שלום אורח, התחבר !

חדשות הקיבוץ

ברוכים הבאים

ברוכים הבאים לאתר יפעת!

גשם תש"ף

12.2.20 היום נמדדו 4 מ"מ
מתחילת פברואר נמדדו 43 מ"מ
מתחילת השנה נמדדו 586 מ"מ
שהם 106.5% מהממוצע הרב-שנתי

נר נשמה

 מועדי יום השנה לחברי יפעת
מופיע ב"נר נשמה" במדור "נזכור"
בעמוד הבית.

מה קורה

מגזין הוידאו החודשי "מה קורה"
נמצא ב"רוח מקומית".
האחרון מופיע גם בדף הבית.

לוח אירועים

יזרעאלי יונינה
יונינה יזרעאלי
בת שפרה לבית לוריא וצבי קופלוביץ'
בת-זוג לאברהם יזרעאלי (ליסר)
אם לשפרה, אילנה וברוריה
נולדה א' אייר תרע"ד, 27.4.1914
נפטרה כ"ד שבט תשע"ג, 4.2.2013
 
תולדות חיים ודברי פרידה בהלוויה בשם חברי יפעת
   
יונינה יקרה,
קשה לי לעמוד כאן ולהיפרד ממך.
היית דמות משמעותית ביותר בחיי ובחיי משפחתי, וגם בחיי יפעת כולה.
 
נולדת ב-27 באפריל 1914 בעיר מינסק, בירת רוסיה הלבנה – בת בכורה להורייך – שפרה וצבי קופלוביץ'. קראו לך "טֵייבֶּלֶה" ביידיש ו"יונתי", יונה שלי, בעברית, אבל כבר בגיל צעיר מאוד אמרת להורייך שהשם לא מתאים והחלו לקרוא לך יונינה. זה היה אחד הביטויים הראשונים לדעתנות שאיפיינה אותך כל חייך.
 
בילדותך חייתם כמה שנים בבית האחוזה הגדול של סבא שלך, אורי לוריא, שהיה מומחה ליערנות. היטבת לזכור את הבית הגדול עם הגפנית שמטפסת על הקירות, הבאר, החצר עם גינת הפרחים הנהדרת ויערות האורן. נראה שכבר שם נצרבה בך אהבתך לטבע, שהיתה טבועה בך כה עמוק ואיפיינה אותך כמעט 100 שנים.
 
אביך היה מורה ומחנך. הוא לימד בשיטת "עברית בעברית" ב"חדר מתוקן", אשר בו למדו הילדים גם מקצועות כלליים. כנראה ממנו ירשת את הרצון לעסוק בחינוך, ההכרה בחשיבות ההשכלה וההתמסרות לעבודה החינוכית.
 
בשלהי מלחמת העולם הראשונה, אחרי המהפכה הרוסית, גברה האנטישמיות והחלו מעצרים והגליות לסיביר של יהודים שנחשדו בציונות. סכנת מאסר ריחפה על אביך, שהיה פעיל בתנועה הציונית "צעירי ציון". ערב אחד נשמעה דפיקה בדלת. אדם לא מוכר סימן לאבא שצריך להימלט. בלי מילים לקח האב מעיל חורף ותרמיל שהוכן מראש, נישק את אמא, אותך ואת אחותך הקטנה מרים ויצא. כעבור זמן חציתן אף אתן את הגבול לפולין והצטרפתן אליו. בעיירה הקטנה שאליה הגעתם הצטופפו פליטים רבים. תנאי החיים היו קשים. הג'וינט ניסה לסייע, אך המזון היה דל וחדגוני ביותר. יצאת עם אמא ליער הסמוך לאסוף פטריות, גרגרי יער ואגסים קטנים וכך הצלחתם לגוון קצת את התזונה. אולי שם החלה להתפתח התעניינותך והבנתך בתזונה.
 
אחרי זמן עברתם לעיירה באזור וילנה בליטא. אביך ניהל את בית הספר העברי של רשת "תרבות", ואת למדת בבית ספר זה. בהיותך בת 12, נולד אחיך הצעיר מוטקה. עם גמר הלימודים בבית הספר התחלת ללמוד בסמינר העברי לגננות שנפתח בווילנה. לקראת גמר לימודיך, ואת בת פחות מ-18, נפטרו שני הוריך בהפרש של ימים ספורים. אחותך מרים בת ה-16 ואחיך מוטקה בן ה-6 הצטרפו אליך בווילנה. התחלת לעבוד בגן ילדים עברי, שאליו הצטרף מוטקה והיית לו אֵם ואחות וגננת. הצטרפת אז לתנועת "גורדוניה", שבמסגרתה היכרת את אברומצ'ה.
 
בת 21 היית כשנישאת לאברומצ'ה. זמן קצר לאחר נישואיכם, בחודש מרץ 1935, עליתם לארץ במסגרת ה"מילואים" לקבוצת השרון. שנה לאחר מכן הצלחת להעלות את מוטקה ואחרי שנה נוספת – גם את אחותך מרים. הרבה זכרונות נשארו לך מתקופת חייכם בתחילת הדרך בארץ ובקבוצה. היה צריך להסתגל לתנאים הקשים של מצוקת דיור עם "אדם שלישי", "פרימוס", באוהל, חום הקיץ ובוץ החורף, וגם להיאבק על השתלבות בעבודה ובחברה כשווים בין שווים מול הוותיקים.
 
בדצמבר 1938 נולדה הבת הבכורה שפרה, שנקראה על שם אמך. במאי 1944 נולדה אילנה ובמרץ 1951 – ברוריה. באפריל 1948 הצטרפתי גם אני כבת למשפחה. כשנודע לכם שבין הילדים שהגיעו בלי משפחה מהונגריה ישנה ילדה ששם משפחתה ליסר, כשם משפחתכם, ביקשתם, אַת ואברומצ'ה, לקבל אותי אליכם. שמחתי שבחרתם בי. הייתם לי למשפחה, הענקתם לי בית חם ואוהב שכל-כך חסר לי.
 
באותן שנים היית כבר גננת מנוסה ובעלת מוניטין. עד היום צרובות בזכרוני ה"הפסקות" בהן עבדתי בפעוטון שלך בקומה התחתונה של בניין הקומותיים בקבוצת השרון. בראשית שנות ה-50 נשלחת לרכז את מחלקת החינוך של התנועה והמשכת בשליחות התנועתית גם כשעברנו ליפעת בשנת 1954. בקיבוצי התנועה הכירו אותך היטב. נחשבת סמכות מקצועית בתחום הגיל הרך. הידע שלך, הגישה החינוכית, הסקרנות והיוזמה, המעורבות והדעתנות היו מקור השראה ולימוד לרבים. שנים רבות מאוחר יותר נהנו מהם נכדים ונינים וגם הרבה מאוד חברים.
 
במאי 1964 הלך לעולמו אישֵך אברומצ'ה. בת 50 היית לאלמנה. האסון לא שבר את רוחך החזקה כסלע. דחית מילגת לימודים לאוניברסיטת תל אביב, כי לא רצית להשאיר את ברוריה בת ה-13 לבד בבית. נשארת אֵם המשפחה התומכת והמחזקת והיית לראש למשפחה גדולה וגדלה – בנות וחתנים, נכדים ונינים. אחרי שנים רבות בעבודה החינוכית הצטרפת לצוות מחסן הבגדים. קיבלת על עצמך את העבודה האחראית והקשה של סימון בגדי החברים ועשית גם אותה בחריצות ובמסירות האופייניות לך.
 
ידעת בחייך הארוכים שמחות והישגים רבים, אך גם הרבה קושי, סבל וכאב של מחלות, דאגה ותאונות. דומני שלא אטעה אם אומר שהאסון הגדול מכולם היה מותו הפתאומי של נכדך אבירם לפני שלוש שנים. בכל אלה עמדת בכבוד ובזקיפות קומה. גם בהיותך בבית הסיעודי נשארת בקיאה בכל הפרטים במשפחה, בקיבוץ ובמדינה. עקבת אחר המתרחש, הבעת דעה. זכרת בדיוק היכן גרה כל משפחה, מה עשה כל אחד – והתפלאת שלא כולם זוכרים כמוך. ביום האחרון לפני שאושפזת לפני כשבועיים עוד חקרת את יוסלה בפרטי פרטים על אירוע שקרה לפני כ-30 שנה...
 
יכולת ההמצאה שלך לא ידעה גבולות. כל מכשול היה עבורך אתגר לפתרון. קשה להתכופף? קשה להתרומם? אפשר להיעזר במקל שירים חפץ שנפל, ובמקל אחר להגיע אל חפץ שנמצא גבוה מדי. הפעלת את כולם עד שהישגת את המקל, המגנט, הלוח, כדור הטניס או הסלסלה הנחוצים לך כדי לממש את "הפיתוח האחרון". ההליכון שליווה אותך בשנים האחרונות, עם כל מה שעמסת עליו, המחיש זאת היטב.
 
היה לך חוש אסתטי מפותח. הקפדת על ההופעה, ובמיוחד על הצמות הקלועות – התסרוקת שלך משנות הנעורים ועד אחרון ימיך. האהבה ליופי השתלבה באהבתך לטבע, לעצים, לשיחים, לגינה הביתית, לחממת העציצים. תמיד חמושה במזמרה כדי לבצע ביד אמונה את התיקון המתאים, לרענן, לחדש, לשפר וליפות.
 
כל אחד מן הנכדים, ואחר כך הנינים, היה עבורך עולם ומלואו. בקולאז' על הקיר ראית מולך יום-יום את תמונות כל הנינים. לכל נין חדש סרגת נעלי בית. ידעת מה כל אחד עושה ואוהב וחלק מהם סחפת אל האהבות שלך. היית מאושרת וגאה על ההתעניינות של נכדתך אפרת בזמר העברי המוקדם, על העניין של עפרה בחקלאות אורגנית. הבאת איתך מהבית למקום המצומצם ב"בית ערבה" תנ"ך, לקסיקון לועזי, כלי תפירה, מזמרה – כל-כך מעט דברים, כל-כך הרבה משמעות.
 
נדמה שיותר מהכול אהבת את החיים. אהבת לחיות, מיצית כל רגע, נלחמת על החיים ולא ויתרת לעולם. אפילו בשבוע האחרון בבית החולים, בעיניים עצומות, הוכחת לכולנו רצון חיים מה הוא. כמה פעמים כבר "קראו למשפחה", אבל את עוד נלחמת והתעקשת על כל נשימה, עוד יום, עוד שעה. במשפחה חששו שנכדך איתמר לא יספיק להגיע מאטלנטה. את לא היססת, ידעת שהוא יגיע בזמן – וצדקת, כמובן.
 
ראינו את בנותיך ונכדיך סביבך, מטפלים בך בכבוד, במסירות, בדאגה ובאהבה. זאת היתה ההוכחה הנחרצת ביותר להצלחתך. לא כל אדם זוכה לכך באחרית ימיו.
 
תמה הדרך הארוכה, המלאה, העשירה.
כמעט בת 100, כמעט יובל אחרי פטירתו של אברומצ'ה אהוב נעוריך, את מצטרפת אליו, לצידו.
אזכור אותך תמיד בהערכה ואהבה.
ינעמו לך רגבי עפרך.
 
רחל כהן, כ"ה בשבט תשע"ג, (2013)