שלום אורח, התחבר !

חדשות הקיבוץ

ברוכים הבאים

ברוכים הבאים לאתר יפעת!

גשם תש"ף

2.4.20 היום נמדדו 5 מ"מ
מתחילת אפריל נמדדו 5 מ"מ
מתחילת השנה נמדדו 723 מ"מ
שהם 131.4% מהממוצע הרב-שנתי

נר נשמה

 מועדי יום השנה לחברי יפעת
מופיע ב"נר נשמה" במדור "נזכור"
בעמוד הבית.

מזל טוב

לצליל ורום תרשיש
להולדת הבת
נכדה לנוגה ומשה תרשיש.
ברכות לכל המשפחה!

מזל טוב

לציפי ולחיים אזולאי
להולדת הנכדה
בת לרותם ויוני.
ברכות לכל המשפחה!

מזל טוב

לתור ושי שוורץ
להולדת הבת
נכדה למיכל ויעקובי דורון
ברכות לכל המשפחה!

מה קורה

מגזין הוידאו החודשי "מה קורה"
נמצא ב"רוח מקומית".
האחרון מופיע גם בדף הבית.

לוח אירועים

דיטל רחל
 
רחל דיטל
בת סעידה לבית עזרא ואהרון עבדה
בת-זוג לאבנר דיטל
אם לעינת ואלעד
נולדה ט"ו אב תש"ד, 4.8.1944
נפטרה כ"ו תשרי תשע"א, 25.9.2011
 
תולדות חיים ודברי פרידה בהלוויה בשם חברי יפעת
 
רחל נולדה בבגדד בט"ו באב תש"ד, 4 באוגוסט 1944, בת בכורה – תאומה לדוד – לַצורף אהרון עבדה ולסעידה רעייתו. אחריהם נולדו עוד שני בנים ושלוש בנות. בשנת 1951 עלתה המשפחה לארץ. רחל היתה אז כבת שבע. תחילה גרו בכפר חסידים ואחר-כך עברו לרמת-גן – משפחה גדולה עם 7 ילדים בדירה קטנה בבית דירות בלב פרדסים. מפלט מן הצפיפות הדחוסה בבית היה לה רק בחוץ. אולי כבר מאז נטבעה בה אהבת החופש והמרחב, והצורך בקירבת עצים ונוף פתוח. בושם פריחת ההדרים נשאר הריח האהוב עליה ביותר עד יומה האחרון.
 
כילדה ונערה אהבה מאוד לרקוד ולשיר, והשתתפה בשמחה במקהלת בית הספר ובחבורת המחול שלו. היא אהבה מאוד את בית הספר ואת הלימודים. היתה בה תשוקת לימוד עצומה, שלא דעכה כל חייה. כאשר התבטל שיעור, וכל הילדים שמחו על השעה החופשית, רצה רחל אל השיעור בכיתה המקבילה, כדי לא להפסיד זמן לריק. נקל לשער, על כן, מה גדול היה כאבה כאשר נאלצה להפסיק את הלימודים בתום כיתה י' ולצאת לעבודה כפועלת ייצור בבית חרושת כדי לעזור בפרנסת המשפחה. היא היתה עובדת ביום ונאבקת בעיניים הנעצמות בלימודי הערב, מתעקשת ולא מוותרת. כך הצליחה להשלים לימודי תיכון, שלאחריהם התקבלה לבית ספר לאחיות.
 
כשסיימה את לימודיה כאחות, עבדה רחל תחילה בבית החולים הפסיכיאטרי 'שער מנשה' ואחר-כך עברה ל'איכילוב'. הודות למסירותה ומחויבותה הגדולה לעבודה זכתה להערכה רבה וקידום בתפקיד, אבל היא לא היתה מאושרת, כי העבודה סגרה עליה ולא השאירה אפילו מעט מקום ופנאי לחיים שמחוץ לכותלי המחלקה. אחרי כמה שנים, כשראתה בעיתון מודעה שקיבוץ יפעת מחפש אחות שכירה לחודשים אחדים, החליטה להיענות להזדמנות להתאוורר קצת מבית החולים. כך הגיעה רחל ליפעת – אחות למשך חודשים ספורים, עד שובה של חנה זוהר מחופשת לידה. קשר האהבה שנרקם עם אבנר שינה את תוכניות שניהם.
 
כשנה לאחר נישואיהם, באפריל 1972, נולדה עינת. כעבור שנה וחצי, בספטמבר 1973, נולד אלעד. שבועיים לאחר מכן פרצה מלחמת יום הכיפורים. אבנר נהרג כשמלאו לאלעד חודש ימים, ביום האחרון, בשעה האחרונה, לפני הפסקת האש ברמת הגולן. בת 30, אֵם לשני תינוקות רכים, היתה רחל לאלמנה.
 
האסון טרף את חייה. "רוצָה להיאטם, לא להבין ולא להרגיש, לא לשמוח ולא לבכות. רק להתקיים, לא לחיות", תיארה רחל בתמצית מצמררת את פירושה המלא של הרגשת השכול. שנים אחר-כך, בתשובה לשאלה על החיבור בין יום הזיכרון לחללי צה"ל לחג העצמאות השיבה: "נכון וחשוב בעיניי שנקבע יום זיכרון כללי לחללי צה"ל. חשוב שיום אחד בשנה יחוש, יבין ויזכור העם כולו את העובדה שיש לנו מדינה ויש לנו חיים במחיר חייהם של הנופלים. החיבור בין יום הזיכרון וחג העצמאות הוא הכרחי: אין ערך לחג הלאומי בלי הזיכרון, וקשה לזיכרון לעמוד לעצמו בלי שמחת החג. אבל עבורי אישית המעבר מאֵבל לשמחה בחג העצמאות הוא בלתי אפשרי. חג העצמאות הוא חג שמח וחשוב גם לי. לחגוג אותו אינני יכולה".
 
רחל האמינה שלמען זכרו של אבנר עליה לגדל את הילדים בסביבה ובחברה שבה גדל אביהם, ובקרבת משפחתו וחבריו, אבל לה עצמה היה הדבר קשה וכרוך במידה רבה של ויתור. החברה הקיבוצית לא היטיבה להבין את השכול, ואף לא את האדם שגדל על מערכת ערכים ואמונות שונה. חברים רבים חשבו, בצדק, שהם משקיעים המון בניסיון לעזור ולתמוך. רחל הרגישה שהיא לבד. קשה היה לגשר על הפער הזה, שנמשך ויצר משקעים שהתרבדו שכבה על גב שכבה. עזרתם הגדולה של מרים ומשה'ל ז"ל, ושל עוד מספר חברים טובים באמת, בגידול הילדים ובחיי היומיום לא מוססה את הרגשת הבדידות והמצוקה. מטבעה היתה רחל אדם לוחם, וכשהרגישה שנגרם עוול – לא נרתעה מעימותים ומאבקים. התכונה הזאת עשתה אותה, מצד אחד, למלאך המושיע של מספר לא מבוטל של ילדים ומבוגרים סובלים, אך קוממה עליה רבים אחרים, מצד שני. בנפשה המורכבת היו זה בצד זה אהבה, חום ורוך רב ועימם כעס ופגיעוּת וקושי לסלוח.
 
כשבע שנים אחר האסון, ביקשה רחל לצאת ללמוד ריפוי בעיסוק. התנאי להתקבלות ללימודים אלה היה תואר אקדמי ראשון, שלא היה לה. רחל בחרה לעשות את התואר בהיסטוריה ומזרחנות, והרגישה שהרחבת האופקים מעשירה את עולמה ופותחת אותו מחדש. אחרי קבלת התואר השתלבה בהוראת מקצוע השפה הערבית בבית הספר 'העמק המערבי', אבל שמחה לחזור אחרי שנתיים אל ספסל האוניברסיטה ללימודי ריפוי בעיסוק. שלא במקרה, בחרה להתמחות בטיפול בילדים: לילדים רחשה מאז ומתמיד אהבה והבנה, והצליחה ליצור קשרים יוצאי דופן גם עם ילדים שנחשבו בעייתיים, פרועים או מוגבלים.
 
אחרי גמר הלימודים החלה רחל לעבוד במקצוע. היא אהבה מאוד את עבודתה והצליחה בה. ילדים רבים התגברו בעזרת הטיפול שלה על מחסומי תקשורת ותסכול של שנים, ויצאו למרחב. כשהציעו לה לקבל על עצמה את ניהול המכון לריפוי בעיסוק במרפאה להתפתחות הילד, התנתה זאת בכך שתוכל להמשיך לעסוק בטיפול עצמו במשך מחצית הזמן לפחות – כדי שלא תאבד את המגע האנושי החי עם הילדים. "חוכמת הטיפול היא להוציא את הילד מחוויות מתסכלות לחוויות מתקנות", הסבירה רחל בראיון עם דליה בעלון יפעת לפני שנים ספורות. "אנחנו מנסים לזהות את הפוטנציאל של הילד, את התחומים שבהם הוא יכול להצליח, מתאימים עבורו את הפעילות ומעודדים אותו להתנסוּת חיובית חדשה באווירה תומכת. המטרה היא לחזק את הדימוי העצמי והביטחון של הילד, להביאו לתחושה של 'גם אני יכול, גם אני מצליח!' צריך להשתדל למצות את העזרה בזמן קצר ולא לגרור אותה תקופה ממושכת, כדי שלא ליצור מחדש מצב של תלות והעדר ביטחון".
 
לפני כ-10 שנים חלתה רחל במחלה קשה, הפוגעת בייצור תאי הדם. כשהמחלה החמירה, נאלצה לפרוש מעבודה. היא הגיעה למצבי בריאות קשים ביותר, הכרוכים בסבל ובייסורים גדולים, אך הצליחה פעם אחר פעם להתאושש ולשוב לחיים ולעיסוק במה שאהבה: ללמוד, לטייל, לאפות – ובמיוחד: להיות עם ילדיה היקרים והאהובים ומשפחותיהם. עוד לפני שחלתה, נוצר הקשר שלה עם אהוד, שהיה לה חבר-לחיים אוהב ומסור מאין כמוהו, והביא לחייה טעם חדש והרבה שמחה על כל יום שמאיר – עד הסוף.
 
על סף שנה חדשה תמו תקוותיה, תמו ייסוריה, תמו חייה.
עם עינת ואלעד וילדיהם אהובי-נפשה, עם אהוד, עם האחיות והאחים ומשפחותיהם – אנחנו שותפים בצער.
 
תהי נשמתה צרורה בצרור החיים.
 
מרים אהרוני, כ"ח אלול תשע"א (2011)