בראשית שנת הלימודים תשי"ח (1957/8) הגעתי ליפעת, כמורה שכירה. לידיי הבלתי אמונות - בסך הכול שנה שנייה בהוראה - קיבלתי את כיתה א'. לקראת האחד במאי התבקשתי לספר לילדים מדוע מציינים אותו, מדוע הניפו דגלים אדומים בכל יפעת ופרשו מפות חגיגיות על השולחנות בחדר האוכל, מדוע החברים מתרגשים ולא יוצאים לעבודה כבכל יום.

לא קל להסביר את המאבק הסוציאליסטי לילדי כיתה א'. סיפרתי לילדים על ניצול הפועלים בעולם עד לפני זמן לא רב, על מאבקיהם לזכויות אנושיות בסיסיות, ליום עבודה של 8 שעות, להתנגדות לעבודת ילדים צעירים, על המשך הדיכוי והניצול בכמה ארצות. הסברתי את משמעות הסיסמא "פועלי כל העולם התאַחֵדוּ" שהתנוססה בגאון בחדר האוכל וסיפרתי לילדים מדוע צבע הדגל אדום.

"גם ההורים שלכם הם פועלים", אמרתי ברגש לילדים שהקשיבו לי בעיניים נוצצות, "לכן אחד במאי הוא חג כל-כך חשוב לנו"...

פתאום ראיתי מולי את ברוריה, תלמידתי החביבה, פורצת בבכי בלי קול. דמעותיה זלגו חרש וראשה היה מושפל.

"ברוריה, מה קרה?", שאלתי בדאגה. ברוריה ענתה בקול חנוק מדמעות: "אבא שלי לא פועל... הוא נוטע..."

רק אז תפסתי. בעולמם של ילדי יפעת היה רק קומץ עובדים שנקראו "פועלים": אלה היו פועלי הבניין השכירים של יפעת הצעירה, שהיתה עדיין בתנופת בנייה גדולה. שאר החברים לא היו "פועלים". הם עבדו ברפת ובלול, בפלחה ובמתפרות, בחדר האוכל, בטיפול בילדים...

גם אברומצ'ה, אביה של ברוריה, לא היה "פועל", הוא היה נוטע...חג הפועלים לא היה שלו.