שלום אורח, התחבר !

חדשות הקיבוץ

ברוכים הבאים

ברוכים הבאים לאתר יפעת!

נר נשמה

 מועדי יום השנה לחברי יפעת
מופיע ב"נר נשמה" במדור "נזכור"
בעמוד הבית.

מה קורה

מגזין הוידאו החודשי "מה קורה"
נמצא ב"רוח מקומית".
האחרון מופיע גם בדף הבית.

לוח אירועים

יפה גלילית (גלילי)

מחזור א' (תרפ"ו-תרפ"ז)
 
מחזור א' של בית הספר בנהלל, 1926
1=חנה מייזל 2=מלכה פלר 3=רות הקר 4=יפה גלילית
 
יפה גלילית (גלילי)
     יפה נולדה בשנת 1907 בבריצ'ני, חבל בסרביה, רומניה - בת שישית למשפחת בטושנסקי. מגיל צעיר היתה עצמאית מאוד בדעותיה, אידיאליסטית, בעלת מוטיבציה ונחישות יוצאת דופן להגשים את הערכים שבהם האמינה. היא הצטרפה לתנועת 'החלוץ', למדה עברית והחלה להדריך ילדים לציונות. כאשר החליטה שהגיעה השעה לעלות ארצה היתה בת 16 בלבד.
      באותן שנים יעדה תנועת 'החלוץ' בבסרביה את כל הסרטיפיקטים שברשותה לפליטים יהודיים שברחו מרוסיה לבסרביה בלי תעודות. פליטים אלה עמדו בסכנת גירוש לרוסיה, ואז – מי יודע מה יעלה בגורלם. הסרטיפיקטים שימשו, איפוא, קודם כל להצלת נפשות – צעירים אחרים יכלו להמתין בלי איום על החיים, ואכן המתינו (וראו דלעיל סיפורה של מלכה, שהמתינה יותר מ-4 שנים לסרטיפיקט המיוחל). יפה, בלהט הנפש הקיצוני שאפיין אותה בשנים ההן, לא היתה מוכנה להמתין אפילו שנה אחת. שום מכשול לא יכול היה לעצור בעדה. היא נישאה בנישואים פיקטיביים לפליט הרוסי זאב-ליאון פסטמן, כנראה תוך זיוף גילה האמיתי מ-16 ל-18, ועלתה אתו לארץ בינואר 1923. עם הירידה לחוף חיפה נפרדו דרכיהם.
      חודשים ספורים אחרי עלייתה לארץ הצטרפה יפה לקבוצת השרון – חברה רביעית בקבוצה המתגבשת. כביטוי לזהותה החדשה החליפה את שם המשפחה והיתה ליפה גלילית.   
  
הדרך לבית הספר החקלאי בנהלל
          שוויון האשה ושחרור האשה היו בלב-ליבם של הערכים הכי עקרוניים וקריטיים ליפה.
     בעבודות שיעדה הקבוצה לבחורות צברה תסכול ואכזבה, אף שגם הבחורים בקבוצה האמינו בשוויון
     בין המינים. ככל שהפכה במחשבותיה,לא מצאה דרך להגיע לשחרור המוחלט שאליו שאפה אלא
     בחקלאות, למרות שכנראה לא נמשכה במיוחד לתחומי העבודה החקלאית.
     במכתב לחבר הקבוצה אריה יפה [לימים בעלה, אריה גלילי], בהיותה כבר בנהלל, העלתה בגילוי לב
     אופייני את הצטברות התסכול שלה בחיי הקבוצה:
          [...] בעת היותנו אך ורק בעבודת הבניין לא מצאתי סיפוק, ואולי יותר רע מזה.
     אריה, יודעת אני שבעיני רבים זו תהיה פגימה נוראה, אלא תבין לי שישנן עוד דרישות בחיי ולכן התעוררות
     להרגשה כזו בין חברים ההולכים ליצור חיים חדשים, בין חברים השותפים לשוויון המקסימלי, אינה יכולה להיות
     הרגשת סיפוק בזמן שאיני יוצרת יחד עם כולם. יכול להיות שזו היא חולשה. אלא לא פעם הרגשתי את עצמי
     מושפלת ע"י זה שלא הבינותי כלום את סידורי העבודה, שלא היתה לי אף פעם הרגשת היצירה.
 
     בקיץ תרפ"ה, 1925, לקראת פתיחת בית הספר החקלאי לצעירות בנהלל, סוכם בקבוצת השרון לשלוח לשם את יפה. נראה שיפה, משום-מה, לא היתה לגמרי שלמה עם ההחלטה, מפני שלא הפסיקה לחפש אלטרנטיבה. בשיחת הקבוצה בעפולה מיום 8.11.1925 (כחודשיים אחרי תחילת שנת הלימודים) העלתה בפני הקבוצה את רצונה לצאת למשק הפועלות בפתח תקווה. היא פתחה שיחה זו בסערת רגשות עזה, שהפתיעה בעוצמתה את חבריה. המתעניינים יכולים לקרוא בקישור המצורף דברים מהפרוטוקול של שיחה זאת, וכן דברים מפרוטוקול השיחה שנערכה כ-3 חודשים אחר-כך, ובה הוחלט שיפה תצא למרות הכול לבית הספר בנהלל, שבו כבר החלה ממילא את לימודיה והכשרתה.
 
     לקראת התקבלותה לנהלל, כתבה יפה את קורות חייה בכתב-ידה, כפי שדרשה מייזל מכל המועמדות. קורות החיים שלה משתרעים על פני 8 עמודים (קורות החיים של רות, לשם השוואה, ממלאים בקושי חצי עמוד). למעשה, אין מדובר ב'קורות חיים' במשמעות המקובלת: יפה כותבת למייזל מעין דין וחשבון אישי-פנימי, ומתעכבת רק על מה שחשוב מבחינתה לה ולחייה.
     באחרית הדברים היא כותבת:
     [...] מלחמת החיים בכל תוקפה התחילה כאן בארץ. הצורות השונות של החיים הם הם שהטילו מחשבות חדשות, ובנות מחשבות. יחד עם תחיית העם קמה גם המחשבה לשחרור והתקדמות האנושיות. בתור תנאי עיקרי לשלמות שחרור והתקדמות האנושיות ראיתי רק כאשר גם האשה תשתחרר מהרגלים שונים של החיים ותלך יד ביד עם ההתקדמות הכללית - -
     בשני עיקרים ציינתי לי לשחרור ולהתקדמות האנושיות ואלו הם:
     1)  שיבת כל האנשים לעבודה עצמית פרודוקטיבית.
     2)  ביצירת תא חברות כלקטיבי (זו היא הקבוצה) שבתפקידה להקדים ולהגביר את בניין א"י – ואבן הפינה ליצירת חיים חברותיים נעלים.
     את העבודה הכי מתאימה לעם היהודי (בתור עם תרבותי-מוסרי) וא"י הנני רואה בחקלאות.
תרפ"ו, י"ב אדר
יפה גלילית
הערה: מחוסר תנאים מתאימים מקוצצה ומקוצרה האפטוביוגרפיה.
בכתב-יד אחר, אולי של מייזל עצמה, מופיעה בתחתית הדף תמצית עניינית:
נולדה 1905*, מהשנה השישית בבי"ס עברי בינוני, אחר כך ביקרה שנה אחת את הגימנסיה (מחלקה חמישית), עזבה את ביה"ס בת 14, למדה באופן פרטי עד גיל של 16, אז נכנסה להחלוץ, עבדה 6 חודשים בעבודות שחורות, 6 חודשים בדרך עבדה עבודות שונות, שלוש שנים בארץ. עבדה 8 חודשים בקבוצה, לרוב במטבח, וכל יתר הזמן בקבוצת השרון עסקה בכל מיני עבודות מחוץ לחקלאות.
[* שנת הלידה 1905 היתה רשומה במסמכים של יפה, אף שנולדה בשנת 1907. אני משערת שיפה היטתה את הגיל כלפי מעלה לשם הנישואין והיציאה מרומניה, מ.א.]
 
         
 
 
          בדיקה רפואית, רשומה על נייר רשמי של מרפאת קופת חולים
          24.2.1926
          יפה גלילית, 20 שנה, שלוש שנים בארץ.
          בארץ ישראל חלתה בתולעים ו- appendix [דלקת התוספתן]. עשו לה ניתוח.
          מצד הלב – בלי שינויים
          מצד הריאות – בלי שינויים
          מרגישה את עצמה מסוגלת לעבודה קשה.
          מסקנתי יכולה לעבוד בחלקאות [בחקלאות].
          ד"ר י.ביבר
 
 
תקופת נהלל
     ספקותיה של יפה לגבי בית הספר והתאמתה אליו נמשכים כנראה הרבה זמן – ובדרך כלל לא ממש מתבהרים.
במכתב לאריה חודשים ספורים אחרי תחילת שנת הלימודים היא משתפת אותו ברמזים ממה שעובר עליה:
     [...] ושוב עברו ימים – הפעם שונים מהקודמים. המחשבה לא פעלה באופן אינטנסיבי כמו קודם.
שקועה הייתי בעבודה שאינה מפרה את מחשבותיי ומעשירה את הרגשותיי. נתונה הייתי לצד אחד, לחיי בית הספר. הפעם נתתי את ליבי כולו להתרגזויות שעוברות על כולן, ואף עוד יותר. תוצאות התעמקותי בשאלת בית הספר עוד טרם ידועות, מכיוון שהחלטתי קודם לברר עם חנה מייזל ורק אחרי כן לראות מה לפניי (אל תחשוש, לא אעזוב אלא אם יש ברצוני לא לעבור בשתיקה על התוויית הדרך של בית הספר) [...]  
     מכתביה של יפה בתקופת נהלל לחברים בקבוצת השרון, בעיקר לחבר אריה יפֶה הנמצא בהכשרה בדגניה [לימים בן-זוגה, אריה גלילי], עוסקים כמעט באופן בלעדי בחיי הרגש. רק בצמצום רב כותבת יפה על חוויות בית הספר והעבודה בו. מן המעט הזה נראה שהיא נכנסה לעבודה בענף הלול בראשית שנת הלימודים השנייה בנהלל. זאת, על סמך הצרכים המשוערים של קבוצת השרון, שישבה אז בעפולה והתכוננה באי-ודאות לעלייה להתיישבות.
     [...] על זה שכה ציפיתי, או יותר נכון, הקבוצה חיכתה – עבודתי בלול – לא הזכרתי אפילו. הן שבועיים שהנני בלול, וגם כאן, בעבודתי החדשה, עבר עלי הרבה. אלא אשוב לספר לך בפעם אחרת, הפעם עלי ללכת להאכילם ולהשקותם... [לאריה, 23.10.1926]
 
יפה עם הברודר והאפרוחים בלול של בית הספר החקלאי, נהלל תרפ"ז (1926)
שבועות ספורים עוברים, ומתרחש משבר חמור:
     ליבניקא יקיר!
     [...] ועוד מילים מספר על הרגשה במשך החודשיים בעבודת הלול: בזמן שבאו לקנות עופות לשחיטה, באיזה רוח אחרת נשברתי – וידיי רפו. הרהורים נוראים תפשוני. באמת התחלתי לעבוד בלול בלי כל מחשבות והתעמקות במטרת העבודה הזאת. ידעתי שהקבוצה זקוקה לענף הזה ועלי הוטל התפקיד למלא שליחות זו. והנה – כאשר קרו המקרים הראשונים, הרגשתי רפיון נוראי, והתגלתה...
[ההמשך חסר] [לאריה, 1.12.1926]
יפה, צמחונית-טבעונית מתוך הכרה נפשית עמוקה ["לא השתתפתי בלילות הסדר של הקבוצה כי לא יכולתי לראות שאוכלים בשר" – מתוך ראיון מאוחר], הצליחה עד אז – ממש לא ברור איך – להתעלם מהמטרה שלשמה מגדלים עופות. אולי חשבה רק על גידול האפרוחים ושמירה עליהם, אולי גם על ההטלה ואיסוף הביצים, ועם זה איכשהו יכלה להשלים. רק כשבנהלל מכרו עופות לשחיטה, חדרה הבנת המטרה העיקרית של הענף להכָּרתָהּ, וזעזעה אותה עד היסוד. 
  
     יפה היתה היחידה מבין חברותינו בוגרות בית הספר לצעירות בנהלל שהגיעה למקום בהחלטה של הקבוצה (אם לא מחשיבים את צביה, שהגיעה לנהלל טרם פתיחתו של בית הספר החקלאי). היא ראתה עצמה מחויבת לא רק לאידאלים הלאומיים והסוציאליסטיים, כי אם גם לחבריה בקבוצה. חזרתה לקבוצה בתום מחזור הלימודים היתה בבחינת המובן-מאליו.