ימים ספורים אחרי המעבר ליפעת הביאה מלכה ארצי לצפורה ומשה צבעוני, ידידיהָ הטובים, צמח בית קטן בעציץ כדי לשָׂמח אותם בביתם החדש. צפורה הניחה את העציץ על השולחן, אבל כאשר הצמח גדל וכבר לא היה מקום לכוסות התה, העבירה אותו ל'הוֹל' הצר שמול דלת הכניסה. הצמח נהנה מן האור שחדר מבעד לזכוכית הדלת, מיום ליום גדל והתחזק. אחרי שנה כבר חסם לגמרי את הכניסה.

צפורה אמרה למשה: "אין ברירה, צריך להוציא את העציץ החוצה".

"אבל זה צמח-בית", חס משה על הפיקוס היפה, "הוא יסבול בחוץ!"...

עברו עוד חודשיים-שלושה, האביב הגיע, וגם משה הבין שאין ברירה. בלב כואב לקח את הפיקוס ושתל אותו בחוץ.

צמח הבית הרָגיש המשיך לגדול בקצב, ומול עיניהם הנדהמות של משה וצפורה היה לעץ ענק.

תוך חמש שנים היה ברור שזה עומד להיות העץ הגדול ביותר ביפעת.

שנים עברו, ענפי הפיקוס קוצצו לא אחת, לפעמים באכזריות; שורשיו חדרו למערכת הביוב וגם הרימו את המדרכה הסמוכה.

מדי שנה היה משה מתחנן בפני ועדת העצים: "תורידו אותו, הוא עושה לי את המוות!", ותמיד היה מקבל בהשלמה את אותה תשובה:

"אין מה לעשות, משה, עץ כזה לא מורידים"...