שלום אורח, התחבר !

חדשות הקיבוץ

ברוכים הבאים

ברוכים הבאים לאתר יפעת!

גשם תש"ף

16.11.19 היום נמדדו 2 מ"מ
מתחילת נובמבר נמדדו 4.5 מ"מ
מתחילת השנה נמדדו 30 מ"מ

נר נשמה

 מועדי יום השנה לחברי יפעת
מופיע ב"נר נשמה" במדור "נזכור"
בעמוד הבית.

מה קורה

מגזין הוידאו החודשי "מה קורה"
נמצא ב"רוח מקומית".
האחרון מופיע גם בדף הבית.

לוח אירועים

זינגר יוסף
יוסף (יוסלה) זינגר
בן רוזה לבית פרקש וליפוט-אריה זינגר
נולד ל' ניסן תרפ"ו, 14.4.1926
נפטר א' אב תשס"ט, 21.7.2009
 
 
בן הכפר
תולדות חיים ודברי פרידה בהלוויה בשם חברי יפעת
 
"אני בן כפר", אמר לי יוסלה לא מזמן. "אני אוהב את הצמחים שלי, את השולחן הקטן בחוץ, שלידו אני יושב ונהנה מירק הדשא והעצים בזמן שאני קורא או כותב... כן, הייתי ונשארתי בן כפר".
 
יוסלה היטיב להגדיר את עצמו. הוא נולד באביב 1926 בכפר ההונגרי הקטן דוּנַסֶג, הנמצא במרחק של כ-15 ק"מ מהעיר הגדולה גֵר. משפחתו היתה המשפחה היהודית היחידה בכפר. המשק הגדול והמצליח שלה היה שייך למשפחה מדורי דורות – "אפילו אבא לא ידע להגיד כמה דורות", סיפר יוסלה בגאווה לא מוסתרת. בנוסף למשק החזיקה האֵם גם חנות כלבו כפרית קטנה.
 
לליפוט ורוזה זינגר היו רק שני ילדים: יוסלה וסוזנה אחותו, הגדולה ממנו משנה. לא ייפלא, על כן, שההורים השקיעו בשני הילדים את הנשמה, ולמרות שבכפר לא היה חשמל ולא היו מים זורמים, היתה להם ילדות חמה ומאושרת. באחד הצילומים המעטים שנותרו ליוסלה מהבית רואים אותו ואת אחותו, שני ילדי כפר עליזים וחייכנים, ועימם גם יוּסִי, כלבו האהוב של יוסלה, שהיתה לו עין אחת חומה ואחת כחולה ולא היה ליוסלה ידיד קרוב ממנו בעולם כולו. הצילום שחוק ומטושטש, ולא רק מרוב שנים ותלאות, כי אם גם מרוב הפעמים שהחזיקו בו, ומיששו, וליטפו, ומרוב הדמעות שנפלו עליו ומחקו את הפרטים.
 
בבית הקפידו על אורח חיים יהודי כהלכתו, אף שהדבר לא היה קל בסביבה שכולה גויית. אפילו העוזרת למדה להכיר את המנהגים היהודיים, והקפידה לשמור אותם בנאמנות. גם ברבות השנים עוד זכר יוסלה איך היתה הנערה החזקה מורידה בזהירות גדולה את הכלים המיוחדים של חג הפסח ועושה בבית ניקיון יסודי קפדני לביעור חמץ מבלי לדלג על שום פינה. האב היה נוסע לגֵר לקנות מצות ויין כשר לפסח. מה שנשאר מזה אחרי פסח הביא לכומר של הכפר, שהעריך את המֶחוָוה, וכביטוי להוקרתו את העם היהודי בכלל ואת ליפוט זינגר בפרט למד כמה מילים בעברית, ונהנה לקדם את בני המשפחה ב"שלום" ו"בוקר טוב".
 
בית-הספר היסודי בכפר היה ברמה נמוכה, וההורים העדיפו לשלוח את הילדים לבית-הספר היהודי בעיר גֵר, ברגע שהגיל איפשר את הדבר. יום-יום היו יוסלה וסוזי רוכבים על אופניים בדרך הארוכה לבית-הספר ובחזרה, ורק בימים של מזג אוויר קשה במיוחד נשארו אצל הדודים בעיר. שניהם אהבו את הנסיעה הזאת בצוותא, כשהרוח מלטפת את הפנים או נושבת בגבם ומאיצה את הנסיעה.
 
עם גמר בית-הספר היסודי, החל יוסלה ללמוד בבית-הספר התיכון בגֵר. באותה עת כבר הורגשה אנטישמיות ממשית בהונגריה, וההגבלות כלפי הילדים היהודים הלכו והחמירו: נאסר עליהם ללמוד מקצועות מסוימים, ובאחרים נדרשה מהם הצטיינות מיוחדת כתנאי להשתתפותם בשיעורים. האווירה העויינת, הלחצים והעלבונות מצד תלמידים שונאי-יהודים העיקו על הנער הרגיש ופגעו בכושר הלימוד שלו. ההורים השתדלו למצוא לו מורים פרטיים כדי שיוכל לעמוד בבחינות, אבל המועקה שלו עוד גברה מעצם הידיעה על ההוצאות המרובות שהוא מטיל על המשפחה. בסופו של דבר ויתר על חלק מן המקצועות, ולא ניגש לכל הבחינות.
 
מאחר שלא יכול היה להתקבל ללימודים גבוהים, הציע לו אביו לרכוש לפחות מקצוע ממשי. באותה עת היה מחסור גדול במַסגֵרים בהונגריה, ולכן התחיל ללמוד מסגרוּת. ההחלטה הזאת הצילה את חייו: בשנת 1943 ריכזו את יהודי גֵר והכפרים שבסביבתה בגטו. כעבור שלושה חודשים הודיעו בגטו שמבוקשים מַסגֵרים ליציאה מיידית לעבודה במכרות בהרים. בכאב רב נפרד יוסלה מהוריו ומאחותו, ולא שב לראותם עוד לעולם. יוסלה נשלח כבעל מקצוע למחנה כפייה, וכך ניצל מגורל יקיריו. שנים על שנים היה חוזר ומשחזר את מעמד הפרידה מאהובי נפשו, וקרביו היו מתהפכים. שנים על שנים של מה שהיה, מה שלא היה, מה שאולי יכול היה להיות אילו... ואילו...
 
מחנה הכפייה היה בהר בַּקוּנִי העשיר במחצבים במערב הונגריה. יוסלה עבד במכרה מנגן בתנאים קשים ביותר, ממש לא אנושיים, תחת השגחתם של המפקחים ההונגרים האכזרים. אבל מה שהעיק עליו יותר מכול לא היו התנאים הקשים כי אם הניתוק המוחלט מהמשפחה. הוא לא הצליח ליצור איתם קשר ולא ידע מה עלה בגורלם. מאיזור הגבול שבו היה המכרה ראה את הרכבות חוצות את גבול הונגריה דחוסות באנשים, והרגיש שהכול אבוד. זמן מה עוד קיווה שקבוצת מחתרת תחבל במסילת הרכבת, אבל בהונגריה לא פעלה מחתרת והרכבות טסו למחנות ההשמדה במהירות וביעילות. כשנגמרה המלחמה נודע לו כי אחותו, אמו ואביו, וגם הדודים ומשפחותיהם, נלקחו לאושוויץ ברכבות האלה יחד עם שאר יהודי הגטו.
 
בנובמבר 1944 נשלחו עובדי הכפייה בהר בַּקוּנִי בכפור העז בצעדה רגלית לבודפשט – מרחק של כ-200 ק"מ. רבים מהם מתו במסע הזה. יוסלה שרד. בשארית כוחותיו הגיע לסוף צעדת המוות והוא שבור-נפש וגוף. ימים ספורים אחר-כך חלה בטיפוס, ולא זכר כמה זמן נאבקו על חייו, בעוד הוא עצמו שואל את נפשו למות. באפריל 1945 נגמרה המלחמה. יוסלה זכר איך העיר רעשה תחת האש, ופתאום השתרר שקט. הרוסים נכנסו ואמרו: "אתם משוחררים". "לא ידענו מה לעשות", סיפר. "לא היה לנו כוח להגיב. לא האמנו שהגיע הסוף לסיוט המלחמה".
 
יוסלה, בחור בן 19 במשקל 35 ק"ג, נסע לגֵר בתקווה למצוא רמז לגורל משפחתו. יום-יום חיפש ברשימות אם מישהו מבני המשפחה נשאר בחיים. הוא קרא כל ידיעה, כל פרסום – לשווא. את בני משפחתו לא מצא, אבל פגש אחדים מחבריו בבית-הספר היסודי היהודי והצטרף איתם לתנועת "הנוער הציוני" שהחלה לפעול בגֵר. המדריך היה שליח מארץ ישראל, שבא להונגריה עם הבריגדה היהודית ונשאר אחרי המלחמה כדי לטפל בילדים ונוער ששרדו. פעילותו העיקרית היתה מכוונת להכנתם לעלייה לארץ. יוסלה וחבריו התלהבו מהרעיון של הקמת קיבוץ חדש בארץ ישראל והמחשבה על העתיד עודדה אותם ועזרה להם לצאת מהמצב הנפשי הקשה שבו היו נתונים.
 
בספטמבר 1946 עזבו את הונגריה והגיעו ליוגוסלביה. כעבור חודשיים יצאו בדרכם לארץ באונייה "כנסת ישראל". כ-3500 עולים מרומניה והונגריה הצטופפו "כמו סרדינים" על אוניית המשא, סיפר יוסלה. בדרך הועלו על האוניה עוד 400 עולים של האוניה "אבא ברדיצ'ב" שנסחפה והתרסקה בים. אחרי שלושה שבועות קשים ביותר בים הגיעה האונייה לחוף חיפה, אבל הבריטים – שגילו אותה עוד בים – היו נחושים בהחלטתם לגרש את אנשיה לקפריסין. בחיפוי גז מדמיע הסתערו חיילים בריטיים על האונייה, ואחרי שהמעפילים השליכו לעברם חפצים וגילו התנגדות עזה, ירו לתוך ההמון. שניים נהרגו ועשרות נפצעו. יוסלה וחבריו היו מזועזעים והמומים. הם לא יכלו להאמין שאחרי הסבל והרצח שעברו מיד הגרמנים ועוזריהם ההונגרים הסדיסטים, הורגים בהם עכשיו גם בעלי-הברית הבריטים. המאבק הוכרע כאשר גז מדמיע חדר למחסנים שמתחת לסיפון, שם הצטופפו הנשים עם הילדים. המעפילים נאלצו להיכנע, הועלו על אוניות גירוש ונשלחו לקפריסין.
 
כך חזר יוסלה שוב למחנה סגור. "קשה היה לנו לשאת את העובדה שאנו שוב כלואים, מוקפים גדר תיל, ושוב נשמרת כל תנועה שלנו באמצעות זקיפים ופרוז'קטורים", סיפר. "עם זאת", סייג את הדברים הקשים, "שמחנו שלפחות לא הפרידו את הקבוצה שלנו, שמנתה כ-70 צעירים. במחנה היתה פעילות חברתית ערה, שאורגנה על-ידי מדריכים ארץ-ישראליים. היו לנו פעולות שעסקו בציונות ואהבת המולדת, היו מסיבות וחגים יפים והיו אפילו אימונים בנשק במחתרת, תחת הכותרת של פעולות ספורט. אחרי שנה בקפריסין הורשינו סוף-סוף לצאת לחופשי ולעלות לארץ".
החבורה הגיעה תחילה לעתלית, ומשם עברה כפלוגת עבודה למחצבה של בנימינה. זו היתה עבודה פיזית קשה ובתנאים קשים, אבל הם נאבקו עליה בכל כוחם, יודעים שאם יתרשלו או יפגרו בהספקים, יבואו במקומם פועלים ערבים. לקראת העלייה להתיישבות שלחה הפלוגה חברים למעין-צבי ולכפר גליקסון – קיבוצים של 'העובד הציוני' – לשם הכשרה חקלאית. יוסלה היה בין החברים שנשלחו לכפר גליקסון להשתלם בענף הצאן.
 
בשנת 1948 עלו סוף-סוף להתיישבות – יישוב סְפָר ראשון בנגב, שהוקם במקומו של כפר ערבי נטוש. לקיבוץ שלהם קראו 'מבקיעים' – שֵׁם שאותו לקחו מהסיפור התנ"כי על שועלי שמשון. די מהר התברר ליוסלה, שלהכשרה היסודית הטובה שקיבל בענף הצאן אין ערך ביישוב החדש, כי בנגב – בלי מים ובלי מרעה – אין סיכוי לענף זה.
 
כאשר עלו על הקרקע חשב יוסלה שבמבקיעים, יחיֶה את כל חייו. אבל שנים ספורות בלבד עברו, והקיבוץ התפרק בעקבות הפילוג. רוב חבריו הוותיקים עזבו את המקום, לצערו הרב, והנשארים החליטו להפוך את הקיבוץ למושב שיתופי. ליוסלה כאב מאוד לעזוב את המקום, אבל הוא לא היה יכול להישאר ביישוב שאופיו השתנה, ולא היה בו מקום לבודדים ללא משפחה. באותו הזמן, בעקבות העלייה הגדולה מארצות האיסלם, היה ביקוש למדריכים חקלאיים שילַמדו את תורת העבודה בחקלאות. יוסלה נענה לקריאת המוסדות ומצא משרה טובה בכפר הנוער בן-שמן כמדריך צאן, כך שבסופו של דבר לא היתה תקופת ההכשרה שלו בכפר גליקסון מיותרת...
 
צר היה לו לוותר על חלום החיים בקיבוץ, שכה האמין בו וכה קיווה להגשימו, אבל בסך-הכול הרגיש טוב בבן-שמן, וגם רכש ניסיון מעשי חשוב. באותה תקופה גברה תחושת היתמות שלו והוא הרגיש צורך נפשי עמוק לכתוב את זכרונות ילדותו. "רציתי לכתוב בעברית, אבל לא הצלחתי להעלות את חוויותי בשפה זרה", סיפר. "כנראה רק בשפת-האֵם אפשר לבטא רגשות אישיים עמוקים". ברגע שוויתר על העברית והתחיל לכתוב בהונגרית, זרמה הכתיבה מעצמה. במשך כל השנים המשיך לכתוב, ומספר מחברות היומן הלך ועלה.
 
בשנת 1955 הורע המצב הכלכלי בבן-שמן ונאלצו לצמצם את הצוות. פיטרו כל מי שרק יכלו ורק הוותיקים ביותר נשארו. יוסלה חשש שיישאר מובטל, אבל לרווחתו קיבל הודעה שבבית-הספר החקלאי 'כדורי' צריך בדחיפות מדריך צאן. הוא שמח, מפני שאהב את העבודה עם חניכים בבית-הספר החקלאי – יצר איתם קשרים טובים והרגיש שיש לו מה לתרום להם מהניסיון שהשיג בעבודה קשה. ואולם כשהגיע ל'כדורי' התברר לו שכישוריו והשכלתו אינם מספיקים, כי ב'כדורי' לא הסתפקו בחריצות ובניסיון מעשי, אלא דרשו גם ידע תיאורטי מקיף ועברית מלוטשת. "התקבלתי רק כעובד זמני, ללא קביעות, ואז אמרתי לעצמי: די עם הנדודים. הגיע הזמן למצוא בית קבוע" – תיאר יוסלה לימים את המצב ב'כדורי'.
 
יוסלה שיתף במחשבותיו חבר, מורה בבן-שמן, שעזר לו מאוד בעברית, ואמר לו שיותר מכול היה רוצה לחזור לחיי קיבוץ. הידיד אמר שכדאי לי לנסות להתקבל ליפעת – קיבוץ צעיר-ותיק. "למה ליפעת דווקא?", שאל יוסלה. "מפני שאני מכיר שם איש נהדר – קוראים לו עמוס גל – וקיבוץ שיש בו חברים כאלה הוא בוודאי קיבוץ טוב מאוד", אמר לו החבר. בסוף שנת 1956, אחרי מבצע סיני, הגיע יוסלה ליפעת.
 
באותה עת היה כבר הדיר של יפעת בשלבי חיסול אחרונים ויוסלה החל לעבוד בענף הלול, בניהולה של אטקה בן-ישראל. העבודה היתה קשה וכרוכה במאמץ גופני גדול עבורו, אבל הוא קיבל את הקושי באהבה. מטבעו אהב חברה, וכשהרגיש רצוי לסביבתו – היתה רוחו טובה עליו והיה שותף ער לשיחה ולצחוק. קשרים מיוחדים היו לו עם ילדי חבריו, שרבים מהם ראו בו בצדק חבר וידיד.
כאשר נאלץ לצאת מן הלול מסיבות בריאות, הפך ליד ימינו של יוסיניו ב"טעם". זאת היתה התקופה שבה חזר וגילה את נטייתו מילדות לעסוק בציור ומלאכת-יד. הוא צייר בשמחה ציורים נאיביים גדולים וצבעוניים כציורי ילדים, הפליא לרקוע תמונות בנחושת ויצר חפצי-נוי מעץ ברוח האמנות הכפרית ההונגרית. במלאכת היצירה הזאת המשיך לעסוק שנים רבות מאוד אחר-כך מתוך שמחה וגאווה, עד אשר נאלץ לוותר בגלל פגעי הגיל.
 
במלחמת יום הכיפורים ביקשו ממנו להיכנס לעבודה בכלבו לזמן מה. יוסלה נכנס לענף לזמן קצר ונשאר בו זמן ארוך. שנים שירת את החברים בכלבו באמונה ובמסירות, והרגיש טוב במקום שאיפשר לו מפגש מתמיד ואינטנסיבי עם חברים וילדים. גם כאשר בריאותו התרופפה והוא היה מסיים את יום העבודה המתיש סחוט ושבור, היה מחייך אל כל אחד במאור פנים ומשתדל למלא את רצונו. כרעם ביום בהיר נחתה עליו ההודעה שעבודתו בכלבו אינה דרושה עוד. הצער והעלבון היו קשים ומרים. הוא עבר את הזמן הזה בשלום רק הודות לתמיכתם ועידודם של מספר חברים, במיוחד מרים כהן ז"ל – האשה בעלת הלב האינסופי.
 
בציור ובמלאכות היד בבית הדר מצא יוסלה נחמה חדשה-ישנה. המחמאות שקיבל ריגשו אותו, והוא היה חוזר ומשחזר אותן, מתענג שוב ושוב על כל מילה טובה. אבל אחר-כך באו מהלכי השינוי וטרפו את חייו לגמרי. בלי המפגש היומיומי עם חברים בחדר האוכל, התעצמו הבדידות והערירות שחש. בצבעים בהירים היה מתאר הקיבוץ שהיה פעם, אשר בזכרונו נשמר כרצף מאושר של חברוּת קרובה ומשתפת, עבודה כתף-אל-כתף, שיחות רעים עליזות וצחוק ילדים. את הזמנים החדשים תיאר כליל אפלה, שבו סוגרים עליו החשיכה, הבדידות והניכור – ואור היום אינו חודר בעדו. זה היה כתב האשמה לא קל כלפי החברה שלנו, שעדיין רואה את עצמה כאנושית ומתחשבת בכל חבריה. אבל גם במציאות סובייקטיבית קשה זו היו ליוסלה רגעים שמחים: הקשר החם שנשמר עם אורנה ויאן קליניאן, שהזמינו אותו אליהם לחגים וקיבלו אותו במשפחתם כבן-בית; חיילים ובני נוער שהגיעו אליו במסגרת פעילויות למען ניצולי השואה ונתנו לו את ההרגשה שלסיפור חייו יש משמעות וערך; וגם כמה חברים שדאגו לו, חייכו אליו, עצרו לשוחח והקשיבו באיכפתיות כנה.
 
חייו מלאי המכאוב הגיעו עתה אל קיצם.
 
מחל לנו, יוסלה, על הצער שציערנו אותך ועל סבל נוסף שגרמנו לך, גם אם לא התכוונו לכך.
 
תהא נשמתך צרורה בצרור החיים.
 
מרים אהרוני, ב' אב תשס"ט (2009)