שלום אורח, התחבר !

חדשות הקיבוץ

ברוכים הבאים

ברוכים הבאים לאתר יפעת!

גשם תש"ף

2.4.20 היום נמדדו 5 מ"מ
מתחילת אפריל נמדדו 5 מ"מ
מתחילת השנה נמדדו 723 מ"מ
שהם 131.4% מהממוצע הרב-שנתי

נר נשמה

 מועדי יום השנה לחברי יפעת
מופיע ב"נר נשמה" במדור "נזכור"
בעמוד הבית.

מזל טוב

לאורנה ודובי לופי
להולדת הנכדה גלי
בת לקארין ואילן.
ברכות לכל המשפחה!

מה קורה

מגזין הוידאו החודשי "מה קורה"
נמצא ב"רוח מקומית".
האחרון מופיע גם בדף הבית.

לוח אירועים

הלפרין ישראל
ישראל הלפרין
בן טולה לבית מק וליפא הלפרין
נולד כ"ד ניסן תש"י, 11.4.1950
נפל ח' סיון תש"ל, 12.6.1970
 
 סיפור חייו
      ישראל, בנם של טולה וליפא הלפרין, נולד בקבוצת השרון שברמת-דוד ביום כ"ד בניסן תש"י, 11.4.1950. הוא נקרא על-שם סבו מצד אביו, שנספה בשואה.
     ישראל, בן אחרי שתי בנות, היה אהוב ונערץ במשפחה כמעט מיום היוולדו. הוא היה ילד יפה-תואר ושובב לבלי-גבול. מוכרחים היו להשגיח עליו בשבע עיניים, פן יגרום נזק בלתי-הפיך לעצמו או לסביבה. שיטת החקירה האופיינית לו היתה פירוק: הוא שבר את הרדיו הישן (והיחידי!) בבית, כדי למצוא את האיש הקורא תמיד בשמו: "קול ישראל...", ניפץ לרסיסים את השעון המעורר כדי לעמוד על סוד פעולתו וחיבל במקצרת הדשא הוותיקה. צעצועים שעברו מילד לילד במשפחה – בו נעצרו: הכדור, הבובה, הדוב, הרכבת החשמלית – כולם פורקו בשיטתיות עד לאחרון החלקים. אבל יותר מכל אהב ישראל מים. ברגע שהצליח איכשהו להימלט מעין-רואים, היה רץ לפתוח את הברזים ולא היה גבול להנאתו מן המים המתיזים לכל עבר, או מתחילים לזרום ולהציף את הסביבה. לבסוף לא היתה ברירה, ואביו ליפא, שהיה גם השרברב של קבוצת השרון, הסיר את מרבית ראשיהם של הברזים בחצר, לבל תשיגם ידו של ה"מזיק".
     כשהחל ישראל ללכת לכיתה א' הסתבר שהוא קצר-רואי וזקוק למשקפיים. הוא לא קיבל עליו את הדין, ולא הועילו השכנועים וההסברים של ההורים, הצוות החינוכי, הצוות הרפואי וכל הסביבה. אחרי פחות משנתיים הודיע: "אני רואה מצויין!", ויותר לא הרכיב את המשקפיים. למרות שבדיקות העיניים הוסיפו להראות שראייתו לקויה, הלך ישראל "כאחד האדם", והיה מרבה לקרוא, לשחק ולטייל – בלי משקפיים.
     ישראל המשיך להיות שובב ותעלולן בעל תעוזה בכל שנות בית-הספר. למשל, בטיול השנתי לשרון (כיתה ו'), כאשר בסוף יום הליכה ארוך ומפרך קיבלו הילדים רשות ללכת למעגן-מיכאל על הכביש "בקצב חופשי", אמר ישראל לבנים: "בכביש לא הולכים, בכביש נוסעים!" הוא הרים יד, וטנדר ריק עצר. תוך דקות ספורות היו הבנים במעגן-מיכאל. הם התקלחו ושכבו לנוח שמחים וטובי-לב. הבנות והמורה הגיעו אחרי שעתיים. את הנזיפות (המוצדקות) ואת העונש (הצודק) קיבל ישראל בהבנה, אבל זה, כנראה, לא עשה עליו רושם כלל, וכבר באותו טיול נכנס עם כמה מחבריו לארוחת ערב שנייה בקיבוץ המארח – מעשה שלא ייעשה, אשר אחריו לא הסכימו עוד במעגן-מיכאל לארח את ילדי יפעת במשך כמה שנים.
     בשנים האחרונות של גיל הנעורים ייחד את ישראל אופי עצמאי ומורד במוסכמות. בבית-הספר למד בעיקר את המקצועות האהובים עליו – היסטוריה ואנגלית. במקצועות אחרים עשה את המינימום ההכרחי, ואחדים אף זנח לחלוטין. אבל מאחר שמיסודו היה שוחר דעת וסקרן, היה סופג יֶדע מכל מקור אפשרי: אנציקלופדיות ומילונים, עיתונים, רדיו, טלוויזיה ושיחות עם אנשים. לא-אחת היה מצליח להדהים את שומעיו ביֶדע מקיף ביותר על נושא חריג, כמו "אוצרות טבע בברזיל", "הח'ליפים הראשונים בתקופת האיסלם" או "האופֶּרות של וֶרדי" – ומשאיר אותם פעורי-פה.
     ההתנגשויות עם המוסכם והמקובל בלטו לא רק בבית-הספר, כי אם גם בחברת-הילדים, שבאותם ימים היתה מסגרת קיבוצית מחייבת ופעילה מאוד. אופייני היה הצעד שבו נקט כאשר לא מצא חן בעיניו עלון חברת הילדים "מענית", מאחר שהיה בעיניו "שַבְּלוני ומשעמם". ישראל, שהיה אז בכיתה יא', לא בחר בדרך שנחשבה "קונסטרוקטיבית" – תרומה לשינוי פני העלון "מבפנים" – אלא יסד עלון מתחרה, "עלון מחתרת", בו פרסם ביקורת סאטירית על הנעשה בחברת הילדים ובית-הספר וסיפורים עליזים על "הווי היום-יום האפור".
     בגיל הנעורים החל ישראל לנגן בגיטרה. הוא היה מאוד מוסיקלי ותוך זמן קצר שלט בכלי שליטה גמורה. הגיטרה היתה לחלק בלתי נפרד ממנו וליוותה אותו לכל מקום. הוא לא אהב שירים נוגים וניגן בעיקר שירים סוערים, קצביים ומלאי-חיים. הוא שר עם הגיטרה שירים של כל העמים, בכל השפות, כפי שקלט מהרדיו וממתנדבי חו"ל ביפעת, אליהם נמשך בגלל הגיוון והעולם הזר, הרחוק והפתוח שהביאו עימם.
     ישראל העריך מאוד את הכושר הגופני וזכה בתעודות הצטיינות רבות בתחום הספורט כבר בהיותו ילד. בגיל הנעורים, בעקבות קורס קצר להרמת משקלות, אליו יצא כשעשוע, החל לעסוק ברצינות בהרמת משקלות ופיתוח השרירים. בעזרת אימונים ונתונים טבעיים גבוהים, הפך עד מהרה לנער חזק במיוחד, עם המון כוח, שבו השתמש כדי "להשליט סדר במקום שנחוץ" וגם, כמובן, כדי לעשות רושם על הבנות.
בצבא התגייס ישראל לסיירת "שקד". בהיותו חייל חזק ובעל כושר גבוה, היה למאגיסט המחלקתי. המקלע הכבד היה בידיו, כדברי אחד מחבריו, כ"אקדח צעצוע". בערבים של תקופות הגיבוש והאימונים היו מתקבצים לעיתים קרובות סביב ישראל והגיטרה, שרים בלדות מאולתרות שאין להן סוף, מעשנים, מספרים בדיחות, מדקלמים שייקספיר ומולייר, מחקים קולות ואנשים וצוחקים.
     אחר-כך באה תקופה מאוד קשה. הימים היו ימי מלחמת ההתשה, שבה היו כמעט מדי יום חילופי-אש ומעשי חבלה ומיקוש בגבולות. סיירת "שקד" ישבה בחזית תעלת סואץ תקופה ממושכת ומדכאת. ב"בלוק רימון" – מחברת של בני הכיתה של ישראל ביפעת, שעברה מאחד לשני וכל אחד כתב בה על עצמו – כתב ישראל ב-13.12.69:
שלום רימונים,
קבלו ד"ש מתעלת סואץ!
אומנם כולכם בצבא, אך אתם עדיין טירונים לעומת חבריכם הזקנים ב-424, וכיוון שהבלוק התגלגל לידי, החלטתי לעדכן אתכם.
את מירב זמני אני מבלה בקו בר-לב. ההפגזות הן לחם חוקי. העבודה בקו נכנסת יותר ויותר לשגרה של מבצעיות אפורה, נטולת עניין וחידושים, ובצורה כזאת יש לי עוד כשנתיים...
יום יום אני קם ב-12:00. ב-16:00 יוצאים למארב ממנו חוזרים ב-06:00 בבוקר, הולכים לישון, קמים ב-12:00 וחוזר חלילה. כך עוברים שבועות שלמים בלי שיש לך שליטה על הזמן. שוכבים כל הלילה כמו ציידים לארוב לכמה חיילים מצריים העוברים את הגבול, עד שלפעמים נדמה שאינך אלא כלי משחק בידי מדינאים חסרי מצפון.
      אחרי חודשים ארוכים של מלחמת התשה, הוחלט בצה"ל לערוך פשיטה נועזת אל מעבר לתעלת סואץ – הן כפעולת-גמול על החדירות הרבות לשטחנו, בהן כאלו שגרמו לנפגעים רבים, והן על-מנת לנטרל את הקטע הצפוני, הקשה ביותר, בקו המצרי, ולהחליש את מערך האויב המתחזק. המבצע קיבל את השם "ויקטוריה".
     בליל ח' בסיון תש"ל (11.6.1970) חצו לוחמי "שקד" את התעלה בסירות גומי ועלו לגדה המערבית שלה. עוד בהיותם במים נתגלו, ונפתחה לעברם אש מצרית כבדה. פלוגה ג', ובה גם ישראל, נתקלה בהתנגדות הקשה ביותר. לוחמיה, שנעו צפונה על סוללת מסילת הברזל, רצו בחשיכה חשופים וללא כל מסתור, בעוד המצרים, שהיו מחופרים היטב בעמדות על הסוללה ובבונקרים, יורים עליהם מטווחים אפסיים. מספר הנפגעים הלך ועלה. למרות כל זאת המשיכו אנשי הפלוגה להסתער קדימה ולכבוש עמדה אחר עמדה, בונקר אחר בונקר. מן הבונקר האחרון נפתחה אש חזקה. ישראל, המאגיסט, שרץ כל הזמן בכוח החוד, נפגע מצרור ישיר ונהרג במקום.
     בן 20 היה בנופלו.
     כחודשיים לאחר מכן נחתם הסכם הפסקת האש עם מצרים.
     קובץ לזכרו של ישראל, הנושא את השם "מִכוַות-אש", יצא לאור על-ידי המשפחה, בית יפעת וחבריו לנשק.
 
     זכרו איתנו תמיד.