שלום אורח, התחבר !

חדשות הקיבוץ

ברוכים הבאים

ברוכים הבאים לאתר יפעת!

הודעת אבל

הננו מודיעים בצער
על פטירת חברנו היקר
דן הרמן ז"ל.
ההלוויה ביום ג' 19.11.19
 

גשם תש"ף

16.11.19 היום נמדדו 2 מ"מ
מתחילת נובמבר נמדדו 4.5 מ"מ
מתחילת השנה נמדדו 30 מ"מ

נר נשמה

 מועדי יום השנה לחברי יפעת
מופיע ב"נר נשמה" במדור "נזכור"
בעמוד הבית.

מה קורה

מגזין הוידאו החודשי "מה קורה"
נמצא ב"רוח מקומית".
האחרון מופיע גם בדף הבית.

לוח אירועים

חורן רות
רות הקר-חורן
בת חנה-פרידה לבית מוזס ומרדכי-מקס הקר
בת-זוג לדוד חורן (נימץ)
אם להגר, שאול, אבשלום וחגית
נולדה י"ב תמוז תרס"ז, 24.6.1907
נפטרה ט"ז תמוז תשס"ז, 1.7.2007
 
 
רק שביל כבשו רגלי...
תולדות חיים ודברי פרידה בשם חברי יפעת
 
לפני שלושה שבועות נאספה המשפחה לציין עם חברים את יום הולדתה ה-100 של רות. בהתכנסות החגיגית שררה התרגשות גדולה. כולם ברכו את רות, והתברכו בליבם שזכו להיות שותפים למעמד נדיר ומיוחד כל-כך. ימים ספורים קודם לכן ביקשה רות מיפעת מתנה ליום ההולדת: שיפוץ הקבר הרומי שנחפר ביוזמת אביה המנוח, מרדכי הקר, והוקדש לזכרו. מי שהכיר את רות ידע כמה זה אופייני לה: כל-כך מעט ביקשה במשך חייה הארוכים, וגם המעט הזה לא למען עצמה היה, כי אם למען הכלל.
 
רות היתה כמעט בת הארץ. בת שש היתה כאשר עלתה המשפחה לארץ מגרמניה בשנת 1913. בשנות מלחמת העולם הראשונה נאלצו לחזור לגרמניה, אך חזרו מייד כשהמלחמה נגמרה. בשנת 1925 סיימה רות את לימודיה בבית הספר הריאלי בחיפה, והודיעה להוריה כי מנוי וגמור עימה להצטרף לחיי קבוצה. כבת שגדלה בבית אמיד ומשכיל, ספוג תרבות מרכז-אירופית, יכלה לרכוש על נקלה מקצוע חופשי ולחיות חיים טובים בלי לוותר על מימוש החלום הציוני. בחירתה בחיים של עבודה קשה והתמודדות עם קשיים אישיים כמעט בכל תחום נבעה מעולם ערכיה, שלא נסדק אף פעם, שבראשו עמדו העבודה העצמית, הצדק, השיתוף והשוויון והאמונה בכוח היחד.
 
כדי שתוכל להביא תועלת ממשית בהתיישבות, הלכה רות לבית הספר החקלאי של חנה מייזל בנהלל כדי ללמוד את תורת החקלאות ולרכוש ניסיון מעשי. אחר-כך הקדישה שנתיים נוספות למשימה החלוצית של הכשרת עולות חדשות לחיי עבודה בארץ במשקי פועלות בבנימינה וחדרה. רק בשנת 1931 הרגישה כי הגיעה העת להגשים גם את הרצון האישי העמוק שלה מזה שנים – לחיות בקבוצה, והצטרפה לקבוצת השרון שבעמק. הקבוצה קיבלה אותה בזרועות פתוחות, והיא נקלטה במהירות בעבודה ובחברה.
 
בכל שנותיה בקבוצת השרון, ובמשך כ-10 שנים אחר-כך ביפעת, עבדה רות בגן הירק. היו שנים מעטות שבהן היה זה ענף גדול, שבו עבדו הרבה חברים, ושנים רבות שבהן היו שותפיה-לעבודה של רות רק ילדים ובני-נעורים. בתקופות אלו היתה רות אחראית לא רק על זריעה ושתילה, דילול ועישוב, הדליה, קטיף ואסיף, כי אם גם על חינוך לעבודה. רות הכירה רק שיטת חינוך אחת. לשיטה הזאת קוראים "דוגמא אישית". בלי להרבות במילים היתה רות גוחנת אל שיחי העגבניות והפלפל, וכולנו אחריה. אף אחד לא העז להתבטל או להתפרע, כשלידו ממלאת רות במהירות ארגזי קישואים ומלפפונים, בצל וכרובית, ואחר-כך מעמיסה את הארגזים הכבדים לעגלת הטרקטור – והיא כבר בת למעלה מ-50. הסיכוי היחיד להרוויח הפוגה קצרה היה לשאול אותה שאלה מקצועית, כמו: איך יודעים אם הכתמים הבהירים על הפלפלים הם מכת שמש או מחלה; באיזו שעה ובאיזו זווית רואים הכי טוב את המלפפונים המתחבאים בין עלי הצמח הירוקים השרועים על האדמה וכו'. התשובה, למותר להגיד, היתה תמיד קצרה ועניינית, ומייד אחריה היתה העבודה מתחדשת בקצב מזורז.
 
בגן-הירק של רות למדנו שיעור חשוב גם במוסר יהודי: רות אמרה לנו שעלינו להקפיד על הקטיף, אבל מה שנשאר אחרינו הוא לקט ושכחה, שנשארים לעניים. העניים היו ערביות שהיו מגיעות בקיץ מהכפרים באזור נצרת ללקט את הירקות שהשארנו אחרינו. כדי שלא להרגיש נתרמות-צדקה, היו ממלאות בדרך בפחים שאיתן תאנים או סברס מהבוסתנים הנטושים ומביאות לנו. רות הבינה לליבן וקיבלה את תשורתן במאור פנים, כמאשרת שלא נעשתה כאן אלא עסקת חליפין מוצלחת.
 
אחרי 30 שנות עבודה בגן-הירק נבחרה רות למזכירת יפעת. היא מילאה את התפקיד ביושר ובנאמנות, והחברים הרגישו כי כל נושא ועניין זוכים להתייחסות עניינית, רצינית וחברית. בגמר התפקיד מיהרה לחזור לחקלאות – עכשיו כבר אל חממות הוורדים, ואחר-כך חממות הסחלבים וצמחי הבית. צמחים היו אהבתה הגדולה, וגידולם וטיפוחם מילאו אותה שמחה. רק כאשר הצטמצם הענף מאוד ולא נותרה בו כמעט עבודה, ויתרה רות והצטרפה לצוות הארכיון. בשנים האחרונות עבדה ב"בית הדר", סורגת בלב חפץ תמונות מלאות צבע, חיים והומור. עד ימיה האחרונים קראה שעות רבות, וגילתה מעורבות ועניין בנעשה בעולם הגדול, בארץ, בכל שטחי החיים ביפעת וכמובן – במשפחה.
 
רות לא הילכה בגדולות. "והצנע לכת" – סיסמתו הידועה של בית הספר הריאלי שבו למדה, היתה נר לרגליה כל חייה. בכל פעם שהיינו שרים את השורה "רק שביל כבשו רגליי על פני שדות" בשירה של רחל "לא שרתי לך ארצי" – הייתי רואה לנגד עיניי את רות – על צעדה הקל, עורה צרוב-השמש ותלתליה שהכסיפו – גוחנת אל ערוגות הגן.
 
זמן קצר אחרי שהגיעה לקבוצת השרון, קשרה רות הצעירה את גורלה בגורלו של דוד, מראשוני הקבוצה. בהשרון נולדו ארבעת ילדיהם ברוכי החן והכישרונות: הגר, שאולי, אבשלום וחגית. המעגל המשפחתי של רות בקבוצה הושלם כאשר הצטרפו לקבוצה כהורים גם הוריה, חנה ומרדכי הקר, והתקבלו באהבה ובהוקרה גדולה על-ידי כל החברים.
 
רות אהבה את חבריה, וחבריה אהבו אותה והעריכו אותה מאוד. רוב בני דורה הלכו לעולמם שנים רבות לפניה, בהם גם דוד – לפני כ-30 שנה, אבל רות לא נותרה לבדה. אישיותה המאוזנת, הרציונליוּת השקטה שלה והענווה שלה כלפי החיים – כל אלה קירבו אליה צעירים וצעירי-צעירים. מלבדם אירחו לה לחברה גם ספרי הקריאה הרבים, צלילי המוסיקה הקלאסית על כל עושרם, אלבומי התמונות, הדשאים, העצים והפרחים שהקיפוה תמיד ושימחו את ליבה, ומעל הכול – בני המשפחה האהובים והמסורים.
 
תמה מסכת חיים עשירה ומרתקת, שקוויה התאפיינו לכל אורכם בנאמנות, ביושר, בהיגיון, באהבה, בחריצות וענווה.
בעצב רב אנחנו נפרדים היום ממך רות, בעצב – ובהוקרת תודה.
נשמתך צרורה בצרור חיינו.
 
עם הגר, שאולי ואמירה, אבשלום וקרני, חגית ושמעון, עם הנכדים ועם כל בני המשפחה אנו שותפים בצער.
 
מרים אהרוני, טז' תמוז תשס"ז (2007)