שלום אורח, התחבר !

חדשות הקיבוץ

ברוכים הבאים

ברוכים הבאים לאתר יפעת!

נר נשמה

 מועדי יום השנה לחברי יפעת
מופיע ב"נר נשמה" במדור "נזכור"
בעמוד הבית.

גשם תש"ף

16.10.19 היום נמדדו 2 מ"מ
מתחילת אוקטובר נמדדו 2 מ"מ
מתחילת השנה נמדדו 2 מ"מ

מה קורה

מגזין הוידאו החודשי "מה קורה"
נמצא ב"רוח מקומית".
האחרון מופיע גם בדף הבית.

לוח אירועים

כהן אברהם
אברהם כהן
בן שרה ופנחס כהן
בן-זוג לאסתר לבית קלבנר
אב לדני ואסף
נולד י"ג תמוז תרס"ג, 8.7.1903
נפטר ט"ו אלול תשמ"ו, 19.9.1986
 
אדם ומחנך - סיפור חייו של אבא
דני כהן
 
    אבא לא סיפר לנו בצורה מסודרת את קורות משפחתו וקורותיו-הוא בילדותו ונעוריו. גם אנחנו לא הרבינו לשאול. לפעמים עלה איזה עניין ואבא היה מזכיר כבדרך-אגב אירוע מעברו או מתולדות המשפחה. הסיפור שנשמר מכל זה בזכרוני הוא מאוד מקוטע ולא שלם, ועל כך אני מצטער.
    מצד אביו, פנחס כהן, היה אבא צאצא לחסידי קַרלִין, שהגיעו לירושלים באמצע שנות ה-40 של המאה ה-19. כבר בצעירותו עזב סבא את היישוב הישן בירושלים על ה'כוללים' שלו וכספי ה'חלוקה', והצטרף למייסדי ההתיישבות החקלאית העברית. תחילה חי ועבד בפתח תקווה ואחר כך עבר לזכרון יעקב, שם עבד כעגלון והוביל בעגלתו תוצרת חקלאית למושבות הסמוכות ולחיפה. בנסיבות שאינן ידועות לי, פגש סבא בחיפה את שרה לבית עזרא. ידוע לי בבירור כי הפגישה ביניהם לא היתה בשידוך, כי סבתא היתה חוזרת ואומרת בגאווה: "אנחנו התחתנו מאהבה!".
    סבתא, אמו של אבא, היתה בת למשפחה מוגרבית מעולי מרוקו, שמוצאה מעיירה קטנה ליד קזבלנקה. המשפחה עלתה לארץ ישראל עם עליית המוגרבים בשנת 1848. סיפרו שנסעו באוניית מפרשים שלושה חודשים עד שהגיעו לחופה של ארץ ישראל. משפחת עזרא התיישבה בחיפה, שם היתה להם חנות לאריגים וצורכי הלבשה. מעמדם היה גבוה בהרבה מזה של העגלון מזכרון יעקב, מה גם שבני העדה המוגרבית החשיבו עצמם לבעלי ייחוס גבוה בהרבה מהאשכנזים. לא ברצון הסכימו לנישואי הבת עם בחור אשכנזי, אך בכל זאת קם הדבר ונהיה.
    לאחר נישואיהם השתקעו סבא וסבתא בחיפה. סבא היה למוביל במחסן הגרעינים והקמח של הטחנות הגדולות בעיר. אבא, שנולד בקיץ 1903, היה הילד הראשון במשפחתו, אחרי ששני תינוקות לפניו מתו בינקותם. אחריו נולדו עוד בן ובת. האח יעקב הצטרף כבר בגיל צעיר לכפר גלעדי. בראשית שנת 1939 נהרג בדרכו אל שדות המשק בחמארה, על גבול לבנון, בהתקפה מן המארב – יום לפניו חופתו. האחות נשארה דתייה בנוסח היישוב הישן. אחרי נישואיה עברה לצפת וחיתה שם את כל חייה בדחקות גדולה.
    כילד גדל אבא בחיפה בעיר התחתית המעורבת – יהודים וערבים. הוא אהב להשתעשע עם הדייגים הערבים והירבה במעשי קונדס עם בניהם בסירות. מקירבה זו קלט את הווי החיים הערבי ורכש שליטה מלאה בשפה הערבית. בהגיע זמנו ללמוד, נשלח אבא לבית הספר 'אליאנס', שבו למדו בצרפתית, וכך רכש גם שפה זו על בוריה. בשנות מלחמת העולם הראשונה ידעה המשפחה מחסור, רעב ומחלות. אבא סיפר שבאותן שנים חיו ימים שלמים על בלוטי אלון, שאותם היו אוספים וקולים ואף מבשלים מהם דייסה – מזון עשיר יותר לא היה.
    אבא התבלט כתלמיד מצטיין וקיבל מילגה ללימודים תיכוניים מטעם בית הספר הריאלי. חבריו לכיתה זכרו אותו כתלמיד המצטיין ביותר, בייחוד בשפות ובמתמטיקה. בתקופת בית הספר התיכון היה אבא פעיל גם מבחינה חברתית-ציבורית. עם חבריו לשבט 'משוטטי הכרמל' – השבט הראשון של תנועת 'הצופים' בארץ – טייל בארץ לאורכה ולרוחבה ולמד להכירה דרך הרגליים. את לימודיו סיים בהצטיינות, ועבר בהצלחה מרובה את בחינות הבגרות הלונדוניות שבהן עמדו בוגרי הריאלי. משנות לימודים אלה היטיב אבא לדבר, לקרוא ולכתוב באנגלית.
    אחרי סיום הלימודים קיבל אבא עבודה ברמה גבוהה בניהול חשבונות וניהול משרדי בטחנות הקמח הגדולות בחיפה וגם בבנק 'ברקליס' ובחברת הנפט. היה זה ביטוי להערכה הרבה שרחשו לכישוריו ויכולתו. בהמשך נעשה ליהודי המקומי בעל הדרגה הגבוהה ביותר אחרי הממונה הבריטי במשרד ההגירה הממשלתי בחיפה, שהיה אחראי על מתן רשיונות עלייה.
    בנוסף לכל אלה היה אבא פעיל בגדוד מגיני השפה העברית בחיפה עוד מתקופת לימודיו בבית הספר. בגדוד פעלו צעירים נלהבים, אשר נלחמו בלהט בעד העברית ונגד היידיש. בשנת 1922 פגש בפעולות הגדוד חברים מקבוצת השרון, שחבריה עסקו בעבודות בניין בהדר הכרמל ובנווה שאנן בחיפה. דרכם התקשר אבא אל רעיון הקבוצה ויצר קשר הדוק עם החברים הפעילים בקידום העניין הלאומי.
    באותו זמן נאלץ סבא להפסיק את עבודתו בטחנות בגלל בעיות בריאות. הוא עבר לעבוד כשמש וגבאי בבית הכנסת 'הדרת קודש' – בית הכנסת הראשון של העדה האשכנזית בחיפה – ופרנסת המשפחה הצטמצמה ביותר. אבא תמך בהוריו בחלק נכבד ממשכורתו והמשיך לתמוך בהם גם אחרי שהחליט בשנת 1928 להצטרף לקבוצת השרון, שעם חבריה נשאר בקשר גם כאשר עזבו את חיפה ועבדו בשדות יבנאל ואחר כך שוב בבניין, בעפולה. בקבוצה פגש אבא את אמא שלנו. כשראתה אותו אמא לראשונה בחליפה, עם התסרוקת המקורזלת והמטופחת בגנדרנות שלא היתה לטעמה, הוא לא מצא חן בעיניה כלל, אבל אחרי שקצת הכירו, נקשרה נפשה בנפשו.
    בשנים הראשונות עבד במדידת קרקעות, בהנהלת החשבונות ובמזכירות וגם כטרקטוריסט בפלחה. בשנים 1936-7 מילא שליחות מטעם 'גורדוניה' בארה"ב וקנדה. הוא היה פעיל שם בתנועת הבונים בארגון גרעין העלייה הראשון של התנועה ובמחנות ההדרכה. שליחות זו היתה הפעולה היחידה של אבא במסגרת תנועתית. מאז לא חזר לזה – כנראה התאכזב, או שלא ראה עצמו מתאים למסגרת.
    בשנת 1938 למד אבא בסמינר הקיבוצים ולאחר מכן קיבל על עצמו להיות מורה בבית הספר המשותף של רמת דוד וגבת. בעבודת ההוראה המשיך והתמיד שנים רבות. הוא לימד מדעי הטבע ומתמטיקה, יזם, פיתח ושכלל דרכי הוראה ותרגילי מעבדה בכימיה וביולוגיה, מדעי הקרקע ועוד. את הדגש שם אבא על העבודה העצמית וההתנסות אישית של התלמידים במקצועות הלימוד. מאמצים רבים הקדיש להקמת מעבדות מצוידות לעבודה ניסויית במדעי הטבע. בחלק ניכר מתקופה זו היה אבא גם מנהל בית הספר, עם כל האחריות הניהולית והחינוכית שתפקיד זה מחייב.
    תשומת לב מיוחדת הקדיש אבא להכרת הארץ באמצעות טיולים. משימת הטיול היתה תמיד היכרות מקרוב של חבלי הארץ השונים, והיכרות של ממש פירושה: הליכה ברגל. הוא ראה אתגר בנשיאת תרמיל גב עם אוכל וציוד שינה ל-5 או ל-8 ימים, תוך התמודדות עם השלפוחיות ברגליים, החום והצמא. במיוחד הדגיש אבא את ההיכרות מקורב של חבלי הארץ הקשורים לעבר ההיסטורי של עם ישראל, או המצטיינים בגיוון גיאוגרפי ייחודי. הוא לא נרתע מקשיים או סכנות. כילדים הרחקנו לחדור איתו לשטחים שאז נראו כחלום רחוק: יריחו, בית לחם, ים המלח, בית אל, מכמש וענתות. נוהג היה לצעוד בראש, כשכולם צועדים אחריו – לרוב, יש להודות, די שפופים.
    בשנת 1947 יצא אבא לשנת שבתון באוניברסיטה, שם חידש ורענן את ידיעותיו בשטחי ההוראה בהם עסק.
    החדר של אבא היה תמיד מלא ספרים. הוא התעניין בכול: ספרות, תנ"ך, אלקטרוניקה, מדעי החיים, פיזיקה, תורת הקרקע, גיאוגרפיה, פילוסופיה ומה לא. בין כל אלה, אפשר היה למצוא גם ספרי הרפתקאות וספרי מתח, בעיקר באנגלית, והרבה ספרות קלאסית.
    עם הקמת בית הספר האזורי 'העמק המערבי' ביפעת, לקח אבא שוב תקופת חופש מההוראה ויצא לעבוד במחקר והדרכה במדרשה החקלאית ע"ש רופין בעמק חפר. העבודה במחקר עצמאי נתנה לו הזדמנות לביטוי יוזמתו וכשרונו. הוא פיתח ושכלל שם שיטות ומכשירים חדשים במעבדה לתורת הקרקע, רובם ככולם מוצלחים ותורמים לייעול ויתר דיוק. היתה זו עבורו תקופה של סיפוק רב, אבל הנסיעות והריחוק מן הבית כבר היו קשים לו. הוא חזר הביתה, עבד עוד זמן מה במעבדות המחקר של המועצה האזורית קישון – וחזר לעבודה בבית הספר. עם שובו הקים ופיתח את המעבדה לכימיה, שהפכה למקצוע ההוראה הראשי שלו.
    בשנת 1969 נפטרה אמא לאחר מחלת לב ממושכת. אבא התבודד עוד יותר, ונמנע מלבקר חברים שהזמינו אותו או לארח חברים בביתו. הוא טיפח את קברה של אמא בבית העלמין ונטע סביבו שיחים ומטפסים. בקיץ היה עולה לשם לעיתים קרובות כדי לטפל בצמחים ולהשקות אותם. בנאמנות שמר על הקשר למשפחה מצד אמא ונסע בקביעות לשמחות משפחתיות, ולהבדיל – להלוויות. בשמירת הקשר הזה ראה מעין המשך לחייו המשותפים עם אמא, שהיתה קשורה מאוד למשפחתה ובייחוד לאחיותיה ואחיה בכפר ביל"ו, חצור ועין השופט.
    אבא אהב מאוד את נכדיו. במיוחד היה קשור לנכדותיו התאומות תמר ואפרת, הבנות של ספי ורותי, איתן שמר על הקשר ההדוק שנוצר ביניהם עוד בתקופת ינקותן ביפעת, והעמיק בתקופה בת השנה בה שהו ביפעת בהיותן שנות שבע. קשר זה המשיך לאורך כל ההתבגרות של הנכדות, בית הספר, הצבא, החברים, הלימודים, הנישואים – עד הסוף. שמח וגאה היה כאשר תמר ילדה את עידו, הנין הראשון שלו.
    בשנת 1975, והוא בן למעלה משבעים שנה, החליט אבא לפרוש לשנה מההוראה בבית הספר האזורי ביפעת ולצאת בהתנדבות להוראה מסייעת בעיירת הפיתוח שדרות. במשך שנת לימודים שלמה גר שם לבדו בבית קטן ומוזנח. בשעות אחר הצהריים והערב היו תלמידים מבית הספר התיכון המקומי באים אליו לקבל עזרה בהכנת שיעורי הבית או בשאלות בלתי ברורות בחומר הלימודים. עם מספר ניכר של תלמידים ותלמידות יצר אבא קשר קרוב, והם היו באים אליו לקבל עצה ועזרה גם בבעיות שאינן קשורות בלימוד בבית הספר: לבטים בבחירת מקצוע, המשך לימודים וקשיים אחרים.
    עם הקמת מפעל שלהב ביפעת, קיבל אבא על עצמו את האחריות למעבדת ביקורת האיכות של החוטים. תקופה זו היתה פעילה ורבת סיפוק בשבילו. הוא הרגיש שיכולתו ונסיונו בעבודה מדעית מעבדתית, וכן שליטתו בשפות זרות, מאפשרים לו לתרום באופן ממשי ביותר להצלחת המפעל הצעיר ולהתגברות על הקשיים הראשוניים הרבים. הוא חש היטב בהערכה הרבה שרחשו לו ולתרומתו הייחודית החברים הצעירים שעבדו במפעל. לצערו, נאלץ אבא להפסיק את העבודה כעבור זמן קצר יחסית, בגלל רגישות לאדים של הממיסים האורגניים המרכיבים את הלאכות לציפוי חוטים.
    אבא יצא מן המפעל ולא מצא תעסוקה שהלמה את רצונו ויכולתו. זמן מה ניסה לעבוד בהדרכת תלמידים בספריית העיון של בית הספר 'העמק המערבי', אך היענות התלמידים לאתגר של חיפוש עצמאי של חומר ולימוד עצמי היתה מוגבלת ביותר. רק מעטים נעזרו בידיעותיו ונסיונו, והוא לא ראה עוד טעם בישיבתו שם. בשנותיו האחרונות היה, איפוא, ליושב בית. הוא הירבה לקרוא בספרים ועיתונים ונפגש רק עם מעט חברים קבועים בשולחן הקבוע שלהם בשעה 11:30 בארוחת הצהריים.
    כמעט כל ימי חייו היה אבא בריא. הוא התרחק מביקורים אצל רופא, תרופות ושהייה בבית חולים, והאמין בכוחו הטבעי של הגוף לרפא את חולייו בעצמו. מחלתו האחרונה הכריעה אותו לפתע, והוא בן 83 שנה.
 
לקוח מקובץ הזיכרון "אדם ומחנך" שיצא לזכרו ביפעת במלאת שנה לפטירתו (עורכת: מרים אהרוני).