מדי שנה נערך ביום החג מסע בין הענפים.

על העגלות הגדולות סודרו חבילות קש בקומות, במחשבה-תחילה ומתוך דאגה ותשומת-לב לעניין הבטיחות.

חברים וילדים ישבו עליהן בצפיפות, אך איש לא התלונן והילדים לא בכו. אדרבא, היתה אווירה של צחוק, בדיחות עפו באוויר.

לוותיקים סודרו עגלות שהיה קל יותר לעלות אליהן (וגם לרדת).

העגלות נסעו לאט בשיירה ארוכה: תחילה אל הרפת והלול, אחר-כך לשלהב, ומשם - בדרכי העפר, אל המטעים והשדות.

כשהעגלות חצו את הכביש, נעצרה התנועה והנהגים נופפו אל שיירת החוגגים ביותר משמץ קנאה.

נופי העמק הקייציים קידמו את הבאים בברכת אור ואבק והלבבות מלאו חג.