שלום אורח, התחבר !

חדשות הקיבוץ

ברוכים הבאים

ברוכים הבאים לאתר יפעת!

גשם תש"ף

12.2.20 היום נמדדו 4 מ"מ
מתחילת פברואר נמדדו 43 מ"מ
מתחילת השנה נמדדו 586 מ"מ
שהם 106.5% מהממוצע הרב-שנתי

נר נשמה

 מועדי יום השנה לחברי יפעת
מופיע ב"נר נשמה" במדור "נזכור"
בעמוד הבית.

מה קורה

מגזין הוידאו החודשי "מה קורה"
נמצא ב"רוח מקומית".
האחרון מופיע גם בדף הבית.

לוח אירועים

ויזר לאה
לאה ויזר
בת שושנה לבית גוטסמן ויצחק ויזר
בת-זוג לשעבר ליעקב קליינבוים
אם לעודד
נולדה כ"ב כסלו תרע"ט, 26.11.1918
נפטרה כ"א חשון תשס"ח, 2.11.2007
 
 
הן המעט לי רב...
תולדות חיים ודברי פרידה בהלוויה בשם חברי יפעת
 
לאה נולדה לפני 89 שנה בעיר מונקץ' שבהרי הקרפטים – אז צ'כוסלובקיה, אחר-כך הונגריה והיום אוקראינה. אביה, יצחק ויזר, היה סנדלר עני, שעבד קשה מאוד לפרנסת המשפחה הגדולה – תשעה בנים ובנות. בבית הקטן והדל של ילדותה לא היו אפילו מים זורמים, והבאת מים היתה כרוכה במאמץ רב, בעיקר בחורף, כשהמים בבאר הרחוקה קפאו. מתור הילדות נשארו ללאה זיכרונות קשים של דחקות, בושה והסתרה ומאבק הישרדות, שאותם העלתה רק לעיתים נדירות.
 
במונקץ' היתה קהילה יהודית גדולה ופעילות ציונית ערה, אבל לאה היתה היחידה ממשפחתה שהצטרפה לתנועת נוער ציונית. בהיותה בת 17.5 יצאה עם חבריה בשומר הצעיר לקיבוץ-הכשרה. קרוב לארבע שנים ניהלו מאבק להישרדות כלכלית וחברתית בתנאים קשים של חוסר עבודה וחוסר ודאות לגבי העתיד. הם נאחזו בכל פרנסה שמצאו, מפרכת ככל שתהיה, ולא פעם בילו את הלילה מחוץ לבית מפני שלא היה להם כסף לשלם את שכר הדירה שבה חיו בצפיפות. בשנת 1939 יצאו ארצה באונייה האחרונה שעזבה את אירופה לפני פרוץ המלחמה. משפחתה של לאה נשארה במונקץ' ורק שתי אחיות שרדו את אושוויץ.
 
הקבוצה מצ'כוסלובקיה שאליה השתייכה לאה יסדה את קיבוץ העוגן, שעלה להתיישבות במקום הקבע בעמק חפר רק 8 שנים לאחר מכן, בשנת 1947. בינתיים שהתה הקבוצה במחנה ליד כפר סבא. לאה נשלחה מטעם הקבוצה למשק הפועלות בפתח תקווה והתמחתה שם בענף הלול. היא היתה הלולנית הראשונה של קיבוץ העוגן, ולא שכחה אף פעם את המעמד החשוב שהיה לה בין חבריה בזכות המקצועיות, הסדר המופתי והארגון היעיל של הענף הצעיר: כל החברים ליוו את המטילות שלה בדאגה ובהתעניינות מתמדת, וקיוו להתפתחותו ושגשוגו של הלול. למרות זה, ולמרות שאהבה את העבודה ואת חבריה, עזבה לאה את הקבוצה אחרי ארבע שנים בגלל סיבות אישיות.
 
אחרי שנתיים בעיר פגשה לאה את יעקב קליינבוים, חייל משוחרר של הצבא הבריטי מקבוצת השרון, וקשרה את גורלה בגורלו. חתונתם נערכה בקבוצת השרון. לאה נכנסה לעבודה במטבח הילדים של הקבוצה ונקלטה יפה בחברה, אבל אחרי כשנתיים עזבה עם יעקב: הם לא יכלו להביא ילד לעולם, ואימוץ ילד לא התאפשר בקבוצה. שלוש שנים לאחר מכן קיבלו לאה ויעקב לאימוץ את עודד – תינוק סקרן ועירני בן חצי שנה.
 
חמש שנים אחרי הקמת יפעת, חזרו לאה ויעקב עם עודד לקבוצה. אחרי שנים לא קלות מכל הבחינות בחולון, נראתה לה יפעת גן עדן עלי אדמות. "ביום הראשון שלי ביפעת אכלתי חמישה אגסים עסיסיים בזה אחר זה", סיפרה לימים בחיוך, זוכרת כמה יפה היתה יפעת בעיניה, וכמה נוחים ומאושרים נראו לה החיים כאן.
 
ברוב שנותיה ביפעת עבדה לאה בחדר-האוכל. במקום הזה, שבו התחלפו עובדים ואחראים למיניהם בקצב מסחרר, היתה לאה עוגן של יציבות ומסירות – מן הבודדים שידעו את סדר העבודה הנכון ואת מקומו ותפקידו של כל דבר – למן המפות והסינורים ועד המגבים לשטיפת רצפה והמלחיות. בהופעתה ובעבודתה הקפידה לאה תמיד על סדר וניקיון, מראה אסתטי ומטופח ותשומת לב גם לפרטים הקטנים. האדישות והזלזול ברכוש הציבורי ובתרבות ההתנהגות בחדר האוכל קוממו אותה. היא לא הצליחה להבין מדוע חברים מרשים לעצמם להיכנס לחדר האוכל מלוכלכים ומוזנחים, להפריע לזולת בדיבור קולני או לתלות מודעות צעקניות וסרות טעם בכניסה למקום.
 
ברשימה בעלון בשם "איכות חיים" ביוני 1978, הביא אליעזר שושני ז"ל דוגמאות לתרומת חברים יחידים לתרבות החיים ואיכות החיים בבית הקיבוצי. בין הדוגמאות שלו היתה גם לאה: "מה פנים היו לו לחדר האוכל שלנו, המיושן והצר כל-כך", כתב אליעזר, "אלמלא ידיה האוהבות של לאה, שבעמָלָהּ-מאבקה יום יום, במשך שנים, נגד העזובה של 'לא איכפת', היא מצילה משהו מאיכות החיים של כולנו".
 
בשקט רב, אך ללא הרף, נאבקה על מוּדעוּת הציבור לצורך לשמור ולטפח את המקום. "חדר האוכל מהווה מרכז חיים של כולנו", כתבה בכאב בעלון, "אבל הגישה אליו היא פטליסטית: מלוכלך? שיהיה מלוכלך. עזוּב? שיהיה עזוּב". "הכנסנו מכונת כלים גדולה ומשוכללת, שעלתה הון תועפות", הביאה שם דוגמא לעניין שיש לו לא רק משמעות ציבורית-תרבותית, כי אם גם כלכלית, "אבל המכונה מסורה כמעט דרך קבע בידי מי שאינו יודע אפילו על איזה כפתור ללחוץ. בסלנג הנפוץ אפשר להגיד: אוֹט-אוֹט-אוֹט, והמכונה היקרה תהפוך לגרוטאה".
 
עשר שנים אחר-כך התייחסה לאה שוב בעלון להזנחה הנמשכת, עכשיו כבר בחדר-אוכל החדש: "רוב האנשים אוהבים ציפורים. גם אני. השאלה היא מתי ואיפה. נעימה שירת הציפורים בחוץ, אך אין היא כה נעימה בחדר האוכל... הציפורים הן סמל החופש והחירות, ואכן – בחדר האוכל שלנו הן מרגישות עצמן חופשיות לגמרי: חופשיות לנקר בלחם ובסוכר, חופשיות לשתות מהמיץ, חופשיות לטעום מהגבינה, הריבה והסלטים"... "בנינו ארמון רב תפארת", חתמה לאה את רשימתה בצער, "אבל להחזיקו ברמה ראויה לא השכלנו. אולי צריך לייסד עמותה למען חדר האוכל, שחבריה יהיו אנשים שאיכפת להם, שחשובה להם איכות חיים, אסתטיקת חיים, ניקיון ובריאות".
 
אחרי שנים רבות של נישואים לא מאושרים, נפרדה לאה מיעקב וחזרה לשם נעוריה – ויזר. עם הזמן יצרה קשר עמוק של שותפות, כבוד הדדי, הבנה ואהבה רבה עם אברשה קן-ציפור ז"ל, שנותר בגפו אחרי מותה של בתיה ז"ל. שנות חייה עם אברשה היו המאושרות בחייה. "כל יום עכשיו הוא לי יום יקר, יום שמביא לי שמחה וחיבה", אמרה לאה. "אני מתעוררת בבוקר בחיוך והולכת לישון בחיוך". הקשר התרחב כמובן-מאליו גם אל שוקה ומשפחתו, שהוקירו ללאה תודה וידידות.
 
עם הסתלקותו של אברשה לפני ארבע וחצי שנים הידרדרה בריאותה של לאה. בשנים האחרונות טופלה במסירות ואהבה ב'בית ערבה', ושם באו חייה אל קיצם.
 
עם משפחתו של עודד ז"ל, עם שוקה ומשפחתו ועם כל בני משפחתה של לאה אנו, חברי יפעת ואוהביה, שותפים בצער.
 
יהי זכרה ברוך.
 
מרים אהרוני, כג' חשוון תשס"ח (2007)