שלום אורח, התחבר !

חדשות הקיבוץ

ברוכים הבאים

ברוכים הבאים לאתר יפעת!

הודעת אבל

הננו מודיעים בצער
על פטירת חברנו היקר
דן הרמן ז"ל.
ההלוויה ביום ג' 19.11.19
 

גשם תש"ף

16.11.19 היום נמדדו 2 מ"מ
מתחילת נובמבר נמדדו 4.5 מ"מ
מתחילת השנה נמדדו 30 מ"מ

נר נשמה

 מועדי יום השנה לחברי יפעת
מופיע ב"נר נשמה" במדור "נזכור"
בעמוד הבית.

מה קורה

מגזין הוידאו החודשי "מה קורה"
נמצא ב"רוח מקומית".
האחרון מופיע גם בדף הבית.

לוח אירועים

חורש חוה
חוה חורש
בת שרה-שרלוטה לבית הרטנשטיין ואלעזר-לאיוש מולנר (מנדלסון)
בת-זוג לדוד-דז'ו סליי (נספה בשואה)
בת-זוג לשמחה חורש (הירש)
אם ליוסף, דורית ואורנה
נולדה י"ז חשון תרע"ד, 17.11.1913
נפטרה י' טבת תש"ע, 27.12.2009
 
 
כוחה של תקווה
תולדות חיים ודברי פרידה בהלוויה בשם חברי יפעת
 
חוה נולדה בבודפשט בנובמבר 1913 – בת ראשונה להוריה שרה ואלעזר-לאיוש מולנר. אחריה נולדו עוד בן ובת. זאת היתה משפחה יהודית חופשית, ששמרה על זיקה רופפת בלבד לעולם היהודי. חוה ראתה עצמה כהונגריה לכל דבר ועניין, כמו חברותיה וחבריה בבית הספר, ואחר-כך במפעל שבו החלה לעבוד עם גמר לימודיה. הזהות היהודית היתה עבורה פרט ביוגרפי חסר חשיבות. בשנת 1935, בהיותה בת 22, נישאה לבחיר ליבה דוד-דֶז'וֹ סליי. כעבור שנתיים נולד בנם יוסף. כל זה היה לפני המבול הגדול שבא אחר-כך וטרף את הכול, והחיים נראו עדיין בהירים ויפים. כשנה לאחר מכן קמה בהונגריה תנועת 'צלב החץ' הפְּרוֹ-נאצית האכזרית ונחקקו חוקי הגזע הראשונים. זכויות רבות נשללו מהיהודים, אבל עדיין היתה אשליית יציבות. בשנת 1942 גוייס דז'ו ל'גדודי העבודה' של הצבא ההונגרי, שהיו למעשה יחידות של צעירים יהודים שנשלחו לעבודות פרך בכפייה. הוא נשלח לחזית הרוסית, ויותר לא ראו אותו. חוה, ועימה יוסף בן ה-5, נשארו בבודפשט.
 
במרץ 1944 נכנסו הגרמנים להונגריה. אז הוטלו הגבלות על שעות היציאה לרחוב, נסיעה בקרונות מסוימים ברכבת והימצאות באזורים מסוימים בעיר. אחר-כך נוספה גזרת הטלאי הצהוב ונערך סימון מיוחד של בתים, שרק בהם הורשו היהודים לגור. לא פעם התעללו אנשי 'צלב החץ' בדרי 'הבתים המסומנים': הורידו אותם לרחוב בלילה הקר, הצעידו אותם הלוך וחזור, הפחידו אותם באיומי נשק ורק אחרי שעות של פחד מוות התירו להם לעלות חזרה. במאי החל שילוחם של יהודי בודפשט לאושוויץ.
 
בראשית נובמבר 1944 אספו הגרמנים אלפי נשים יהודיות שהצליחו לחמוק מן הטרנספורטים לאושוויץ ושלחו אותן מבודפשט לכיוון אוסטריה באחת מצעדות המוות הנוראות ביותר. חוה היתה בין הנשים האלה. הנשים צעדו ברגל בקור עז וברעב יום-יום, מעלות השחר ועד חשכת הלילה – מרחק של מאות קילומטרים. איש לא הושיט עזרה, לא היה לאן להימלט. רוב הנשים לא שרדו את צעדת המוות. חוה בת ה-31 ניחנה, למזלה, בחוסן פיזי ונשארה בחיים. במחנה הריכוז ליכטֶנווֹרט שאליו הגיעו מתו עוד ועוד נשים ממחלת הטיפוּס ומרעב. זאת היתה תקופה איומה וחשוכה, וחוה – שלא רצתה לספר אודותיה – הסתפקה בציון העובדה שכאשר נגמרה המלחמה באביב 1945 היה משקלה פחות מ-40 ק"ג.
 
חוה חזרה לבודפשט, מצאה את יוסף, ולאט-לאט החלה להשתקם פיזית ונפשית. בינואר 1946 שמעה מחברה שחבורת ילדים, רובם יתומי מלחמה, יוצאת בדרך לארץ ישראל. יוסף בן ה-9 רצה מאוד להצטרף לילדים, וחוה הסכימה בלב כבד. באמצעות המכתבים של יוסף עקבה חוה אחרי מסע הילדים עד הגיעם לכפר בַּיְירִיש-גְמֵיין בגרמניה, בלב היערות שבאזור הכיבוש האמריקאי. חצי שנה לאחר מכן יצאה לשם בעקבות הבן ונשארה במקום כמטפלת. הסיפורים שלה משם היו זכרונות יפים של טיולים עם הילדים בהרים, ביערות ובאגמים והתכוננות מתמדת לעלייה לארץ ישראל, כולל פעולות חברה, משחקים, שירה וערבי תרבות בהדרכת בוגרי התנועות הציוניות בהונגריה וביקורי שליחים מהארץ.
 
בראשית 1947 הגיעו למקום אנשי ההפקה של חברת הסרטים האמריקאית MGM. הם חיפשו ילדים שישתתפו כסטטיסטים בסרט "אַיֵּה בְּנִי" שהוסרט בשוויץ וסיפר על ילדים במלחמה. המפיקים הבטיחו כי הילדים יקבלו פרס על השתתפותם: מייד בתום ההסרטה יעלו לארץ בדרך חוקית ולא בעלייה ב'. עתיד הילדים שנסעו להשתתף בסרט נראָה בטוח לאין ערוך מזה של הנשארים, ולכן נתנה חוה את הסכמתה להשתתפותו של יוסף בסרט. היא עצמה נשארה בגרמניה – מבוגרים לא היו דרושים למפיקים. בגמר ההסרטה התברר שהפרס של עלייה ליגאלית לא יקויים, ויוסף הגיע ארצה בספו של דבר רק בפברואר 1948.
 
את כל זה לא יכלה חוה לדעת כאשר נפרדה מהבן ונשארה עם הילדים בבַּיְירִיש-גְמֵיין. חצי שנה אחרי הפרידה, ביולי 1947, הגיעה במפתיע הודעה על נסיעה לארץ ישראל. כל הקבוצה, מבוגרים וילדים, עלו על משאיות מחוּפּוֹת ברזנט, נסעו בשקט מוחלט לצרפת ועלו על האונייה 'אקסודוס' ('יציאת אירופה תש"ז'). 4500 מעפילים נדחסו באונייה. לא היתה אפשרות לנוע באופן חופשי או אפילו להתהפך בדרגשי השינה, ובכל זאת היתה אווירה של שמחה וציפייה, שהנה ייתמו עוד מעט הימים הקשים והם יהיו בארץ ישראל. חוה, שלמדה בזמן המלחמה בדרך מרה ואכזרית כי קשר חיים וגורל יש לה רק עם הלאום היהודי, וכי ללאום הזה יש רק מולדת אחת, היא ארץ ישראל, היתה דחוקה עכשיו עם אלפי אנשים ב'אקסודוס', מחכה לרגע שבו תגיע סוף-סוף למולדת הזאת.
 
מה נורא היה איפוא כשהורדו בחיפה מן האוניה והועלו אל אוניות הגירוש! הבוקר האיר, ואוניית הגירוש 'אוֹשְׁן וִיגוֹר' שאליה הועלתה התרחקה עם שתי אוניות הגירוש האחרות מחוף חיפה – חיזיון טראגי ומכאיב שלא נשכח. ששת שבועות הקיץ הלוהטים בפּוֹרט דֶה-בּוּק בצרפת, שם עמדו, מסרבים לרדת מן האונייה, היו קשים ביותר, אבל חוה לא נתנה לעצמה להיסחף אל המחשבות המעיקות "מה יהיה" ו"לאן נוסעים" והתמסרה לטיפול בילדים, דואגת לסדר, ניקיון והרגעת הצעירים ביניהם. כל הימים, למן העלייה ל'אקסודוס', רשמה שורות קצרות בהונגרית בפנקס כיס קטן, מבטיחה לעצמה את זכרון המאורעות הגורליים שבהם נטלה חלק: "29.7.47 – הגענו לפורט דה-בּוּק. לא ירדנו", "5.8.1947 – שמועות על נסיעה הלאה להמבורג, טוּבְּרוּק, קניה, קפריסין", 18.8.1947 – פתחנו בשביתת רעב"... וכך הלאה. עשרות שנים אחר-כך סיפרה ביותר משמץ פליאה איך קיבלו המעפילים על עצמם את ההוראות שלא לרדת מהאוניה ולא לוותר, לשבות רעב, לסרב להצעות מפתות – כולם כאיש אחד, אף שלכל אחד מהם היה סיפור אישי קשה, וכה צמאים היו להגיע אל חוף מבטחים אחרי טלטולי המלחמה והשנתיים שכבר עברו מאז נגמרה.
 
הבריטים הסיעו את האוניה לגרמניה. עד הרגע האחרון לא האמינה חוה שיעזו לנהוג בהם באכזריות כזאת. תוך התנגדות עזה הורדו כולם בנמל המבורג והוסעו לפֶּפֶּנדוֹרף – מחנה שבויים לשעבר, שהזכיר לחוה את מחנה הריכוז לִיכטֶנווֹרט – שוב גדרות תיל, שוב פרוז'קטורים בלילות...
באפריל 1948, תשעה חודשים אחרי שיצאה לדרך ארצה על סיפון 'אקסודוס', דרכו רגליה של חוה על אדמת הארץ. בעקבות יוסף, שעלה לארץ חודשיים לפניה, הגיעה לקבוצת השרון. היא ביקשה להישאר בקבוצה, למרות שבכל ימי חייה לא חיתה מעולם בכפר. בקבוצת השרון לא קלטו כל אחד. הדרישה להזדהות ציונית ואידיאולוגית עם חיי קיבוץ היתה חד-משמעית. למרות זאת קיבלו את חוה למועמדוּת ואחר-כך לחברוּת – ואף פעם לא הצטערו: תוך זמן קצר רכשה את לב כל החברים בחריצותה, ברוחה הטובה, בפתיחותה האנושית ובחיוך ששב להאיר את פניה.
 
סידרו אותה לעבודה בגן-הירק, מפני שבכל זאת היו להשרון 'קווים אדומים': בקבוצה דיברו רק עברית, והיא לא ידעה אף מילה עברית. "הייתי חרשת-אילמת במשך חודשים", סיפרה חוה לימים בלי מרירות, "דיברו איתי רק בשפת סימנים". היא עבדה גם במטבח, במכבסה ובלול – בכל המקומות שבהם לא נדרשה שפה, ואפשר היה להסתפק בהוראות קצרות בתנועות ידיים – ובכל הענפים ביקשו שתישאר.
 
לבסוף נמצא גם מי שסידר לחוה מורה לעברית. המורה שנמצא היה רווק מושבע יוצא הונגריה, שחבריו בקבוצה כבר נואשו מהנסיונות להכיר לו בת-זוג, והוא לא שש במיוחד לתפקידו החדש כמורה. כך פגשה חוה את שמחה. ההכֵּרוּת ביניהם העמיקה בד בבד עם התקדמות רכישת השפה, ובפורים 1949 נישאו במסיבת חתונה עליזה. בספטמבר 1950 נולדה דורית וביוני 1954 נולדה אורנה – הבת האחרונה בקבוצת השרון.
 
ביולי 1954 עברה קבוצת השרון בשלמותה ליפעת, ופרק חדש החל גם בחיי חוה ושמחה. שנים המשיכה חוה לעבוד בלול, ואחר-כך הצטרפה אל שמחה בעבודה בבית התרבות. במשך קרוב ל-20 שנה החזיקו בני הזוג את בית התרבות במסירות ובאהבה גדולה, דאגו לניקיונו וטיפוחו מבית ומחוץ והיו מזוהים איתו בכל ליבם. אף שהגיעה לחיי קיבוץ במקרה, אהבה חוה את החיים האלה והיתה מאושרת שבנותיה וכל נכדיה נולדו לתוכם וזכו לילדוּת בטוחה ומאושרת. היא ידעה להעריך את היש ומצאה תמיד את הטוב והמשמח בכל דבר ועניין. "כשעבדתי במטבח", סיפרה פעם, "לא הבנתי את אלה שמתמרמרים על הסידור. אני תמיד שמחתי: כשסידרו אותי למשמרת בוקר, אמרתי: יופי, היום אני גומרת את העבודה מוקדם!, כשסידרו אותי למשמרת ערב, אמרתי: מצוין, יש לי בוקר פנוי לגמרי!... הייתי אופטימית ושמחה בחלקי, והיה לי טוב".
 
חוה מלאת המרץ והאנרגיה אהבה את הארץ והיתה מנאמני הנאמנים של החוגים לידיעת הארץ, לא ויתרה על שום טיול. בצילום נהדר בארכיון מצעדת ארבעת הימים בשנת 1964 רואים את נבחרת הבנות מיפעת: חוה במרכז, ומצידיה צפורה גוזני, חיה בר-לבב, צביה ביטמן, שרה ברזילי ויפה דורי; על פניהן, מתחת לכובעי הקש, חיוך ענקי. על פניה המוארים של חוה לא יבחין איש בזכרון הצעדה הנוראה שבה השתתפה 20 שנה קודם לכן.
 
חייה של חוה הגיעו אל קיצם.
עם יוסף ויהודית, דורית ואיציק, אורנה ודובי, עם הנכדים והנינים האהובים אנו שותפים בצער.
 
ננצור את זכרה הברוך איתנו תמיד.
 
מרים אהרוני, יא' טבת תש"ע (2009)