שלום אורח, התחבר !

חדשות הקיבוץ

ברוכים הבאים

ברוכים הבאים לאתר יפעת!

נר נשמה

 מועדי יום השנה לחברי יפעת
מופיע ב"נר נשמה" במדור "נזכור"
בעמוד הבית.

מה קורה

מגזין הוידאו החודשי "מה קורה"
נמצא ב"רוח מקומית".
האחרון מופיע גם בדף הבית.

לוח אירועים

חולשה חזקה

חולשה חזקה
 
דרך העפר הצרה שהובילה אל חצר קבוצת השרון בעין בדה התפתלה בתוך סבך משוכות צבר. בלב החצר עמדו הצריפים שלנו.
בימים ההם הייתי רפתנית – היו לנו כבר שתי פרות ערביות ועֶגלה אחת קטנה.
בין חליבה לחליבה, בעת הצורך, הייתי גם החובשת של הקבוצה.
 
יום קיץ אחד, בזמן חליבת הפרות, שמעתי צעקות מבוהלות בחצר: "יונקה, בואי מהר, מהר!"... עזבתי הכול ויצאתי בריצה.
ראיתי את זאב משי ורפאל פסחי גוררים למרפאה בקושי רב את אברהם דנאי החסון, שהיה מקופל ממש לשניים מרוב כאב, גונח מרה. "מה קרה?", שאלתי בחרדה. "אין זמן להסברים", אמר לי זאב, "החליפי מהר בגדים ובואי לעזור לאברהם, אני אחליף אותך בחליבה". 
החלפתי את בגדי העבודה לבגד נקי ורצתי למרפאה.
 
עד מהרה התברר מה קרה: אברהם עף מגב סוסה ונזרק היישר לתוך משוכת הצבר. חברים שיצאו לחפש את הסוסה, שהיתה שייכת לאורח, שמעו קולות גניחה ויבבה מתוך הצבר. כשצעקו בבהלה: "מי זה?", זיהו את קולו השבור של אברהם, שענה תוך אנחות מרוסקות: "אני"... החברים רצו לחצר והביאו משורים וגרזנים. בקושי רב פילסו דרך אל אברהם, שהיה מוטל על גבו בצבר ולא יכול היה לנוע, כי כל תנועה נעצה בו עוד ועוד קוצים. מצבו היה באמת קשה. בזהירות רבה הרימו אותו – כל מי שעזר התמלא קוצים – השכיבו אותו על שמיכה והביאו אותו לחצר.
 
סבלו של אברהם נורא, מעורר רחמים – ובכל זאת, רק בקושי הצלחתי להתאפק ולא להתפוצץ מצחוק. התחלתי לשלוף את הקוצים מגופו – תחילה מהגב והפנים, ואחר-כך מכל הגוף; קודם הקוצים הגדולים, ואחר כך בינוניים וקטנים – אלפי אלפים. שעות היום נגמרו, אך העבודה לא נגמרה. לאור עששית המשכתי לשלוף קוצים בערב ובלילה, ואחרי שעתיים מנוחה, גם במשך כל היום למחרת.
 
בזמן הזה נודעו כבר כל הפרטים של הסיפור. באותו יום הגיע אלינו מנצרת נכבד ערבי רכוב על סוסה גזעית אצילה. הוא קשר את הסוסה ליד הצריף והלך עם דוד חורן לגורן לדון בענייני עסקים. בעודם בגורן, הגיע אברהם לחצר. הוא ראה סוסה ערבית נהדרת קשורה ליד הצריף – ונדלק. אברהם נורא אהב סוסים והיה משוגע לרכיבה. אמרו אצלנו שיש לו "חולשה חזקה" לסוסים. הוא לא החמיץ שום הזדמנות לרכוב, במיוחד אם היה מדובר בסוס יפה, ובמיוחד אם בסביבה היו כמה צופים (עדיף – צופות). אברהם הביט בסוסה ממרחק, עצם עין אחת ובחן במבט מתפעל את הראש והצוואר המעודן, הזנב הגבוה, בית החזה הרחב והגב, השרירים החזקים... לבסוף לא יכול עוד להתאפק, התיר את הקשר של המושכות לעמוד, עלה על גב הסוסה החיננית בתנופה, דירבן אותה ויצא בדהרה מהירה מן החצר. בעיקול הדרך החד המשיכה הסוסה לדהור במהירות רבה ישר, לכיוון משוכת הצבר האימתנית, כאילו אינה מבחינה בפיתול שלפניה. אברהם המבועת ניסה לבלום אותה בבת-אחת. הסוסה שנעצרה בפתאומיות התרוממה על רגליה האחוריות ואברהם נזרק בחבטה לתוך הצבר. באמת, איך יכול היה לדעת שהסוסה היפהפייה עיוורת לגמרי – כפי שסיפר אחר-כך הערבי, כשחזר עם דוד לחצר וגילה שהסוסה שלו נעלמה?
 
במשך כמה ימים שכב אברהם במיטה, חבוש מכף רגל ועד ראש. גם כשהחלים, נמנע במשך זמן רב – בערך שבוע – מרכיבה על סוסים – הביטחון העצמי שלו נפגע... אחר-כך כבר היה קשה לו להתאפק. הוא חזר למנהגו לעלות על כל סוס, אבל ליתר ביטחון היה בודק קודם שני דברים: אם הסוס לא עיוור ואם אני נמצאת במחנה.
 
האירוע הזה לימד את אברהם לקח חשוב לחיים. מאחר שנעשה קצת פחות שוויצר, נעניתי לחיזורים שלו ונעשינו זוג. 
 
יונקה דנאי
מסיפורי ותיקים בחג העשור ליפעת, תשכ"ד, 1964