שלום אורח, התחבר !

חדשות הקיבוץ

ברוכים הבאים

ברוכים הבאים לאתר יפעת!

נר נשמה

 מועדי יום השנה לחברי יפעת
מופיע ב"נר נשמה" במדור "נזכור"
בעמוד הבית.

מה קורה

מגזין הוידאו החודשי "מה קורה"
נמצא ב"רוח מקומית".
האחרון מופיע גם בדף הבית.

לוח אירועים

טקס הלפידים

טקס הלפידים
 
בערב החג, אור לכ"ה כסלו, נערך מדי שנה טקס הלפידים המסורתי.
ההכנות, בעיקר מצד חברת הילדים ומדריכיה, כללו את הכנת הלפידים, סימון שבילי האש, הכנת כתובת האש, התקנת חנוכיית האש,
סידורי בטיחות וכו'.
 
רחבת הטקס סומנה בשנים הראשונות בפחיות אש, שהוכנו מפחיות שימורים גדולות ובהן חתיכות שק יוטה טבולות בסולר.
בחנוכה תשי"ד (1953), עוד טרם עלותנו ליפעת, קרה כמעט-אסון: רפאל אופיר בן ה-11 עמד סמוך מדי לפחית הבוערת.
היתה רוח חזקה, האש אחזה בשולי המכנסיים ורפאל התחיל לבעור. תושייה מהירה של אביו ולטר, שתפס את הילד הבוער
וגלגל אותו על הארץ, הצילה את רפאל מכוויות חמורות ביותר. המאורע הזה השפיע על הגברת היחס לבטיחות אש בשנים הבאות.
במיוחד הוסבה תשומת הלב אל סכנת הפחיות הבוערות, שהורחקו סופית מהטקס, פרט למעמדן הבלתי מעורער בחנוכיית האש.
 
מדרכות יפעת הראשיות סומנו בשקיות חול שבתוכן דלקו נרות, ולבבות ההולכים לטקס בנתיבים המוארים בחשכה מלאו חג.
המילים "בְּלֵילוֹת אֲפֵלִים זוֹרְחִים הַשְּׁבִילִים מִתַּחַת רַגְלֵינוּ" לא היו רק שורה בשיר נפלא ולא רק מטאפורה, אלא ממשות חיה ובוערת.
הילדים הצעירים נשאו למפיונים – פנסים של נייר צלופן צבעוני התלויים על מוט ובתוכם נר דולק, ואלה הוסיפו מסתורין וצבעוניות
עליזה להולכים.
 
כאשר נאסף הקהל ברחבת הטקס ניתן האות, ובני הנעורים הנושאים לפידים החלו לנוע אל הרחבה בשירת "אנו נושאים לפידים" אדירה.
בשנים הראשונות, כשחברת הילדים הגדולה מנתה מעל מאה בנים ובנות, הגיע המצעד משלושה או ארבעה כיוונים והמראה היה
מרהיב ומרגש.
 
 
באותן שנים החזיקו בני הנעורים "לפידי קופסה": למוטות העץ שהוכנו בנגרייה נקשרה בחוט ברזל קופסת שימורים ובה חתיכת שק יוטה טבולה בסולר. את הלפידים נשאו כל בני חברת הילדים, מכיתה ז' עד י"ב. אחדים חששו מנשיאת הלפיד, שלפעמים עפו ממנו חתיכות יוטה בוערות, אבל אף אחד לא העז להעלות את העניין בקול רם. בשנים מאוחרות יותר, עברנו ללפידי דונג קנויים, שחסכו את עבודת ההכנה הגדולה והיו בטוחים הרבה יותר לנשיאה: רצועות היוטה הטבולות בדונג ליפפו את המוטות העגולים ובערו בבטחה שקטה. אז גם פחת מספרם של בני חברת הילדים. כאשר המספר ירד אל מתחת לחמישים, אוחדו כולם לקבוצה אחת. כשפחת עוד יותר, קיצרו את המסלול, וקיצרו עוד, ולבסוף ויתרו לגמרי על מצעד הלפידים והטקס התחיל כאשר מעט בני הנעורים, ואולי רק נציגיהם, עומדים עם הלפידים במקום.
 
בחנוכיית האש הודלק השַּׁמָּשׁ, ואחר-כך הועלו הנרות בזה אחר זה, כל השמונה – אף שהיה זה ערב חנוכה שבו אמורים להדליק רק נר
אחד. בכך נהגנו לכאורה כבית שמאי, שקבעו "פוחת והולך" – כלומר, שיש להדליק בערב הראשון שמונה נרות ואחר-כך לרדת לשבעה,
שישה, חמישה וכו'. אלא שזה היה רק לכאורה, שכן, בימים הבאים חזרנו לנר שני, שלישי וכו' – לאמור, "מוסיף והולך", כבית הלל.
 
בשנים המושקעות ההן היו בטקס בין הדלקת נר למשנהו התעמלות לפידים והתעמלות פנסים, מקהלת ילדים במחרוזת שירי חנוכה,
ריקוד למפיונים של ילדי הגנים ועוד ועוד – מי יזכור הכול...
 
הדלקת כתובת האש "ויהי אור" היתה בכל השנים שיא הטקס. בדרך כלל הדליקו את הכתובת באמצעות לפיד בוער, אבל היו גם שנים
שבהן הופעלו פעלולי פירוטכניקה בניצוחו של טל לוין, שהפכו את מפגן האש לחיזיון בלתי נשכח. לא יישכחו טקסי הלפידים בשנות ה-80
שבהם גלשו כדורי אש באומגה מגג בית התרבות והציתו את הכתובת בדייקנות מעוררת הערצה, ואחריהם נדלקו בזה אחר זה שמונה
עמודי אש גבוהים – נר מדליק נר – ולבסוף פרצה קרוסלת האש של טל בסיבובי האש ענקיים ומסחררים שלא נראו כמותם, וקצרו תשואות
שהדהדו בעמק כל שמונת ימי החנוכה.
 
  
אט אט ירד טקס הלפידים ושקע, עד שכבה וחדל להיות חלק מאירועי החג ביפעת.
בחנוכה נשארו רק לביבות וסופגניות, סביבוני הפתעות ושירים חביבים לילדים.
האם כבו השלהבות לתמיד ו"אנו נושאים לפידים" נשאר רק שיר?
 
מ.א.