להתיישבות בג'בתא. משה'ל נשלח להכשרה בגבע, ושם נהייה פלח וגם למד הִלכות שמירה והגנה, משק וחברה. גם בעבוֹר שנים רבות המשיך לראות בתקופת ההכשרה בגבע את תקופת ה'אוניברסיטה' שלו. עם שובו לגבת הצטרף לצוות הפלחים. בעבודת השדה ראה את התגשמות חלומותיו וייעוד חייו. לימים כתב: "אהבתי את עבודת השדה אהבה עזה. אהבתי לקחת חופן אדמה ביד, לפורר אותו ולחוש איך הפירורים נשפכים בין האצבעות – סימן שהאדמה מוכנה לחריש. אהבתי להחזיק בידיות המחרשה, לצעוד אחריה בשדה ולחוש את הסכינים פולחים את הקרקע. מרוב אושר הייתי פורץ בשירה בקול רם, מבשר לעמק ולהרים המכתרים אותו שהנה אני, משה'ל, צעיר יהודי, שבתי לארץ אבות והריני חורש את אדמתה". בזיכרונות הללו לא היה זכר למאמץ הפיזי, לזיעה הניגרת, לתקלות, לאכזבות, לברחש המטריד, לכעס בין חברים. נשאר בהם רק אושר שאין להכילו של הגשמת חלום, שהיה לא רק חלום אישי, אלא גם חלום של עַם, חלום דורות.
 
בשנות השלושים אירע לא אחת שערבים הציתו את השדות לקראת הקציר. "הרגשתי, שאם נוותר על השמירה על התבואה, נוותר בהמשך על ההגנה על כלי העבודה ורכוש אחר, ולבסוף נמצא עצמנו בשאלה האם כדאי לסכן את החיים בעצם הישיבה במקום", סיפר לימים. הוא יצא לשדות לבדו, רכוב על סוסה ומצויד ברובה 'אבו-חמסה' ישן. לנוכחותו המרשימה היתה כנראה השפעה מרתיעה, ובעובדה – שדותיה של גבת לא הוצתו אף פעם.
 
בשנת 1933 הגיע לָארץ ישראל, אחיו של משה'ל, והצטרף לגבת. הוא נעשה לנוטע מן השורה הראשונה וכמו משה'ל, ראה גם הוא בחיי הקבוצה ועבודת האדמה את התגשמות חלומותיו. עשר שנים אחרי עלייתו, נסע משה'ל בן ה-29 לפולין לבקר את משפחתו. בקן התנועה פגש את מרים. אחרי הכרות קצרה נישאו. בשובם לגבת ערכו לכבודם החברים מסיבת כלולות כדת וכדין בהורה סוערת ושירי זמר עד אור הבוקר.
 
הגיעו ימי המאורעות. משה'ל היה עתה לא רק שומר שדות בגבת, כי אם גם חבר ב"נודדת" – היחידה שהקים יצחק שדה – וחבריה, שיצאו מן הגדר, היו אורבים לכנופיות הפורעים בקרבת כפריהן, מוכנים לתקוף אותן לפני הגיען ליעדיהן. באוקטובר 1936, נולדה שלומית. טנדר הגפירים עם משמר של שישה נוטרים, ביניהם האב הנרגש, ליווה את מרים ללידה בבית-החולים בדרכי שדות, כי צלפים ערביים ירו מהגבעות על הנוסעים בכביש.
 
בשבתות ובימי גשם סודר משה'ל לעבודה בבתי הילדים. היו בגבת מספר חברים ששימשו כמטפלים לילדים. הילדים דירגו אותם על ציר של קשיחות. משה'ל מוקם באמצע הציר: בדרך כלל מחמיר, שומר על הכללים והעקרונות ולא מוותר בקלות, אבל לא עשוי מברזל ובשעת רצון מוכן לגמישות, שינוי וויתור. מעֵבר לכל זה, היה ברור לכל ילד, כי משה'ל הוא מטפל שאוהב ילדים בכל ליבו ונפשו.
 
במרץ 1943, נולד אבנר. אחרי 4 שנים, באפריל 1947 נולד יוספי, שנקרא על-שם אביו הבלתי נשכח של משה'ל. ענת, הבת הצעירה, נולדה באפריל 1951.
 
כאשר החלו רוחות הפילוג לנשב בגבת, לא ידע משה'ל את נפשו. "התנגדתי לפילוג בכל נפשי ומאודי", סיפר בפרקי זיכרונות שהעלה על הכתב למעלה מ-30 שנה אחר-כך. "הצעתי לדחות את הפילוג בשנה, בתקווה שהשיגעון יעבור בינתיים. לצערי, דחו שני הצדדים את הצעתי. קשה היה לי לשמוע את דברי הנאצה וההשמצה על מפא"י ואת דברי התהילה לחבר סטאלין מפי אנשי הקיבוץ המאוחד, אבל לא העליתי בדעתי שאפשר לעזוב את גבת. הייתי משוכנע: הגל העכור יחלוף, וגבת תישאר כפי שהיתה תמיד: חברה חזקה ומלוכדת, נאמנה למדינה ולרעיון הציוני". אבל הפילוג הלך והעמיק, ומשה'ל נאלץ להכריע. "לבסוף עברתי ליפעת", חתם פרק מר זה בזיכרונותיו, "אבל הלב נשאר בגבת".
 
משה'ל עזב לכאורה את הדת עם עלותו ארצה, אבל ליבו משך אותו כל הזמן חזרה, אל המסורת היהודית, התפילה, הניגונים מבית אבא. כשהוקם בית כנסת בגבת בשנות השלושים עבור הורי החברים שהגיעו ארצה אל בניהם, החליט משה'ל ללכת עם תחנוני הלב, והצטרף גם הוא אל בָּאֵי בית הכנסת – חבר יחיד בין ההורים המבוגרים. כל עוד עמדו לו כוחותיו, היה משה'ל מבאי בית הכנסת הנאמנים ביותר.
 
עם המעבר ליפעת הצליח משה'ל להגשים את החלום שרקם עוד בגבת: הקמת ענף דבש. המכוורת ביפעת היתה ענף של איש אחד, משוגע-לדבר. היו לענף שנים טובות וגם שנים קשות. כמעט בכולן נשא משה'ל בעול לבדו. שנה אחר שנה היה צועד עם כדי דבש בחגי האסיף והביכורים לצלילי "דבש ניגר כְּמֵי נהר", ובראש השנה היו הילדים והחברים ביפעת טובלים תפוח בַּדבש שחילק משה'ל לכולם באהבה גדולה.
 
בתוך כל אלה, מעל כל אלה, היתה המשפחה. תחילה הילדים: יפים, בוטחים, חזקים, אהובים. הילדים גדלו ובגרו, ובאו השמחות החדשות: נישואי הבנים, הולדת נכדים...
 
במלחמת יום הכיפורים נפל אבנר. האסון הכבד החשיך את חייהם של מרים ומשה'ל, אבל גם בתוך האבל הכבד זכר משה'ל את ההבדל בין הוריו ואֶחָיו שהלכו אל מותם בגלות חסרי אונים, לבין הבן שנהרג כלוחם בקרב על חיי משפחתו ועמו בארצו – ושאב מכך קורטוב של נחמה.
 
משה'ל חזר לעבודתו במכוורת, והתמיד בה עד שנסגרה, בהיותו בן למעלה מ-80. אז הצטרף לצוות המטעים ואחר-כך לצוות שלהב. מדי בוקר היה משכים לעבודתו ועושה את עבודתו בחריצות ובנאמנות בלתי מתפשרת. בגיל 95 עוד זכה לקבל את התואר 'עובד מצטיין' על עבודתו המסורה והחיונית במפעל.
 
בשנת 1987 הלך אחיו ישראל לעולמו. שלוש שנים אחר-כך נפטרה מרים אחרי מחלה קשה. משה'ל נשאר לבדו, אבל סביבו רַבּוּ אוהביו: ילדי יפעת והחברים, צעירים כוותיקים, וכמובן המשפחה – נכדים, נינים ומעגלי המשפחה הרחבים.
 
בשנים האחרונות ממש, כשתש כוחו, עבר משה'ל לבית הסיעודי ביפעת. גם כאן המשיך לראות בעבודה ערך עליון. מדי יום היה הראשון להגיע ל'בית 'הדר', שם עסק באריגת שטיחים. הוא בירך על יוזמות הצוות ב'בית הדר' לציין חגים ואירועים, אבל חזר ואמר שזה לא בסדר לעשות זאת בשעות היום, "על חשבון עבודה".
 
לפני שנה וחצי חגגנו למשה'ל יום הולדת מאה. כל הציבור ביפעת בא לברך. לא רק מפני שמשה'ל היה כל חייו חבר אכפתי ומעורב, אלא גם מפני שמשה'ל הפך עם השנים לאחד מסמליה של יפעת – סמל של זקיפות קומה, של שילוב יהודי נדיר של חוסן גוף ורוח, של סבלנות וחום אנושי ושל כושר לעמוד בכל סערות החיים בגאווה ובכבוד, בלי להישבר, בלי להתאונן ובלי להיות לנטל על איש.
 
תמה מסכת חיים בת מאה ואחת וחצי שנים של עשייה ועבודה באהבה, במסירות, בכבוד, באמונה שלמה.
עם הבנים, הנכדים והנינים ועם כל בני המשפחה הגדולה, אנו שותפים בצער.
זכרו הברוך לא יישכח.
 
מרים אהרוני, ו' כסלו תשס"ח (2007)