שלום אורח, התחבר !

מה חדש?

ברוכים הבאים

ברוכים הבאים לאתר יפעת!

נר נשמה

 מועדי יום השנה לחברי יפעת
מופיע ב"נר נשמה" במדור "נזכור"
בעמוד הבית.

מה קורה

מגזין הוידאו החודשי "מה קורה"
נמצא ב"רוח מקומית".
האחרון מופיע גם בדף הבית.

קישורים מהירים

לוח אירועים

חג החמש

חג החמש

חג החמש

חג החמש ליפעת נחוג בחג האסיף תש"ך (1959).

קדמו לחג חודשים של הכנות – חזרות אינספור של המקהלה, מערכונים, פזמונים, ריקודים ועוד. על הדשא ליד חדר האוכל, לאורו של ירח סוכות ענקי, התקבץ בערב החג הציבור כולו – מקטנטנים עד ותיקים והורי חברים. התרגשות גדולה של התרוממות הרוח האירה את פני כולם.

בימים ההם לא נפתח שום חג בלי נאומי ברכה – לפחות אחד. זאב משי פתח בחגיגיות את המסיבה ואמר: עוד מעט נראה כולנו את מסכת חג החמש באומר, בזמר ושיר. אבל לפני כן – רשות הדיבור לידיד ההתיישבות בפרט וידיד בֵּיתֵנו בפרט – החבר אברהם הרצפלד! – שנענה להזמנתנו לברך את יפעת ביום חג.

הרצפלד עלה לבמה. לפי התוכנית הוקצו לנאום הברכה שלו 5 דקות, כולל "שׁוּרוּ הביטוּ וראוּ" עם הקהל, אלא שהרצפלד כנראה לא עודכן בפרטי התוכנית, ואם כן – התעלם. הוא היה אז כבן 70. כוח הנאום שלו כבר לא היה כבעבר – 10 שעות ברציפות – אבל 6-5 שעות עדיין יכול היה למשוך בקלות. והוא התחיל: "סלחו לי, ידידיי, על שאקצר הערב, אני צרוד קצת... ברצוני לברך את ידידיי החלוצים, בוני העמק.... לא אשכח את פגישתי עם ראשוני קבוצת השרון בשנת 1924 בשדות הטבק של יבנאל ובית גן... זוכר אני את פגישותיי עם החלוצים אנשי קבוצת פינסק בפתח תקווה"... וכך הלך הרצפלד והפליג בזכרונות משכבר הימים ומן העבר הקרוב, הזכיר שיחות עם הח' תרדיון, הח' גבתי ועוד חברים יקרים, שוטט בשדות העמק, הגליל והנגב, פרשׂ בפני החברים את התוכניות הגדולות לעתיד – וכך הלאה וכך הלאה.

בעיניים כָּלות ראו המארגנים איך הילדים מתנמנמים; איך כמה מן המבוגרים ביותר, שהישיבה הממושכת בחוץ קשתה עליהם, קמים ללכת; איך חג החמש המושקע, שעתיד היה להיות חג-החגים של יפעת מיום עלותה להתיישבות ועד היום, שוקע ודועך עם העליות והמורדות של נאום הברכה הבלתי נגמר.

מה לעשות? זאב משי ניסה לשלוח רמזים דקים להרצפלד בשפת הסימנים, אך הרצפלד לא הביט לכיוונו, וממילא לא נרמז. ידידי הרצפלד בציבור פרשׂו כפיים לצדדים כאומרים: "מה אפשר לעשות, עוד רגע הוא יסיים"...

לפעמים אין ברירה, צריך אדם אמיץ שיקום לעשות מעשה לא קל. חנה אדר קמה בהחלטיות ממקומה, ניגשה אל קידמת הבמה הגבוהה ואמרה להרצפלד מלמטה, מהדשא, בלי הקדמות, בקול רם וברור: "החבר הרצפלד, יש לנו פה מסיבה! אתה כבר מדבר שעה, תסיים מייד!"

הרצפלד נדהם, נפגע עד עמקי נשמתו. דבר כזה לא קרה לו בשום מקום! הוא הפסיק באמצע את המשפט רווי הפאתוס שבו עמד, וירד מהבמה. "משי, מי הקלאפטע החוצפנית הזאת?", שאל בעלבון את זאב. זאב השיב בגמגום: "אה, לא... זאת דווקא לא קלאפטע חוצפנית, זאת ד"ר אדר, רופאת הילדים בעמק, והיא דווקא מבית טוב מאוד בצ'כוסלובקיה, אבא שלה היה מנהל בית ספר"...

תוך דקות החל חג החמש האמיתי. הילדים התעוררו, המבוגרים התעלמו מעלבונו של הרצפלד, ידיד הקבוצה, המערכונים רצו, הפזמונים קלחו – היה חג נפלא, שלאחריו רקדו בחדר האוכל עד השעות הקטנות של הלילה.

במבחן התוצאה, לא היה ויכוח: חנה הצילה את חג החמש. התוצאה הצדיקה בדיעבד גם את הדרך השנויה-במחלוקת. ואפילו הרצפלד הפגוע, שנשבע באותו ערב שכף רגלו לא תדרוך עוד לעולם ביפעת, התרצָה עם הזמן והשתתף בכמה אירועים חשובים, שכולם הסתיימו בשלום בשירת "שוּרוּ הביטוּ".

חזרה וסיפרה: מרים אהרוני