שלום אורח, התחבר !

חדשות הקיבוץ

ברוכים הבאים

ברוכים הבאים לאתר יפעת!

גשם תשע"ט

17.11.18 היום נמדדו 10 מ"מ
מתחילת החודש נמדדו 30 מ"מ
מתחילת השנה נמדדו 45 מ"מ
 

נר נשמה

 מועדי יום השנה לחברי יפעת
מופיע ב"נר נשמה" במדור "נזכור"
בעמוד הבית.

מה קורה

מגזין הוידאו החודשי "מה קורה"
נמצא ב"רוח מקומית".
האחרון מופיע גם בדף הבית.

לוח אירועים

סוללים כביש

סוללים כביש:
סיפור סלילתו של כביש נהלל-גניגר בשנות ה-30
מאת: מרים אהרוני
 
בדיווח בעלון קבוצת השרון אודות רכישת אוטו משא ע"י קבוצות רמת-דוד וגבת במשותף – הוא "האוטו שלנו", שזכה לתהילת עולם הודות לשיר הילדים המתוק בן ארבע השורות של פניה – נמסר, בין היתר: "יש לקוות שהאוטו יהיה מוכן עם התחלת העבודה בכביש". הכביש שבו מדובר הוא הכביש בין גניגר לנהלל.
 
עוד לפני תחילתו של סיפור הכביש, יש להוסיף את הגילוי המפתיע של התחקיר, ששפך אור בהיר יותר על התקווה שהאוטו יהיה מוכן עם התחלת העבודה. מסתבר, ש"האוטו שלנו" לא נרכש במקרה בסמיכות-זמן לסלילת הכביש, אלא נרכש בראש ובראשונה לשם ביצוע העבודה הזאת!
ביומן גבת מיום 31.7.1936 כותב חיים גבתי:
     ...העבודה תיעשה בתקופה שיש בה רווחה במשק בידי עבודה (במילים פשוטות: עודף כוח אדם, מ.א.), ואנו נוכל בטח להעמיד לרשות העבודה הזאת מספר אנשים. צריך כבר היום להתעניין בזה ולברר את הדברים. על אחת העבודות היה כבר השבוע דיון בוועדת המשק, ואת הדיון ימשיכו באסיפה הכללית הקרובה: עבודת ההובלה לכביש. ההצעה העומדת לדיון על רכישת אוטו משא, באיזו צורה שלא יהיה, אם באופן משותף יחד עם המשקים השכנים או רק על חשבוננו, הצעה זו היא חשובה מאוד ורצינית מאוד וצריך לקבל אותה.
 
האוטו נרכש ע"י גבת, השרון ועיינות במשותף, ועבודתו הראשונה היתה בכביש, שאודותיו יסופר כאן.
המתעניינים ממש מוזמנים להיכנס לגירסת "מיטיבי הלכת" (סלילת כביש נהלל-גניגר בשנות ה-30, הסיפור המלא) הכוללת עדויות ארכיוניות מפורטות.
 
רקע
נהלל עלתה להתיישבות בשנת 1921 וחוברה עם הקמתה לכביש נצרת-חיפה, שוותיקי קבוצת השרון היו שותפים בסלילת קטעים ממנו עוד בשנות ה-20. גניגר עלתה להתיישבות שנה לאחר מכן, בשנת 1922. בשנת 1930, בעקבות מאורעות תרפ"ט (1929), זכתה גניגר לחיבור סלול לכביש עפולה-נצרת (שגם בסלילת קטעים ממנו השתתפו חברים מקבוצת השרון, בשבתם כקבוצת עבודה בעפולה טרם העלייה להתיישבות). לא ממש ברור מדוע לא נסלל אז גם קטע הדרך שבין נהלל לגניגר, מה שהיה נותן מענה לארבעה יישובים שעלו להתיישבות ארבע שנים קודם לכן– שריד, גבת, קבוצת השרון ועיינות – ולו רק מאותם טעמי ביטחון.
 
במשך כ-10 שנים אחרי העלייה לקרקע נאלצו עדיין חברי ארבעת היישובים האלה לנסוע עד נהלל או עד גניגר בדרך עפר קשה ובעייתית, שבחורף נעלמה לא פעם בבוץ הטובעני של העמק ובקיץ העלתה ענני אבק. קשיי התנועה הפכו את המרחקים הקצרים לארוכים. כדי להבין את הקושי, די להתבונן בתמונות מראשית שנות ה-30 של הובלת ביצים וחלב לנהלל או לתחנת רכבת העמק בכפר ברוך בדרך ל"תנובה" בחיפה: בחורף העמיסו מדי יום את כדי החלב וארגזי הביצים על ה"מגררת" (כך קראו הוותיקים ל"מזחלת הבוץ" שהמציאו על בסיס מזחלת השלג של ארצות הולדתם) – הדרך היחידה לנוע על פני הבוץ. בקיץ העמיסו את הכדים והארגזים על עגלה רתומה לבהמות, ואם לא היתה עגלה פנויה – ישירות על גב הפרדות, כשהביצים ארוזות בזהירות בסלים גדולים.
 
 הובלה במזחלת בוץ אחרי הגשמים, קבוצת השרון 1930
ברוך השרוני נוהג את מזחלת הבוץ לנהלל עם כדי חלב וארגזי ביצים, חורף תר"ץ
 
הובלה על גב בהמות, קבוצת השרון 1929
ברוך השרוני (מימין) ויצחק בן-ישראל (משמאל) מובילים חלב וביצים לנהלל ברכיבה, אביב תרפ"ט
  
תקועים
פניות חוזרות ונשנות של היישובים לממשלה, והתערבות באי-כוח מוסדות היישוב למענם, לא הועילו. עוד חורף ועוד קיץ, ועוד חורף... הניתוק מכביש ראוי שיבש את החיים, במיוחד בחורף, וגרם נזקים כלכליים וסבל רב. המצב החמור הגיע לשיאו עם מותו הטראגי של חבר גבת הרשל פינסקי בראשית ינואר 1935. כזכור, חזר הרשל מחיפה בליל גשם. הוא ירד מהאוטובוס לנצרת והחל לחצות את מרחב הבוץ ברגל. הוא הגיע בהליכה בבוץ העמוק עד הוואדי שבין רמת-דוד לגבת (הנקרא כיום על שמו "נחל צבי"), וכאשר ניסה לחצות את הוואדי, נסחף במים וטבע. החברים מצאו את גופתו למחרת במרחק של מספר קילומטרים ממקום טביעתו המשוער, לא הרחק מתחנת הרכבת ליד כפר ברוך. אל אסון מותו של הרשל הצטרף אסון מותו של תינוק בשריד. ד"ר רדובנסקי, שהוזעק אל התינוק החולה, רכב על סוסו מנהלל לשריד בבוץ כבד והגיע אחרי שעה וחצי. הרופא אמר שאילו היה מגיע שעה קודם, היה מציל את חיי הילד.
 
תביעת ארבעת היישובים לכביש הפכה לזעקה מרה. הם החלו לומר בגלוי את מה שחשבו כבר קודם, שסיבת העיכוב היא החשש הציני של הממשלה שהאינטרסים הכלכליים של נצרת ייפגעו, מאחר שאחרי סלילת הקטע החסר, יהפוך נתיב הנסיעה דרך העמק לנתיב הראשי בין עפולה לחיפה, ודרך ההר העוברת את נצרת תיזנח.ואכן, קשה היה להסביר באופן אחר את העיכוב, אחרי שארבעת היישובים כבר הסכימו לקבל על עצמם מימון של מחצית(!) מעלות הסלילה: 20% בעבודה עצמית של חברים ושל כלים (טרקטורים, האוטו וכלים נוספים) - לאמור, עבודה ללא תמורה, ו-30% באמצעות הלוואה ממוסדות היישוב היהודיים, שאותה היו אמורים להחזיר תוך 10 שנים.
 
בסופו של דבר, נראה שפרוץ המאורעות באפריל 1936 נתן את הדחיפה הממשית העיקרית לסלילת כביש נהלל-גניגר, ולא מאבק היישובים ותחנוניהם. עתה, משנדרש השלטון הבריטי לנתיב בטוח עבור תנועת רכבים אזרחיים ורכבי צבא ומשטרה, ללא סכנת התקפות פורעים, אושרה תחילת העבודה.
 
טרם הסלילה עוד התנהלו דיונים ממושכים על תוואי הכביש. חברי גבת רצו שהכביש יעבור מדרום ליישובם. כדי להבין זאת צריך לזכור שגבת תוכננה ע"י ריכרד קאופמן עם הפנים דרומה, והשער הראשי היה מדרום. היה ברור מאליו שהכביש צריך לעבור מצד השער הראשי ולא בסמיכות לאחורי הנקודה. המהנדס המחוזי סימן את הכביש בין גבת לרמת דוד מצפון לגבת, משיקולים הנדסיים ושיקולי עלות. תחת הלחץ הרב שהופעל עליו, נתן המהנדס הסכמה להעברת הכביש מדרום לגבת, אך לא בתוואי שאנשי גבת רצו, כי אם קרוב יותר ליישוב. הצעה זאת חייבה המשך תוואי הכביש מדרום וכניסה לתוך שטח נהלל. אנשי נהלל דחו תוכנית זו מכל וכל. מסתבר, שהם הרחיקו ראות הרבה יותר מאנשי גבת, והבינו שחיי המושב עלולים להשתבש כליל אם הכביש יחצה אותו. התנגדותם העזה חייבה לסלול את הכביש בכל זאת מצפון לגבת – מה ששינה את כיוון היישוב כלפי צפון.
בדיעבד ברור, שההחלטה שהתקבלה, בניגוד לרצון גבת, היתה הנכונה.
 
זזים
משיצאה העבודה לדרך, החל מאבק הקבוצות לשותפות בפועל בעבודה החשובה. זאת היתה תקופה קשה של מחסור בעבודה ופרנסה ועל כל עבודה שניתן היה להרוויח בה כמה פרוטות ניטש מאבק. לחברי הקבוצות היה עניין במיוחד בעבודות היותר-מכניסות של הובלה, יישור וכד', ועליהן היה המאבק העיקרי. עבור הובלת האבן מהמחצבות לכביש נרכש "האוטו שלנו", כנזכר לעיל. שתי מחצבות סיפקו את האבן, האחת בגניגר – שסיפקה את החצץ הנדרש, והשניה – במורדות מגדל העמק לכיוון שריד, שסיפקה את אבני הדבש לתשתית הכביש. מחצבה זו היתה בשטחו של הכפר הערבי מג'דל, שתבע שכל עבודת החציבה תיעשה ע"י אנשי הכפר.
 
 מלבד עבודת האוטו בהובלת האבן ועבודת הטרקטורים שקיבלו היישובים בעבודות העפר הדרושות, השתתפו חברים וחברות מארבעת הקיבוצים גם בפיזור החצץ ובעבודות ידיים נוספות. חלקם היו מומחים בעלי ניסיון לעבודות אלו מעבודתם בכבישים בשנות העשרים. מלבדם עבדו בכביש פועלים יהודיים מיישובי הסביבה (עפולה, בית שערים, אלונים ועוד). גם פועלים ערביים לקחו חלק נכבד בעבודת הכביש. כשתסתיים העבודה, יזכו לשבח, בצדק, הפועלים הערביים שהמשיכו לעבוד חרף סיכון הנפשות שהדבר הביא עליהם בעיצומם של ימי המאורעות.
   
הקטע הקשה ביותר של הכביש היה ליד קיבוץ שריד, במעבר צר שבין חצר הקיבוץ מדרום לבין חורשת שריד מצפון, שניטעה בעבודת המובטלים מהמשקים בשנים הראשונות להתיישבות. מעבר צר זה, שלא איפשר נסיעה בעגלה רחבה, אלא רק בעגלה צרה מאוד או ברכיבה, כונה בפי הוותיקים "הדרדנלים", ע"ש המיצרים המפורסמים. עד היום, לאחר כל הרחבות הכביש, ניכרים המתלולים משני צידי הכביש בקטע זה. סלילת הכביש כאן חייבה מאמץ מיוחד. אפילו האינג'ינר ש.אטינגר, "מרצה לכבישים ומסילות ברזל בתכניון העברי בחיפה", ששימש כיועץ-על לעבודת סלילת הכביש, ציין כי השיפועים בכביש לכל אורכו היו נמוכים (1-3%), אך ליד שריד הגיע השיפוע ל-6%.
 
העבודה שהחלה בספטמבר 1936 התקדמה יפה, אבל בנובמבר החלו גשמי זעף, ששיבשו את העבודה, עד שעצרו אותה כליל. בחודש מרץ התחדשה העבודה בקצב מזורז והסתיימה בחג השבועות תרצ"ז, מאי 1937.
 
סוף דבר
בגמר העבודה כתבה פניה ביומן גבת (14.5.37):
     והנה בא היום והכביש מגיע עד לשער החצר ממש. ואם כי עוד לא שלמה המלאכה, והקשר עד גניגר טרם סודר במלואו – הרי הכביש עד חיפה כבר ישנו. אימת הבוץ ושיבושי הדרכים בימי החורף הקשים חלפה, הפכה לנחלת העבר. איתה יחד הופכים לזכרונות כל הסבל הרב, הקשיים הנוראים והסכנות שליוו כל נסיעה, כל הובלה, זכרונות מרים וקשים.
     פרשת הכביש מסתיימת והולכת. הכביש סולל ומוכן לקראת כל רכב ואוטו. ואומנם – תרועת חצוצרות האוטומובילים המנצחת ונישאת מעבר זה של החצר – כתרועת בשורה מעוררת היא עבורנו. כל פני החצר שלנו, הצופה תמיד דרומה, הופכת עתה את פניה לצפון, לדרך המלך הסלולה החלקה, ששבילים כה צרים, הרי סכנה ואסון, הובילו אליה.
     הכביש סולל. והחורף הבא אינו מאיים כל-כך בניתוק, בהסגר הבוץ לחודשים ארוכים. ואם נדע לזרז את קצב העבודה לסידור הכביש הפנימי, ואם נצליח לרכז את הכוחות הדרושים להוצאת העבודה לפועל מבעוד זמן – הרי באמת תיפתח בשביל חיי נקודתנו עוד השנה תקופה חדשה של דרכים בטוחות וסלולות, אשר כה הרבינו להרגיש בחסרונן במשך עשר השנים של קיום המשק.
 
אחרי שנגמרה סוף סוף סלילת הכביש, עוד היה על הקבוצות לסלול את הכבישים הפנימיים – מהכביש הראשי אל החצר. מלאכה זו לא היתה פשוטה וקלה, בחינת "קטן עלינו". בקבוצת השרון הזדרזו לנצל את נוכחות המכבשים בשטח וסללו את הכביש הפנימי במהירות. בגבת, לעומת זאת, זכה גם עניין זה לוויכוחים מרובים ולהערכות מהערכות שונות. "מומחה לשאלות כבישים" שבו נועצו, הציע "להסתפק בפיזור 3 ס"מ בזלת שאפשר להביאה מסביבות שריד" במקום אספלט, "בתנאי מוקדם שבן-אדם ישגיח באופן מתמיד על הכביש, בעיקר אחרי הגשמים". בעבודת ההשגחה הנ"ל יצטרכו להשקיע רק 21-41 ימי עבודה בשנה...
כשתמה סוף-סוף גם פרשייה זו (אוגוסט 1937), כתבה פניה שיר לכבוד המאורע: שיר הכביש, שוותיקי גבת שרים ברגש עד היום.
 
שיר הכביש
(מתוך הקובץ "אך זמר יש לנו – מזמורי ופזמוני גבת", בעריכת דני הדרי)
 
כביש לבן ומבריק
מה לך חיכינו.
כי חשבנו, זה מספיק
והנה טעינו...
        הוי, הוי, סולו כביש לגבת
        מבזלת, מאספלט,
        לא איכפת!
        כביש, כביש,
        אוי למזל ביש,
        כביש כביש
        אוי למזל ביש – כביש.
 
מכל העמים
אתה בחרתנו
כביש לכל המשקים
ורק לא לנו...
        הוי, הוי, סולו כביש לגבת...
 
לשריד דרכי פתוחות
לרמת דוד תועלת
ולגבת רק הוויכוח
על זפת או בזלת...
        הוי, הוי, סולו כביש לגבת...
 
אחת רק לנו נחמה
מעניין הכביש:
לטאטאו, לנקותו –
הוי ענף חדיש!
        הוי, הוי, סולו כביש לגבת...
 
מרים אהרוני
חשוון תשע"ב, נובמבר 2011