משהגיע מכתב האישור, נבהל הצוות שלנו: הרי ההצעות הללו עדיין לא הגיעו לדיון בציבור, המכתב נשלח לירושלים רק כדי להוכיח שאצלנו שוקדים על עניין השם ומתייחסים אליו ברצינות הראויה! טלפון בהול לוועדת השמות הממשלתית הסדיר את אי-ההבנה והדיון הפנימי נמשך, הצוות קיבל מן הציבור לא מעט הצעות נוספות לשמות, אף כי היתה כנראה לחבריו ציפייה למעורבות יותר משמעותית מצד החברים. עקיבא גושן התלונן: "אדישות מצד הציבור, שמקדיש לעניין אך מעט תשומת-לב והתעניינות, משמשת גורם מגביל בעבודתה של הוועדה".

בניפוי שעשה הצוות בישיבותיו הבאות נפל חלק ניכר מן השמות שנזכרים במכתב לוועדת השמות, בהם – מלבד אשפר, אשכר וגיתות גם עפרת, תמנת, לבנת, בצרת וגדיש.

 

מתקרבים להכרעה

ב-15 ביולי 1954 עברנו לנקודה החדשה, שנקראה ונרשמה בשם הזמני "איחוד השרון-גבת". הצוות המשיך לקבל הצעות, לשוחח עם המציעים, לשכנע את חלקם להסיר הצעותיהם, להתייעץ עם חברים נוספים, לבדוק, לסנן, לנפות, למיין... כאשר הקיץ כבר כמעט עבר ושנה חדשה ניצבה בשער, הבשיל העניין לפנייה אל הציבור. בנספח מיוחד לעלון ראש השנה תשט"ו, 27 בספטמבר 1954, הוצגו בפני החברים השמות העומדים לבחירה – חלקם עם נימוקי המציעים, לחלקם גם נימוקים נגד. 

 

שם ליישובנו

הוועדה לענייני השם, שנקבעה בשעתה, עשתה מלאכתה אגב כמה וכמה הגבלות: א. העובדה שעד היום אין כל אסמכתא לקיומו של ישוב היסטורי במקום. ב. יישובנו אמנם חדש אך דינו כיישוב ותיק לכל דבר – גם לגבי השם: לא כל שם ההולם ישוב צעיר מתאים גם ליישובנו. ג. הרצון או הנטייה מצד הרבה חברים שהשם יהיה בן מילה אחת.

 

א. גרנות

חיים גלעד:

גרנות נראה לי השם המתאים לנו ביותר:

א.       השם 'גרנות' מבטא את הווייתנו החקלאית. הוא מסמל את חברתנו, שהיא בעלת ניסיון ורבת פעלים והישגים בשטח היצירה המשקית והחברתית, והאוספת עתה את פרי נסיונה זה הגורנה, כדי להוסיף "לדוש" בו ולהעטיר יצירה ומעשים.

ב.       גם צורת הריבוי "גרנות" משמעות לה, והיא: איחודן של שתי גרנות ומיזוגן לגורן אחת מלאה של ברכה.

   

ב. תל קישון, נוף הקישון

נחמן תרדיון:

אנו חיים באזור הקישון. הקישון הוא הנחל הגדול ביותר בצפון הארץ הזורם אל הים התיכון, והוא נחרת בזכרון העם על ידי שירת דבורה: "נַחַל קִישׁוֹן גְּרָפָם, נַחַל קְדוּמִים נַחַל קִישׁוֹן" (שופטים ה' כא').

יישובנו נשקף על פני אגם הקישון וסביבתו. כשם שבאזור הירדן ובאזור הירקון נושאים יישובים את שמות הנהרות הללו, יאה גם לאזורנו שאחד מיישוביו יישא את שם הנהר החשוב שבתחומו.

   

יהושע מחניימי:

"נוף הקישון" אינו המצאה שלי. שמעתי את ההמצאה הזאת מאחד החברים, והואיל והוא שותק, החלטתי להיות לו לפה. מדוע אני תומך בהצעה הזו?

יש בשם "נוף הקישון" מן העתיק והחדש גם יחד. מצד אחד הוא מזכיר לנו את שירת דבורה הנביאה: "נַחַל קְדוּמִים, נַחַל קִישׁוֹן". ומן הצד השני, בימינו אלה, מופיע הקישון בצביונו ומשמעותו החדשים – אגם הקישון – אבן-חן ששובצה בנוף שלנו, תופעה נהדרת של שינוי סדרי בראשית.

ה"נוף" הזה מְרַווה את עינינו.

ה"קישון" יְרַווה בקרוב את אדמתנו.

בצירוף "נוף הקישון" נבוא על סיפוקנו.

  

ג. יפעת

אורי שהם:

יפעת, הנגזרת מיִפעָה, מרמזת על יופי, על הוד. אבל אין זה יופי נשגב או מפואר, אלא יופי שקט ושלו, מרגיע ומנחם. יִפעָה מתנגנת רך מאוד, אך כשהיא ננטֵית ליפעת, היא מתחזקת משמעותית על-ידי ה-ת'.

בחשבון הבחינות שאנו בוחנים חשוב להביא גם את בחינת האדם, חבר הקבוצה שייקרא על שמה. כשתשאלו איש גבת מאין הוא, הוא יענה: אני גבתי. נעים לשמוע זאת. אך אם יאמר איש שהוא עֲיָנוֹתִי – לא יישמע הדבר נעים לאוזן כלל וכלל. מאוד מוסיקלי הוא הכינוי אפרתי לאיש אפרים, והיפוכו תל-יוספי, שהוא צורמני. כאשר איש משלנו יאמר שהוא יִפְעָתִי, תהיה זו ללא ספק  אמירה מעוררת כבוד, ולא רק משום שהוא מן היישוב הזה, אלא בגלל עצם הכינוי יִפְעָתִי, המתנגן כל-כך.

 

הערה: בארכיון נרשם על ידי מלכה ארצי כי "השם 'יפעת' הובא לשיחה על ידי אורי שהם, אבל ההצעה היא של אליעזר שושני, שמסיבות מיוחדות ביקש מאורי להציע את השם הזה בשיחה". אליעזר לא היה מן הפחדנים המתחבאים מאחורי גבו של אחר בענייני ציבור, וגם לא מן הביישנים, הנמנעים מהבעת עמדה ורעיון ברבים. מדוע, אם כן, לא הציע את השם 'יפעת' בעצמו, אלא ביקש מאורי להיות המציע-כביכול (בוודאי אחרי שאורי הביע תמיכה בשם)? את הסיבה כבר לא נדע לעולם. להערכתי, הסיבה היא מעורבותו של אליעזר בצוות השמות. אני מניחה שכחבר בצוות, לא היה לו נוח להציע בשמו שם ליישוב, אולי ראה בזה אבק של ניגוד עניינים. [מ.א.]       

 

 ד. מִלֵּאת

צבי עופר:

אם לקבל את ההנחה שאין לעת עתה שום סֶמֶךְ היסטורי לחידוש שֵׁם עתיק שהיה צמוד לגבעתנו, הרי לפנינו בחירה חופשית לקביעת שֵׁם סמלי ליישובנו. השם יכול לסמל את אופייה החקלאי של הסביבה, את אופיו של היישוב עצמו ושל יושביו, או של כולם יחד.

השם מִלֵּאת מבטא את אופי המקום ומסמל את המאורעות שגרמו להקמת יישובנו.

פירוש המילה מִלֵּאת – מסגרת או משבצת לאבן חן. הגבעות שאנו יושבים עליהם אומנם אינן משובצות אבני חן, אבל הן משובצות בהרבה אבנים, שבידינו להופכן לאבני חן.

המקום זה משמש כמסגרת אשר בה שיבצנו את עצמנו – את שתי החברות, מהשרון ומגבת.

ועוד: המילה מִלֵּאת נזכרת בשיר השירים כסמל למי ששרוי בשפע הצמוד לקרקע ומים. "עֵינָיו כְּיוֹנִים עַל אֲפִיקֵי מָיִם, רֹחֲצוֹת בֶּחָלָב, יֹשְׁבוֹת עַל מִלֵּאת" (שיר השירים ה' יב'). הפיוטיות של השם הזה מעלה את ערכו: שם לא נוצר רק למען אפשר יהיה להסביר בפשטות את תוכנו, השם מקרין מתוכנוֹ על היישוב.

 

ה. פורת

אהרון קול

בציבור ישנה נטייה ניכרת לשמות במשקל *ַַת ואומנם, בסביבתנו הקרובה ישנם כמה שמות מקומות במשקל זה: דברת, יודפת, נצרת. ברם, השמות יפעת וגרנת המוצעים לנו, קשים להיגוי ועלולים להשתבש בפי רוב חברינו ובפי מרבית תושבי הארץ. הנני מציע במקומם את השם פּוֹרָת כשם ליישובנו. שם זה קל לביטוי נכון, והינו שם נאה, שיש בו משום שבח, שגשוג וברכה: "בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף, בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן, בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר" (בראשית מט כב). פירוש רש"י: "בן פורת עלי עין – חינו נטוי על העין הרואה אותו"; פירוש סְפוֹרנוֹ: "בן פורת – ענף של גפן פוריה העושה צל לרבים".

* מעניינת העובדה שהשם 'גרנות', הנקשר ליבולי השדה, הוצע על ידי איש הפלחה חיים גלעד, בעוד ש'פורת', הקשור לגפן ולכרם, הוצע על ידי עובד הכרמים אהרון קול.

   

שמות נוספים שהוצעו לוועדה ויעמדו להצבעה:

א.      אֲגָמָה – בזיקה לאגם הקישון, העתיד למלא תפקיד חשוב בכיוון התיישבותנו.

ב.      נִיר – במשמעות: עם, שבט, מקום קבע, בית; ובמשמעות שדה, חריש, עתיד.

ג.       גְּשׁוּר – סמל לליכוד, איחוד, גשר, וגם צירוף אותיות משמותינו הקודמים.

ד.      צַפְרִיר – רוחות הבוקר הטובות והנעימות.

ה.     נָבוֹת – סמל לחקלאי עברי הקשור לאדמתו, ואף ראשי תיבות של אותיות הסיום של שמותינו הקודמים.

ו.        שְׁדֵיאוּר

ז.       שֶׂגֶב

ח.     מַעֲלוֹת – סמל להתיישבותנו מעל העמק, לשאיפתנו להתעלות החברה והיחיד ולחיבורנו הנפשי לא"י ומזמורי תהילים.

 

טוב שהחברים יעבירו את השמות במבחן השמיעה והמחשבה. הנני מקווה כי בקרוב תהיה הזדמנות להסביר ולהוסיף בעל פה מה שחסר בתיאור שבכתב.

עקיבא גושן

 

בצד נימוקי התמיכה בשמות, הוצגו גם נימוקי נגד.

חיים גלעד:

א. מדוע לא גרנת

א.      השם – היגויו וצורתו קשים הם. כדי למנוע שיבושים וסירוסים יצטרכו לכותבו בכתיב מלא (גורנת), היינו, לקלקל את צורתו במתכוון ולפתוח פתח לשיבושי היגוי נוספים.

ב.      הסיומת *ַת או *ָת היא הרחבה של ההברה *ָה, שהיא סימן המין של השם, כגון: נַחֲלָה=נַחֲלָת, זִמרָה=זִמרָת, אַיָּלָה=אַיֶּלֶת, שׁוֹמֵרָה=שָׁמְרָת, פּוֹרָה=פּוֹרָת וכדומה. ואילו שם שאין בסיומו *ָה – בדומה למקרה של גורן – הרחבה זו זרה לו ולרוח השפה כאחת. בטוחני כי צורה זו לא תקבל אישורה על ידי כל מוסד הממונה על שמירת השפה וטיפוחה.

  

ב. מדוע לא יפעת

לשלילת השם הזה מספיק לדעתי נימוק אחד: אופן היגויו. השם יפעת – שיבושו רובץ לפתחו, שכן מי מאיתנו מסוגל לבטאו נכון על כל אותיותיו והברותיו, מבלי להבליע את ה-ע' ואת ה-י' החרוקה. בהיבלע ה-ע', יישאר ממנו יִפַת. הרוסים שבתוכנו יבטאו יִפְהָת והפולנים - יִפְאָת. ובהיטשטש החיריק תחת ה-י', יבוא באופן טבעי שווא במקומו, ואז יהפוך שם יישובנו ליְפַת ובלי ניקוד – ליֶפֶת, ודי שיבושים וסירוסים. ויש להוסיף אף זאת, שצריך להסביר פירושו של השם לכל אחד, גם לרבים יודעי עברית, וספק אם יהיה נהיר לרבים מתוכנו גם לאחר הסברות. נמצא שם זה גם בלתי מובן וגם משובש ומסורס בפי חברים וזרים.

 

ג. מדוע לא מלאת

שם זה, שכולו פיוט, נמצא רק פעם אחת בתנ"ך ואינו שגור אפילו בקרב יודעי השפה, פרט למשוררים ויחידי סגולה. יש לי הרגשה שאף ששם זה הולם יצירה ספרותית או קובץ יצירות, כגון 'עַל מִלֵּאת' לשלונסקי (מחזור שירים זה ראה אור בשנת 1947, מ.א.), אין הוא מתאים לשמש שם של יישוב. הייתי יכול להשתמש כאן בכמה נימוקים שבהם השתמשתי להתנגדות להצעת השם יפעת. גם כאן גדולה סכנת השיבוש בהיגוי ובכתיב. לדעתי, שם להיות מובן לכל, בלתי ניתן לשיבושים, וברור בכתיבתו.

 

אורי שהם:

לא לגרנת

קשה להתווכח על שמות וצלצולם, או מילים ומנגינתן, כי אין אפשרות רבה לשכנע אדם בעל אוזן ודעה. גם שכנוע של אלה האומרים שאינם מבינים גדולים בפונטיקה ובבלשנות הוא מוגבל, כיוון שלכל אוזן, גם הבלתי מנוסה ביותר, יש רגישות שונה של עור התוף. ולעצם העניין: אף אחד מבין השמות שהוצעו אינו כליל שלמות, כלומר: בעל תוכן, קיצור וצליל נעים. כולם נשמעים ולא נשמעים לאוזניי, מלבד אחד: השם 'גרנת', שצלילו קשה ולא נעים, חד, גרגרני ורעשני. למתלבטים בין 'גרנת' ל'גרנות', הנני מייעץ לבחור ב'גרנות'. אם לא 'יפעת', מוטב שניקרא 'גרנות' שטמון בו יתרון העובדה שיש בו יותר מגורן אחת, ואף-על-פי שגם בו יש קושי החיכוך בין ג' ור', הרי הן יוצרות פחות רעש כשמשפשפים אותן זו בזו מאשר בשם הצורם 'גרנת'.

  

סוף סוף מחליטים

כעבור קצת למעלה מחודש, ח' חשוון תשט"ו (20.12.1954) נערכה הצבעה ראשונה בקלפי: בין 'גרנות' לבין 'גרנת'. ברוב קולות נבחר גרנות. שבועיים לאחר מכן נערכה הצבעה בין כל השמות. למרבה הצער, לא נשמר רישום התפלגות הקולות בין השמות – אך זה כבר באמת לא כל כך חשוב.

 בחירת החברים אושרה על ידי ועדת השמות הממשלתית, ו'איחוד השרון-גבת' היה ל'יפעת'. 

  

 

חיים גלעד, שהיטיב כל כך להסביר את הבעייתיות בשם 'יפעת' הנתון לשיבושי הגייה וכתיב, סמך ידו על בחירת הציבור.

בעלון מיום כז' טבת תשט"ו (21.1.1955) הוא כותב:

  

י פ ע ת

לא עוד "איחוד השרון-גבת", יפעת – הוא שם יישובנו מעתה.

לא קל ליישוב, לכל יישוב, לָבוֹר לעצמו השם בו יכוּנֶה ואשר בו ימצא מַבָּע למהותו, לתכונתו, להווי חייו ולמגמתו החברתית. ואם לגבי יישוב חדש כך, יישוב כיישובנו, שהוא בבחינת יין ישן בכלי חדש, קשתה הבחירה שבעתיים.

מאחר שנתברר לנו (על כל פנים, בשלב זה של חקר אזורנו) שאין להיאחז בשם של יישוב קדום במקום הזה, ניתנה לנו יד חופשית לָבוֹר שם ליישובנו על פי צירופי-נטיות ומאוויי-מבע לרגשות, לחוויות עבר והווה, ולסמלים אשר יתוו הדרך לקראת העתיד.

והנה נפל הפור: יפעת, שם שכולו טבוע בחותם החוויה הנפשית, ששורשה בתחושת המראות שקרניהם הנקלטות בנפש – גם בנפשו הקולקטיבית של ציבור – מקרינות עליה, והן חוזרות ומתגלמות ביחסו האינטימי של האדם לגוף המאציל מזיווו והודו. זהו סוד האהבה: אהבת האדם לזולת; אהבת בן העם למולדתו; זהו גם סוד הקשר הנפשי שבין היוצר ליצירתו.

יִפעָת גזורה מ'יִפעָה' שפירושה: נוי, הדר, זיו של יופי. ראו חברי השרון-גבת את יישובם החדש והנה הוא הדור-נאה הוא ויפעה לו על רקע נופו של עמק יזרעאל – פינת יקרת זו של ארצנו –והגבעות העוטרות אותו, נמנו וגמרו: יפעת – זה השם בו יכוּנֶה.

ושמא לזכות ייחשב לנו החידוש שחידשנו באוצר השמות של יישובי ארצנו. בזה גם חידשנו מסורת קדומה. שכן אבותינו הקדמונים אף הם, בחיפושיהם אחר שמות ליישובים אשר בנו, נסתייעו במראה העין, במשמע האוזן ובתחושת הלב. עדים לכך עשרות השמות במקורותינו הקדומים.

יִפְעָת – ניקודהּ: חיריק, שווא וקמץ – על משקל זִמְרָת ("עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ" - שמות טו ב, ישעיהו יב ב), נַחֲלָת "אַף נַחֲלָת שָׁפְרָה עָלָי", תהילים טז ה), שלסברת פרשנים רבים יש בהם מיסוד ההזדהות ויחס הקניין: זמרתי, נחלתי.

נזדהה נא אנחנו וילדינו עם יישובנו החדש, נכה בו שורש ונוסיף לו יפעה על יפעתו.

 

הערה: חיים גלעד, שהיה בן-תורה, בקי בכל רזי הדקדוק העברי ותורת הלשון, חשב שיש לנקד יפעָת בקמץ, ואף הביא לכך סימוכין. אחרים, בכללם ועדת השמות, גרסו שיש לנקד יפעת בפתח, יִפְעַת, כמו בצורת הסמיכות של יִפְעָה'. וכך, אף שהפרסום בעיתון היה כסברתו של חיים, לא נתקבל ניקוד זה, והשם בניקודו הרשמי הוא יִפְעַת. [מ.א.]

  

  

יפעת / יפיע

בהנמקות לבחירת השם יפעת – הן מלכתחילה והן בדיעבד – אין איזכור לקרבת היישוב ליפיע שליד נצרת. הדבר קצת מפליא, מאחר שכבר ראינו עד כמה עמלו החברים על חיפוש זיקות וקשרים ליישובים יהודיים קדומים באזור ועד כמה ניסו להתחבר לשורשים עתיקים.

השם יפיע בקרבתנו נזכר בספר יהושע: "וַיְהִי גְּבוּל נַחֲלָתָם [של שבט זבולון] עַד שָׂרִיד [...] וְשָׁב מִשָּׂרִיד קֵדְמָה, מִזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ, עַל גְּבוּל כִּסְלֹת תָּבֹר, וְיָצָא אֶל הַדָּבְרַת, וְעָלָה יָפִיעַ" (יט י-יב). לפי הזיהוי של הארכיאולוג יוחנן אהרוני, 'כִּסלוֹת תבור' היא אִכְּסאל, 'דברת' היא דַבּוּריה ו'יפיע' היא במקום ששמר על שמו עד היום. בתיאוריו של יוסף בן-מתתיהו, מפקד הגליל, נזכרת יפיע (יאפא) כגדול בכפרי הגליל, שלחם בעוז רוח ברומאים, עד שנכנע. בחפירות הארכיאולוגיות שערך הארכיאולוג אליעזר-ליפא סוקניק ביפיע בשנת 1950, נמצאו שרידי בית כנסת מסוף התקופה הרומית, עם קטע מרשים שנשתמר מרצפת פסיפס.

  

מימין: שרידי בית הכנסת ביפיע; משמאל: קטע שנשתמר מרצפת פסיפס בבית הכנסת

  

אצל רבים מחברי יפעת היתה התלהבות גדולה לארכיאולוגיה; הגילויים של סוקניק עוררו ללא ספק שמחה והתרגשות הן בגבת והן בקבוצת השרון. דומה שאך טבעי היה שהחברים יעלו את הקירבה הגיאוגרפית לכפר העתיק, שאף שמו נגזר משורש י'פ'ע' במשמעות של יופי והדר, כסיבה משמעותית לבחירה ב'יפעת'. בתיעוד שנשמר אין לכך זכר. ייתכן, כמובן, שהדברים נאמרו בעל-פה ולא נכתבו. מכל מקום, בעיתונות היה מי ששם לב לקשר יפיע-יפעת ואף פרסם ברבים.

  

 

"דבר", 19 בינואר 1955

  

אחרית דבר

 שנים רבות עברו.

נראה כי הסגולות הטובות לברכה שתלו החברים בשם יפעת נתקיימו במקום.

הלוואי שיישמרו גם להבא. 

  

מרים אהרוני, סיון תשע"ז (2017)