שלום אורח, התחבר !

חדשות הקיבוץ

ברוכים הבאים

ברוכים הבאים לאתר יפעת!

גשם תש"ף

6.12.19 היום נמדדו 2 מ"מ
מתחילת נובמבר נמדדו 10 מ"מ
מתחילת השנה נמדדו 40 מ"מ

נר נשמה

 מועדי יום השנה לחברי יפעת
מופיע ב"נר נשמה" במדור "נזכור"
בעמוד הבית.

מה קורה

מגזין הוידאו החודשי "מה קורה"
נמצא ב"רוח מקומית".
האחרון מופיע גם בדף הבית.

לוח אירועים

השם יפעת

 השם: יפעת
מאת: מרים אהרוני

איך שם נולד

שאלת השם ליישוב שלנו עלתה כבר בתחילת ינואר 1952, עם קבלת ההחלטות הראשונות על איחוד בין קבוצת השרון לפלג "האיחוד" בגבת והקמת קיבוץ חדש. הנושא לא עמד אומנם בראש סדר הקדימויות, אבל היתה הסכמה שהוא מהותי וחשוב: שם הוא עניין גורלי, חקוק לדורות.

ועדת הביצוע – ועדה משותפת גדולה, שבה נדונו כל התוכניות והעניינים הגדולים והקטנים הקשורים ליישוב החדש (שנקרא לעת עתה "הנקודה") – מינתה מתוכה שני חברים שיציעו את התהליך לקביעת השם: חיים גלעד (קבוצת השרון) וחיים גבתי (גבת). היה ברור מאליו שכל החברים צריכים להיות שותפים להחלטה על השם, אך הובהר לכול שהחלטת החברים אינה סוף פסוק, כי הזכות לקבוע את שם היישוב אינה של מייסדיו, כי אם של המדינה, באמצעות ועדת השמות הממשלתית.

תשובת ועדת השמות לצוות היתה ברורה: העיקרון המרכזי המנחה את עבודת הוועדה הוא החייאת שמות עבריים של יישובים יהודיים היסטוריים, שעליהם או בסביבתם מוקם היישוב החדש. אם אין יישוב יהודי היסטורי בסביבה הקרובה, שוקלת הוועדה באהדה את בחירתם של המיישבים, אף כי אין היא רואה עצמה מחויבת לרצונם.

חיים וחיים הציעו שהעניין יידון תחילה בנפרד באסיפת כל אחד מהגופים המתאחדים, ואחר כך יובא לדיון ויוכרע באסיפה משותפת. שניהם חשבו שמדובר בהליך קצר, מהיר ויעיל. עד מהרה התברר כמה טעו.

 

מחלוקת

במוצ"ש, ז' טבת תשי"ב [5.1.1952] נערכה בקבוצת השרון שיחה ראשונה בעניין השם (בקבוצת השרון לא היתה "אסיפת חברים", היתה "שיחת חברים"; ההבדל היה עמוק ומהותי, לא רק סמנטי, אבל לא זה המקום להרחיב בעניין). אחרי שחיים גלעד הציג את ההנחיות והסייגים של ועדת השמות, ביקשו החברים מחיים לברר תחילה האם היו יישובים יהודיים היסטוריים בגבעות שעליהן תקום הנקודה ובסביבתן. אם לא יימצא יישוב קדום שמחייב אותנו, אזי – אמרו החברים – כדאי למצוא שם חדש, נאה וקצר (בן מילה אחת), רצוי שם המבטא את שאיפתנו לחידוש היאחזות העם במולדתו (שם חקלאי).

האסיפה של חברי גבת-איחוד נערכה יומיים לאחר מכן. החברים באסיפה דחו מכל וכל את הגישה ההשרונית וקבעו בנחרצות כי שם המקום החדש חייב לכלול את השם "גבת". הנימוקים נטענו בסערת רגשות: השם "קבוצת השרון" דבק בקבוצה במקרה בתקופת התגבשותה, לכן קל-לכאורה להשרונים לוותר עליו; לא כך "גבת", ששמה הוא הצורה העברית של היישוב היהודי "גבתא" שהיה בתחומי ציפורי מתקופת בית שני ונשמר בשם הכפר הערבי ג'בתא שעל מקומו הוקם הקיבוץ לפני 25 שנה. לשם "גבת" מחוברים החברים בלב ונפש; עלול אפילו להיות מצב, ח"ו, שיחיד או משפחה יחליטו להישאר בקיבוץ המאוחד ובלבד שלא להיפרד מהשם גבת, והרי אנו נאבקים על כל נפש! והעיקר: לא בא בחשבון שהשם היקר כל-כך ללב, שם שהוא סמל לתנועה בארץ ובגולה, יהיה "נחלת היורשים" הנשארים במקום, בעוד "המייסדים האמיתיים" גולים ממנו בכאב וצער. יש לדרוש העברת השם "גבת" עם ההולכים ולא למסור אותו לידי מי שלא הקים את גבת. רק אם הדבר לא יתקבל, יהיה צורך למצוא שם אחר, שבכל מקרה צריך לשמֵר את מורשת השם. באסיפה עלו כמה הצעות: "גבת האמיתית", "רמת גבת" (שיש בה רמז גם לרמת דוד), "גבת עלית" (תיאור טופוגרפי וגם מטפורי), "גבת של מעלה" (כנ"ל, על משקלה ירושלים-של-מעלה, הרוחנית). כזכור, חלק מן השמות הללו דבקו ביפעת בראשיתה, במיוחד השם "גבת למעלה", שהפך בפי הליצנים שלנו ושל האזור ל"גואטמלה"...

בקבוצת השרון התקבלה עמדת החברים בגבת בפליאה ואכזבה. איך ייתכן שחבריהם דורשים שהשם החדש יהיה "גבת", או יכיל את "גבת" בצירוף כזה או אחר, מבלי להתחשב ברצון וברגישויות של השותף להקמת הבית החדש? איך אינם מבינים שאין לזה סיכוי להתקבל?

התגובה בגבת לשאלות האלה היתה נרגזת: קבוצת השרון מציעה שם חדש לנקודה, ויתור גמור על מורשת השם היקר? האינם מבינים שרעיון בלתי מציאותי זה אינו יכול להתקבל בגבת?

המחלוקת העמיקה.

  

התקרבות 

בנטיעת העצים המשותפת בנקודה בט"ו בשבט תשי"ב (נדחתה ל-י"ט בשבט בגלל הגשמים), שרתה התרוממות רוח, שמקורה בהרגשת שותפות ליצירה חדשה מבראשית. האירוע החגיגי עמעם במקצת את חריפות המחלוקת והוליד רצון טוב הדדי. כאשר עלה לדיון נוסף עניין השם באסיפת חברי גבת-איחוד שבועיים לאחר מכן (29.2.1952), כבר הורגשו סדקים בהכרחיות הדבקות בשם "גבת": למרות שהוזכר שוב החיבור הרגשי העמוק ל"גבת" וצויינו הקשרים של השם הזה לתנועה וידידים שיכולים להיות לנו לעזר, היו לא מעט חברים שתמכו בעמדה מרוככת יותר: צריך להפסיק את התלות המשעבדת בזכרונות העבר, לשים מאחור את האֵבל על מה שהיה ולגייס את כל הכוחות לבניית חברה מאוחדת חזקה. אם יידרש ויתור על השם "גבת" למען שלום-בית וקירוב לבבות עם חברי קבוצת השרון, צריך לוותר בשמחה, מתוך דאגה לעתיד החברה המאוחדת הנבנית.

  

  

הנטיעה הראשונה, יום שישי י"ט בשבט תשי"ב, 15.2.1952

  

איחוד השרון-גבת

לקראת מועד טקס הנחת אבן הפינה, דנה ועדת הביצוע במשבר השם. בישיבה זו הוצע לתת ליישוב שם זמני, שיכיל את שני השמות – גבת והשרון, ולהחליט על שם הקבע מאוחר יותר.

ההצעה הובאה לשיחה בקבוצת השרון ביום יט' בניסן תשי"ב (14.4.1952) הוחלט: א. מסכימים לשם זמני לתקופה מסוימת, אך יש להחליט על העיקרון לשם חדש לפני יריית אבן הפינה. ב. שלבי הבירור: לקיים בשלב ראשון שיחות נפרדות, כאשר בכל שיחה משתתפים מספר חברים מהקבוצה השנייה, ואחר כך לקיים שיחה משותפת.

בשיחה הבאה, כעבור יומיים (תדירות השיחות בקבוצת השרון מעוררת השתאות), השתתפו כנציגי גבת: חיים גבתי, יהושע גולדהור ואליעזר שושני. חיים תיאר לחברי השרון את הרגישות הגדולה בגבת לעניין השם והרקע להחלטת החברים שהשם 'גבת' ייכלל בכל צורה של שם הקבע. אחר כך הסביר מדוע אין לעמוד עם סטופר על משך הזמן לשם הזמני. "לעניין השם צריך לתת זמן ושהות", אמר גם יהושע (שדיבר בשעתו בגבת בנחרצות על שימור שם גבת בנקודה החדשה). "נחליט עליו לא מתוך חיפזון, כי אם מתוך שיקול דעת, בלי עצבנות ובלי דחיקת הקץ". אליעזר הוסיף: "הדרישה שלכם להחליט על עיקרון לשם הקבע ליישובנו לפני הנחת אבן הפינה עלולה לגרום לדחיית התחלת הבנייה, וזה כבר מסוכן מאוד. עליכם לוותר על הדרישה הזאת ולהסכים לתחילת מלאכת הבניין לאלתר. זה יוכיח שיש בנו הכוח להתגבר על עניינים משניים בחשיבותם ולהתמקד בעיקר". חברים רבים התבטאו בהמשך. "הדיון היה רציני ונוקב", כתב שמחה ארצי ב"פנקס הקהילה" שניהל. עוד יומיים עברו, ובהשרון התקיימה שיחה שלישית. זאת היתה שיחה טעונה מאוד, מרובת משתתפים ודוברים - חלקם התבטאו בחומרה ובתוקף, אך רובם נקטו קו מתון יותר של פשרה ופיוס ותמכו בוויתור על מגבלת הזמן לשם הזמני.

האסיפה של גבת שדנה בהצעה לשם זמני התקיימה במוצ"ש 19.4.1952 בהשתתפות צבי בן-שחר, זאב משי וישראל ביטמן מקבוצת השרון. צבי דיבר בהתרגשות ניכרת: "לא רק מייסדי גבת עוקרים ממקומם, גם אנחנו עוקרים ממקומנו. אומנם בחרנו בדבר מרצוננו, אבל אין זה מקטין את הזעזוע והמכאוב הכרוכים בזה. לנו ברור היה שליצירה המשותפת ייקרא שם חדש. היינו בטוחים שהדבר ברור גם לכם, הרי מדובר על התמזגות ושותפות של שני גופים שווים, לא על היטמעות של גוף קטן ושולי בגוף גדול ודומיננטי. איך קרה שאין גם אצלכם ההבנה שהשם צריך להיקבע במשותף ולתת ביטוי לשני הגופים המתאחדים? איך איכנכם מבינים שלא ייתכן שיישמר רק שמה של גבת? אתמול אמר אצלנו חבר שמאותיות שני השמות אפשר לגזור את הצירוף 'גשר תבונה'. זה אומנם לא מתאים לשם של האיחוד שלנו, אבל זה חייב להיות הקו המנחה ליחס לכל הנושאים הכרוכים בהקמת יישובנו, אחרת נתקדם ממשבר למשבר". חברים רבים דיברו באסיפה. אליעזר היה אחרון הדוברים: "נשאיר לעת-עתה כשם זמני את שני השמות ונדחה לתבונת החיים את ההמשך. כאשר נביא לדיון בבוא העת את שאלת השם בקבוצה המאוחדת, נחליט יחד אם להשאיר את שני השמות או אף אחד מהם. הצעתי היא להשאיר את ההחלטה איזה שם יהיה ראשון בשם הזמני בידי ועדת הביצוע". הסיכום הזה התקבל ברוב קולות.

קבוצת השרון תמכה בסיכום הנ"ל בשיחה שנערכה יומיים אחר כך.

ועדת הביצוע קבעה כי השם הזמני יהיה "איחוד השרון-גבת".

בזה יושרו ההדורים והרוחות נרגעו. טקס הנחת אבן הפינה נערך באווירה חגיגית נרגשת ביום שישי של אותו שבוע, ל' ניסן תשי"ב [25.4.1952] בהשתתפות כל החברים והילדים וגם מוזמנים רבים. העיסוק האינטנסיבי בשם היישוב נדחה למשך קרוב לשנתיים.

  

  

טקס הנחת אבן הפינה לאיחוד השרון-גבת, יום שישי, ל' בניסן תשי"ב, 25.4.1952

  

תקלה

השם הזמני אומנם הרגיע את הרוחות מבית, אבל הדאיג את הגורמים החיצוניים: "יישוב אינו יכול להיקרא בשם זמני לאורך זמן", כתבה מזכירות ועדת השמות הממשלתית בירושלים. "עליכם לדון בעניין בהקדם ולהציע שם קבע ליישובכם". וכך, כאשר הבנייה בנקודה התקדמה בקצב מזורז, החל שוב לפעול צוות שמות למציאת שם הקבע. באופן מפתיע, לא עלה באף אחת מן ההצעות שבהן דן הצוות צירוף הכולל את השם 'גבת': נראה כי חברי גבת השלימו עם השארת השם הזה ל"יורשים" והפנו פניהם קדימה במקום לאחור. ביום 5.7.1954, עשרה ימים לפני המעבר ליפעת, שלח חיים גלעד מכתב תשובה לוועדת השמות ופירט בו את אחד-עשר השמות שכבר נדונו בצוות, בהם שמונה "שבאים בחשבון" ושלושה "שלא מצאו הד בציבור".

  

      
     ועדת המשנה לשמות יישובים של ועדת השמות הממשלתית ישבה על המדוכה, דנה ברשימת השמות והחליטה לאשר את השם גדיש
  

  

משהגיע מכתב האישור, נבהל הצוות שלנו: הרי ההצעות הללו עדיין לא הגיעו לדיון בציבור, המכתב נשלח לירושלים רק כדי להוכיח שאצלנו שוקדים על עניין השם ומתייחסים אליו ברצינות הראויה! טלפון בהול לוועדת השמות הממשלתית הסדיר את אי-ההבנה והדיון הפנימי נמשך, הצוות קיבל מן הציבור לא מעט הצעות נוספות לשמות, אף כי היתה כנראה לחבריו ציפייה למעורבות יותר משמעותית מצד החברים. עקיבא גושן התלונן: "אדישות מצד הציבור, שמקדיש לעניין אך מעט תשומת-לב והתעניינות, משמשת גורם מגביל בעבודתה של הוועדה".

בניפוי שעשה הצוות בישיבותיו הבאות נפל חלק ניכר מן השמות שנזכרים במכתב לוועדת השמות, בהם – מלבד אשפר, אשכר וגיתות גם עפרת, תמנת, לבנת, בצרת וגדיש.

 

מתקרבים להכרעה

ב-15 ביולי 1954 עברנו לנקודה החדשה, שנקראה ונרשמה בשם הזמני "איחוד השרון-גבת". הצוות המשיך לקבל הצעות, לשוחח עם המציעים, לשכנע את חלקם להסיר הצעותיהם, להתייעץ עם חברים נוספים, לבדוק, לסנן, לנפות, למיין... כאשר הקיץ כבר כמעט עבר ושנה חדשה ניצבה בשער, הבשיל העניין לפנייה אל הציבור. בנספח מיוחד לעלון ראש השנה תשט"ו, 27 בספטמבר 1954, הוצגו בפני החברים השמות העומדים לבחירה – חלקם עם נימוקי המציעים, לחלקם גם נימוקים נגד. 

 

שם ליישובנו

הוועדה לענייני השם, שנקבעה בשעתה, עשתה מלאכתה אגב כמה וכמה הגבלות: א. העובדה שעד היום אין כל אסמכתא לקיומו של ישוב היסטורי במקום. ב. יישובנו אמנם חדש אך דינו כיישוב ותיק לכל דבר – גם לגבי השם: לא כל שם ההולם ישוב צעיר מתאים גם ליישובנו. ג. הרצון או הנטייה מצד הרבה חברים שהשם יהיה בן מילה אחת.

 

א. גרנות

חיים גלעד:

גרנות נראה לי השם המתאים לנו ביותר:

א.       השם 'גרנות' מבטא את הווייתנו החקלאית. הוא מסמל את חברתנו, שהיא בעלת ניסיון ורבת פעלים והישגים בשטח היצירה המשקית והחברתית, והאוספת עתה את פרי נסיונה זה הגורנה, כדי להוסיף "לדוש" בו ולהעטיר יצירה ומעשים.

ב.       גם צורת הריבוי "גרנות" משמעות לה, והיא: איחודן של שתי גרנות ומיזוגן לגורן אחת מלאה של ברכה.

   

ב. תל קישון, נוף הקישון

נחמן תרדיון:

אנו חיים באזור הקישון. הקישון הוא הנחל הגדול ביותר בצפון הארץ הזורם אל הים התיכון, והוא נחרת בזכרון העם על ידי שירת דבורה: "נַחַל קִישׁוֹן גְּרָפָם, נַחַל קְדוּמִים נַחַל קִישׁוֹן" (שופטים ה' כא').

יישובנו נשקף על פני אגם הקישון וסביבתו. כשם שבאזור הירדן ובאזור הירקון נושאים יישובים את שמות הנהרות הללו, יאה גם לאזורנו שאחד מיישוביו יישא את שם הנהר החשוב שבתחומו.

   

יהושע מחניימי:

"נוף הקישון" אינו המצאה שלי. שמעתי את ההמצאה הזאת מאחד החברים, והואיל והוא שותק, החלטתי להיות לו לפה. מדוע אני תומך בהצעה הזו?

יש בשם "נוף הקישון" מן העתיק והחדש גם יחד. מצד אחד הוא מזכיר לנו את שירת דבורה הנביאה: "נַחַל קְדוּמִים, נַחַל קִישׁוֹן". ומן הצד השני, בימינו אלה, מופיע הקישון בצביונו ומשמעותו החדשים – אגם הקישון – אבן-חן ששובצה בנוף שלנו, תופעה נהדרת של שינוי סדרי בראשית.

ה"נוף" הזה מְרַווה את עינינו.

ה"קישון" יְרַווה בקרוב את אדמתנו.

בצירוף "נוף הקישון" נבוא על סיפוקנו.

  

ג. יפעת

אורי שהם:

יפעת, הנגזרת מיִפעָה, מרמזת על יופי, על הוד. אבל אין זה יופי נשגב או מפואר, אלא יופי שקט ושלו, מרגיע ומנחם. יִפעָה מתנגנת רך מאוד, אך כשהיא ננטֵית ליפעת, היא מתחזקת משמעותית על-ידי ה-ת'.

בחשבון הבחינות שאנו בוחנים חשוב להביא גם את בחינת האדם, חבר הקבוצה שייקרא על שמה. כשתשאלו איש גבת מאין הוא, הוא יענה: אני גבתי. נעים לשמוע זאת. אך אם יאמר איש שהוא עֲיָנוֹתִי – לא יישמע הדבר נעים לאוזן כלל וכלל. מאוד מוסיקלי הוא הכינוי אפרתי לאיש אפרים, והיפוכו תל-יוספי, שהוא צורמני. כאשר איש משלנו יאמר שהוא יִפְעָתִי, תהיה זו ללא ספק  אמירה מעוררת כבוד, ולא רק משום שהוא מן היישוב הזה, אלא בגלל עצם הכינוי יִפְעָתִי, המתנגן כל-כך.

 

הערה: בארכיון נרשם על ידי מלכה ארצי כי "השם 'יפעת' הובא לשיחה על ידי אורי שהם, אבל ההצעה היא של אליעזר שושני, שמסיבות מיוחדות ביקש מאורי להציע את השם הזה בשיחה". אליעזר לא היה מן הפחדנים המתחבאים מאחורי גבו של אחר בענייני ציבור, וגם לא מן הביישנים, הנמנעים מהבעת עמדה ורעיון ברבים. מדוע, אם כן, לא הציע את השם 'יפעת' בעצמו, אלא ביקש מאורי להיות המציע-כביכול (בוודאי אחרי שאורי הביע תמיכה בשם)? את הסיבה כבר לא נדע לעולם. להערכתי, הסיבה היא מעורבותו של אליעזר בצוות השמות. אני מניחה שכחבר בצוות, לא היה לו נוח להציע בשמו שם ליישוב, אולי ראה בזה אבק של ניגוד עניינים. [מ.א.]       

 

 ד. מִלֵּאת

צבי עופר:

אם לקבל את ההנחה שאין לעת עתה שום סֶמֶךְ היסטורי לחידוש שֵׁם עתיק שהיה צמוד לגבעתנו, הרי לפנינו בחירה חופשית לקביעת שֵׁם סמלי ליישובנו. השם יכול לסמל את אופייה החקלאי של הסביבה, את אופיו של היישוב עצמו ושל יושביו, או של כולם יחד.

השם מִלֵּאת מבטא את אופי המקום ומסמל את המאורעות שגרמו להקמת יישובנו.

פירוש המילה מִלֵּאת – מסגרת או משבצת לאבן חן. הגבעות שאנו יושבים עליהם אומנם אינן משובצות אבני חן, אבל הן משובצות בהרבה אבנים, שבידינו להופכן לאבני חן.

המקום זה משמש כמסגרת אשר בה שיבצנו את עצמנו – את שתי החברות, מהשרון ומגבת.

ועוד: המילה מִלֵּאת נזכרת בשיר השירים כסמל למי ששרוי בשפע הצמוד לקרקע ומים. "עֵינָיו כְּיוֹנִים עַל אֲפִיקֵי מָיִם, רֹחֲצוֹת בֶּחָלָב, יֹשְׁבוֹת עַל מִלֵּאת" (שיר השירים ה' יב'). הפיוטיות של השם הזה מעלה את ערכו: שם לא נוצר רק למען אפשר יהיה להסביר בפשטות את תוכנו, השם מקרין מתוכנוֹ על היישוב.

 

ה. פורת

אהרון קול

בציבור ישנה נטייה ניכרת לשמות במשקל *ַַת ואומנם, בסביבתנו הקרובה ישנם כמה שמות מקומות במשקל זה: דברת, יודפת, נצרת. ברם, השמות יפעת וגרנת המוצעים לנו, קשים להיגוי ועלולים להשתבש בפי רוב חברינו ובפי מרבית תושבי הארץ. הנני מציע במקומם את השם פּוֹרָת כשם ליישובנו. שם זה קל לביטוי נכון, והינו שם נאה, שיש בו משום שבח, שגשוג וברכה: "בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף, בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן, בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר" (בראשית מט כב). פירוש רש"י: "בן פורת עלי עין – חינו נטוי על העין הרואה אותו"; פירוש סְפוֹרנוֹ: "בן פורת – ענף של גפן פוריה העושה צל לרבים".

* מעניינת העובדה שהשם 'גרנות', הנקשר ליבולי השדה, הוצע על ידי איש הפלחה חיים גלעד, בעוד ש'פורת', הקשור לגפן ולכרם, הוצע על ידי עובד הכרמים אהרון קול.

   

שמות נוספים שהוצעו לוועדה ויעמדו להצבעה:

א.      אֲגָמָה – בזיקה לאגם הקישון, העתיד למלא תפקיד חשוב בכיוון התיישבותנו.

ב.      נִיר – במשמעות: עם, שבט, מקום קבע, בית; ובמשמעות שדה, חריש, עתיד.

ג.       גְּשׁוּר – סמל לליכוד, איחוד, גשר, וגם צירוף אותיות משמותינו הקודמים.

ד.      צַפְרִיר – רוחות הבוקר הטובות והנעימות.

ה.     נָבוֹת – סמל לחקלאי עברי הקשור לאדמתו, ואף ראשי תיבות של אותיות הסיום של שמותינו הקודמים.

ו.        שְׁדֵיאוּר

ז.       שֶׂגֶב

ח.     מַעֲלוֹת – סמל להתיישבותנו מעל העמק, לשאיפתנו להתעלות החברה והיחיד ולחיבורנו הנפשי לא"י ומזמורי תהילים.

 

טוב שהחברים יעבירו את השמות במבחן השמיעה והמחשבה. הנני מקווה כי בקרוב תהיה הזדמנות להסביר ולהוסיף בעל פה מה שחסר בתיאור שבכתב.

עקיבא גושן

 

בצד נימוקי התמיכה בשמות, הוצגו גם נימוקי נגד.

חיים גלעד:

א. מדוע לא גרנת

א.      השם – היגויו וצורתו קשים הם. כדי למנוע שיבושים וסירוסים יצטרכו לכותבו בכתיב מלא (גורנת), היינו, לקלקל את צורתו במתכוון ולפתוח פתח לשיבושי היגוי נוספים.

ב.      הסיומת *ַת או *ָת היא הרחבה של ההברה *ָה, שהיא סימן המין של השם, כגון: נַחֲלָה=נַחֲלָת, זִמרָה=זִמרָת, אַיָּלָה=אַיֶּלֶת, שׁוֹמֵרָה=שָׁמְרָת, פּוֹרָה=פּוֹרָת וכדומה. ואילו שם שאין בסיומו *ָה – בדומה למקרה של גורן – הרחבה זו זרה לו ולרוח השפה כאחת. בטוחני כי צורה זו לא תקבל אישורה על ידי כל מוסד הממונה על שמירת השפה וטיפוחה.

  

ב. מדוע לא יפעת

לשלילת השם הזה מספיק לדעתי נימוק אחד: אופן היגויו. השם יפעת – שיבושו רובץ לפתחו, שכן מי מאיתנו מסוגל לבטאו נכון על כל אותיותיו והברותיו, מבלי להבליע את ה-ע' ואת ה-י' החרוקה. בהיבלע ה-ע', יישאר ממנו יִפַת. הרוסים שבתוכנו יבטאו יִפְהָת והפולנים - יִפְאָת. ובהיטשטש החיריק תחת ה-י', יבוא באופן טבעי שווא במקומו, ואז יהפוך שם יישובנו ליְפַת ובלי ניקוד – ליֶפֶת, ודי שיבושים וסירוסים. ויש להוסיף אף זאת, שצריך להסביר פירושו של השם לכל אחד, גם לרבים יודעי עברית, וספק אם יהיה נהיר לרבים מתוכנו גם לאחר הסברות. נמצא שם זה גם בלתי מובן וגם משובש ומסורס בפי חברים וזרים.

 

ג. מדוע לא מלאת

שם זה, שכולו פיוט, נמצא רק פעם אחת בתנ"ך ואינו שגור אפילו בקרב יודעי השפה, פרט למשוררים ויחידי סגולה. יש לי הרגשה שאף ששם זה הולם יצירה ספרותית או קובץ יצירות, כגון 'עַל מִלֵּאת' לשלונסקי (מחזור שירים זה ראה אור בשנת 1947, מ.א.), אין הוא מתאים לשמש שם של יישוב. הייתי יכול להשתמש כאן בכמה נימוקים שבהם השתמשתי להתנגדות להצעת השם יפעת. גם כאן גדולה סכנת השיבוש בהיגוי ובכתיב. לדעתי, שם להיות מובן לכל, בלתי ניתן לשיבושים, וברור בכתיבתו.

 

אורי שהם:

לא לגרנת

קשה להתווכח על שמות וצלצולם, או מילים ומנגינתן, כי אין אפשרות רבה לשכנע אדם בעל אוזן ודעה. גם שכנוע של אלה האומרים שאינם מבינים גדולים בפונטיקה ובבלשנות הוא מוגבל, כיוון שלכל אוזן, גם הבלתי מנוסה ביותר, יש רגישות שונה של עור התוף. ולעצם העניין: אף אחד מבין השמות שהוצעו אינו כליל שלמות, כלומר: בעל תוכן, קיצור וצליל נעים. כולם נשמעים ולא נשמעים לאוזניי, מלבד אחד: השם 'גרנת', שצלילו קשה ולא נעים, חד, גרגרני ורעשני. למתלבטים בין 'גרנת' ל'גרנות', הנני מייעץ לבחור ב'גרנות'. אם לא 'יפעת', מוטב שניקרא 'גרנות' שטמון בו יתרון העובדה שיש בו יותר מגורן אחת, ואף-על-פי שגם בו יש קושי החיכוך בין ג' ור', הרי הן יוצרות פחות רעש כשמשפשפים אותן זו בזו מאשר בשם הצורם 'גרנת'.

  

סוף סוף מחליטים

כעבור קצת למעלה מחודש, ח' חשוון תשט"ו (20.12.1954) נערכה הצבעה ראשונה בקלפי: בין 'גרנות' לבין 'גרנת'. ברוב קולות נבחר גרנות. שבועיים לאחר מכן נערכה הצבעה בין כל השמות. למרבה הצער, לא נשמר רישום התפלגות הקולות בין השמות – אך זה כבר באמת לא כל כך חשוב.

 בחירת החברים אושרה על ידי ועדת השמות הממשלתית, ו'איחוד השרון-גבת' היה ל'יפעת'. 

  

 

חיים גלעד, שהיטיב כל כך להסביר את הבעייתיות בשם 'יפעת' הנתון לשיבושי הגייה וכתיב, סמך ידו על בחירת הציבור.

בעלון מיום כז' טבת תשט"ו (21.1.1955) הוא כותב:

  

י פ ע ת

לא עוד "איחוד השרון-גבת", יפעת – הוא שם יישובנו מעתה.

לא קל ליישוב, לכל יישוב, לָבוֹר לעצמו השם בו יכוּנֶה ואשר בו ימצא מַבָּע למהותו, לתכונתו, להווי חייו ולמגמתו החברתית. ואם לגבי יישוב חדש כך, יישוב כיישובנו, שהוא בבחינת יין ישן בכלי חדש, קשתה הבחירה שבעתיים.

מאחר שנתברר לנו (על כל פנים, בשלב זה של חקר אזורנו) שאין להיאחז בשם של יישוב קדום במקום הזה, ניתנה לנו יד חופשית לָבוֹר שם ליישובנו על פי צירופי-נטיות ומאוויי-מבע לרגשות, לחוויות עבר והווה, ולסמלים אשר יתוו הדרך לקראת העתיד.

והנה נפל הפור: יפעת, שם שכולו טבוע בחותם החוויה הנפשית, ששורשה בתחושת המראות שקרניהם הנקלטות בנפש – גם בנפשו הקולקטיבית של ציבור – מקרינות עליה, והן חוזרות ומתגלמות ביחסו האינטימי של האדם לגוף המאציל מזיווו והודו. זהו סוד האהבה: אהבת האדם לזולת; אהבת בן העם למולדתו; זהו גם סוד הקשר הנפשי שבין היוצר ליצירתו.

יִפעָת גזורה מ'יִפעָה' שפירושה: נוי, הדר, זיו של יופי. ראו חברי השרון-גבת את יישובם החדש והנה הוא הדור-נאה הוא ויפעה לו על רקע נופו של עמק יזרעאל – פינת יקרת זו של ארצנו –והגבעות העוטרות אותו, נמנו וגמרו: יפעת – זה השם בו יכוּנֶה.

ושמא לזכות ייחשב לנו החידוש שחידשנו באוצר השמות של יישובי ארצנו. בזה גם חידשנו מסורת קדומה. שכן אבותינו הקדמונים אף הם, בחיפושיהם אחר שמות ליישובים אשר בנו, נסתייעו במראה העין, במשמע האוזן ובתחושת הלב. עדים לכך עשרות השמות במקורותינו הקדומים.

יִפְעָת – ניקודהּ: חיריק, שווא וקמץ – על משקל זִמְרָת ("עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ" - שמות טו ב, ישעיהו יב ב), נַחֲלָת "אַף נַחֲלָת שָׁפְרָה עָלָי", תהילים טז ה), שלסברת פרשנים רבים יש בהם מיסוד ההזדהות ויחס הקניין: זמרתי, נחלתי.

נזדהה נא אנחנו וילדינו עם יישובנו החדש, נכה בו שורש ונוסיף לו יפעה על יפעתו.

 

הערה: חיים גלעד, שהיה בן-תורה, בקי בכל רזי הדקדוק העברי ותורת הלשון, חשב שיש לנקד יפעָת בקמץ, ואף הביא לכך סימוכין. אחרים, בכללם ועדת השמות, גרסו שיש לנקד יפעת בפתח, יִפְעַת, כמו בצורת הסמיכות של יִפְעָה'. וכך, אף שהפרסום בעיתון היה כסברתו של חיים, לא נתקבל ניקוד זה, והשם בניקודו הרשמי הוא יִפְעַת. [מ.א.]

  

  

יפעת / יפיע

בהנמקות לבחירת השם יפעת – הן מלכתחילה והן בדיעבד – אין איזכור לקרבת היישוב ליפיע שליד נצרת. הדבר קצת מפליא, מאחר שכבר ראינו עד כמה עמלו החברים על חיפוש זיקות וקשרים ליישובים יהודיים קדומים באזור ועד כמה ניסו להתחבר לשורשים עתיקים.

השם יפיע בקרבתנו נזכר בספר יהושע: "וַיְהִי גְּבוּל נַחֲלָתָם [של שבט זבולון] עַד שָׂרִיד [...] וְשָׁב מִשָּׂרִיד קֵדְמָה, מִזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ, עַל גְּבוּל כִּסְלֹת תָּבֹר, וְיָצָא אֶל הַדָּבְרַת, וְעָלָה יָפִיעַ" (יט י-יב). לפי הזיהוי של הארכיאולוג יוחנן אהרוני, 'כִּסלוֹת תבור' היא אִכְּסאל, 'דברת' היא דַבּוּריה ו'יפיע' היא במקום ששמר על שמו עד היום. בתיאוריו של יוסף בן-מתתיהו, מפקד הגליל, נזכרת יפיע (יאפא) כגדול בכפרי הגליל, שלחם בעוז רוח ברומאים, עד שנכנע. בחפירות הארכיאולוגיות שערך הארכיאולוג אליעזר-ליפא סוקניק ביפיע בשנת 1950, נמצאו שרידי בית כנסת מסוף התקופה הרומית, עם קטע מרשים שנשתמר מרצפת פסיפס.

  

מימין: שרידי בית הכנסת ביפיע; משמאל: קטע שנשתמר מרצפת פסיפס בבית הכנסת

  

אצל רבים מחברי יפעת היתה התלהבות גדולה לארכיאולוגיה; הגילויים של סוקניק עוררו ללא ספק שמחה והתרגשות הן בגבת והן בקבוצת השרון. דומה שאך טבעי היה שהחברים יעלו את הקירבה הגיאוגרפית לכפר העתיק, שאף שמו נגזר משורש י'פ'ע' במשמעות של יופי והדר, כסיבה משמעותית לבחירה ב'יפעת'. בתיעוד שנשמר אין לכך זכר. ייתכן, כמובן, שהדברים נאמרו בעל-פה ולא נכתבו. מכל מקום, בעיתונות היה מי ששם לב לקשר יפיע-יפעת ואף פרסם ברבים.

  

 

"דבר", 19 בינואר 1955

  

אחרית דבר

 שנים רבות עברו.

נראה כי הסגולות הטובות לברכה שתלו החברים בשם יפעת נתקיימו במקום.

הלוואי שיישמרו גם להבא. 

  

מרים אהרוני, סיון תשע"ז (2017)