שלום אורח, התחבר !

חדשות הקיבוץ

ברוכים הבאים

ברוכים הבאים לאתר יפעת!

נר נשמה

 מועדי יום השנה לחברי יפעת
מופיע ב"נר נשמה" במדור "נזכור"
בעמוד הבית.

גשם תש"ף

16.10.19 היום נמדדו 2 מ"מ
מתחילת אוקטובר נמדדו 2 מ"מ
מתחילת השנה נמדדו 2 מ"מ

מה קורה

מגזין הוידאו החודשי "מה קורה"
נמצא ב"רוח מקומית".
האחרון מופיע גם בדף הבית.

לוח אירועים

לנדר הילדה
הילדה לנדר
בת שושנה לבית גולדברגר ומאיר ליננברג
בת-זוג ליוסף לנדר
אם לחנה, משה, נצחיה ועמיחי
נולדה כ"ט טבת תרפ"ז, 3.1.1927
נפטרה י"ט אב תשע"א, 19.8.2011
 
 
חן וחסד ורחמים
תולדות חיים ודברי פרידה בהלוויה בשם חברי יפעת
 
הילדה נולדה בירושלים בשנת 1927, בת שלישית במשפחה בת ארבעה ילדים. הוריה, שושנה ומאיר ליננברג, נולדו גם הם בירושלים למשפחות חרדיות שעלו ממזרח אירופה עוד במאה ה-19. "הוריה של אמי חיפשו עבורה תלמיד חכם ומצאו לכאורה תלמיד חכם, בחור שלומד כל הזמן", סיפרה הילדה לימים, "אלא שאבא היה תלמיד חכם במובן שונה מאוד מזה שאליו התכוונו הורי אמא. עוד בנעוריו עזב את הבית בירושלים, נסע לאנגליה וחזר משם עמוס ספרי מדע ורפואה, שבלימודם היה שקוע לילות כימים".
 
האב מאיר התעלם מחובותיו למשפחה והמשיך ללמוד. פרנסת המשפחה נפלה במלואה על כתפי האֵם. כשהמצב הכלכלי החמיר, ועמו גם הכעס והמרירות, לקחה האֵם את הילדים ועברה איתם לבית מנדלבאום ואחר-כך לבית אִמהּ בשכונת נחלת שמעון הגובלת בשייח' ג'ראח.
 
"חיינו בעוני ממש", סיפרה הִילדה, "אבל אני לא הרגשתי אף פעם שמשהו חסר לי, היתה לי ילדות טובה". זכרונותיה הטובים של הִילדה שונים בתכלית מזכרונות אחיה הבכור יצחק, שבילדותו הוטלה עליו השליחות המבזה לקבץ מדי שבוע כמה פרוטות מהמשפחה הרחבה כדי לקיים את המשפחה, ובהמשך הועבר לבית היתומים הקשה דיסקין, כי ידה של האֵם לא השיגה לממן את לימודיו בבית הספר, וגם מזיכרונותיו של אחיה הצעיר חיים, שהוכנס לאותו מוסד איום כבר בגיל ארבע.
 
להילדה היה קשר אהבה מיוחד עם סבתָהּ זלדה. סבתא שלה כל-כך אהבה אותה, עד שחסכה פרוטה לפרוטה כדי לקנות לה בובה עם מערכת כלים שלמה – משחק יקר ערך, נדיר ביותר לילדה במשפחה כל-כך דלת אמצעים, שהסתפקה בארוחות של לחם מרוח בשמן עם פרוסות עגבניה ובצל. "הצעצועים שלנו היו סמרטוטים, אבנים ואגוזים", סיפרה הִילדה, "ופתאום בובה כזאת! הייתי הילדה הכי מאושרת בכל ירושלים!"... כשהגיעה לגיל בית ספר נשלחה הִילדה לבית הספר לבנות "שפיצר" – שהיה כמובן דתי, אבל לא קיצוני. איכשהו הושגו לימודים ללא תשלום עבור אחותה הגדולה צפורה ועבורה. היה לה טוב בבית הספר. היא היתה תלמידה טובה מאוד, אהובה על כולם.
 
במשפחה אהבו במיוחד את הִילדה. בגמר בית הספר העממי, כשהיה ברור שתצטרך לצאת לעבודה כמו אחותה לפניה, הציעה בת-דוד נדיבה של האֵם לתמוך בהמשך לימודיה בסמינר למורות של המזרחי, כדי שתממש את כשרונותיה וגם תרכוש מקצוע ופרנסה בטוחה. בתמורה חלקית עבדה הִילדה בשעות שאחרי הלימודים בניקיון בבית משפחת בת-הדוד האהובה.
 
בגיל 15 הצטרפה הִילדה לנוער של ארגון ההגנה. הפעולות – אימוני כושר גופני, לימוד קשר, איתות והצפנה והגנה עצמית – נערכו בימי חמישי בערב בשכונת תלפיות, שבָּהּ ובקרבתה גרו רוב הבנות. פעמים ספורות יצאו בסוף שבוע לקרית ענבים שם למדו על האקדח והרובה וערכו אימוני ירי. הפעולות הסתיימו בשעה מאוחרת ולהילדה היתה דרך ארוכה הביתה. המדריך הציע לה ליווי, אך היא סירבה בתוקף, אמרה שאינה פוחדת כלל. שנים רבות מאוד אחרי כן עוד זכרה איך היה ליבה קופא מפחד בדרך הארוכה ואיך היתה משתדלת להיצמד לקירות כדי שלא יבחינו בה, או נוקטת מדיניות הפוכה של דפיקות רמות של הנעליים על המדרכה, כדי שיהיה ברור שכאן הולך אדם אמיץ וחזק.
 
בראשית שנות ה-40 עזב אחיה הבכור של הִילדה את ירושלים, עבר לכפר יונה והחל לעבוד בבית החרושת לליטוש יהלומים בנתניה. השכר היה טוב ואחרי זמן לא רב היה באפשרותו להעביר לנתניה בהדרגה את כל המשפחה. הִילדה החליטה להפסיק את לימודיה בסמינר והצטרפה למשפחה ולעבודה בבית החרושת. החלום הגדול שלה באמת היה לחיות בקיבוץ. האֵם התחלחלה מהרעיון ועשתה כל מאמץ לשכנע את הבת לעזוב אותו. כאשר חלתה מאוד אחרי כמה חודשים, אמרה להִילדה שהיא חולה בגללה – ושהאחריות למה שיקרה תיפול על מצפונה. הִילדה ויתרה.
 
בגמר מלחמת העולם הגיעו לבית החרושת שני אחים חרוצים מרומניה, שאיבדו בשואה את הוריהם ואחֵיהם – ושרדו יחידים ממשפחתם הגדולה. האחים, יוסף ויעקב לנדר, גרו לא הרחק מבית משפחת ליננברג. נוצר קשר חם והאחים נכנסו מדי פעם לאכול מבישוליה המעולים של שושנה ליננברג ולספוג קצת טעם בית וחום משפחה. ביוני 1947 נישאו הילדה ויוסף.
 
במאי 1949 נולדה חנה, שנקראה על שם אמו של יוסף. אחרי שנתיים, בעקבות המשבר בענף היהלומים, עברה המשפחה הצעירה לעיר גנים, היום בתחום קרית אתא. ביוני 1952 נולד בנם משה, שנקרא על שם אביו של יוסף. האושר של הילדה ויוסף עם הולדת התינוק המקסים לא האריך ימים. הילד נפטר בגיל שנה ותשעה חודשים ממחלת הפוליו. בפברואר 1955 נולדה נצחיה. "רצינו שֵם שיגן עליך", אמרה הילדה לנצחיה, "שֵם שיבטיח חיים".
 
בסוף שנות ה-50 הוקמה התנועה "מן העיר אל הכפר", לעידוד מעבר משפחות צעירות מהעיר להתיישבות. הילדה אמרה ליוסף: "זהו, הגיע הזמן להגשים את החלום". באוקטובר 1957 הגיעו ליפעת. הילדה הרגישה שהגיעה סוף-סוף הביתה, למקום הנכון, וגם בעבור שנים רבות מאוד לא שכחה לאברהם סיני את חסד טיפולו המסור והחם בקליטתם ביפעת.
 
הילדה נכנסה לעבודה כמטפלת עם ילדי בית ספר. עבודה עם ילדים היתה חלום חייה, אבל רק בשטח התברר לה כמה זה קשה. "הילדים אהבו אותי, אבל צפצפו עלי", הגדירה את המצב בלי כחל ושרק. "הייתי חוזרת הביתה מותשת לגמרי". אחרי לידתו של עמי, בן הזקונים, בדצמבר 1959, עברה לבקשתה לעבוד עם ילדים יותר צעירים. "בגן היה לי הרבה יותר טוב", סיפרה הִילדה, "אבל כשנשארתי לבדי בגן במנוחת הצהריים, היו הילדים מתפרעים ועולים לי על הראש". "לא הייתי מסוגלת להכריח אותם לישון נגד רצונם", הוסיפה בהתנצלות, "הם זיהו את זה מייד וניצלו את החולשה שלי". אחרי חמש שנים בגן ירדה מדרגה נוספת בגיל. בפעוטון הצליחה סוף-סוף לבטא בלי תסכול-נלווה את אהבתה לילדים ואת כשרונה החינוכי הטבעי. היציאה מדי בוקר לעבודה עם חמישה פעוטים מילאה את ליבה שמחה.
 
בנובמבר 1967, עשר שנים אחרי שהגיעו ליפעת, נפטר יוסף ממחלת לב קשה. בגיל 40 היתה לאלמנה. הילדה לא נשברה. במסירות וחום גידלה את הילדים והשתתפה בחפץ לב ובלי תלונה בתורנויות ובגיוסים. אחרי שנים בפעוטון עברה לעבוד במטבח, וקיבלה על עצמה את הבישול לצמחונים. הִילדה היטיבה לבשל ולאפות עוד קודם, אבל אין דומה בישול ביתי לבישול לציבור. היא השתדלה כל הזמן לגוון, לחדש, לשמח את הצמחונים במשהו טוב, באיזה מעדן פטריות או מאפה בצל או גבינה שלא שמעו עליו, ממולאים חדשים, פשטידות בשכבות. הצמחונים ביפעת היו אסירי תודה לה והרעיפו עליה מחמאות וחיבה. כשמספר הצמחונים החל פתאום לנסוק, ניסו במטבח ובאקונומיה להבין מה קורה פה, עד שתפסו: מה שקורה הוא בעצם מי שקורה, לאמור: הילדה!
 
הילדים כבר בגרו כאשר נוצר קשר זוגי חדש ונפלא בין הילדה לבין מושקו אברמוביץ' משריד. חיוכה הטוב של הילדה, שלא סר מפניה אף פעם, האיר עכשיו יותר מתמיד. משפחתו של מושקו אהבה את הילדה ומשפחתה של הילדה אהבה את מושקו. היו להם שנים מאושרות של יחד של הבנה, קבלה והזדהות, וחיבה גדולה מכל עֵבר. "אני שמחה תמיד עם מה שיש", אמרה הילדה בתשובה לשאלה בהיותה בת 70. "השמש מאירה, הדשא ירוק, יפעת כל-כך יפה... בימים ושעות של קושי אני אומרת לעצמי: עברת כבר זמנים הרבה יותר קשים, שלא יהיה יותר גרוע... – ומתעודדת". חנה, נצחיה ועמי נישאו והקימו משפחות, נולדו נכדים – כל אחד ואחד מהם הֵסב להילדה שמחה ואושר.
 
אחרי עשרים שנה יחד, בשנת 2000, הלך גם מושקו לעולמו. הילדה היתה עצובה, אך לא שקעה ולא נשברה. מאחורי העדינות והדיבור הרך והשקט שלה היו חבויים עוז רוח, נפש איתנה ואופטימיות נצחית. הודות לאופטימיות הזאת נולד גם הנֵס הבא והאחרון בחייה: הקשר הזוגי האמיץ עם שלמה שילה בשנים האחרונות – קשר ששניהם הגדירו כ"נס", משום שהביא להתעוררות מאוחרת ולא מובנת-מאליה של אהבה, שמחה וחום.
 
הילדה היתה פטריוטית גדולה לארץ וליפעת. בפנקס שבו רשמה תאריכים חשובים בחיי המשפחה רשומים גם תאריך הקמת המדינה, יום פרוץ מלחמות ששת הימים ויום הכיפורים, יום שחרור ירושלים, תאריך היציאה מלבנון, תאריך ייסוד יפעת ויום הגעת המשפחה ליפעת. בין ימי ההולדת של הנכדים הרשומים בפנקס מופיעים גם תאריכי הולדתם של ילדיהם של מוטי ודליה רחמים וילדיהם של אפרים וסמדר ישורון. זאת משום שמוטי, ואחריו אפרים, היו מאז גיל הנעורים ילדיה האהובים והאוהבים של הילדה וילדיהם היו נכדיה ממש.
 
לצדו של יוסף, אלוף נעוריה ואבי ילדיה, למרגלות קברה של אִמהּ, אנו מביאים את הילדה למנוחת עולמים. בעצב אנחנו נפרדים מנפש טהורה ואהובה.
 
עם חנה, נצחיה ועמי ומשפחותיהם, עם מוטי ומשפחתו, עם אפרים ומשפחתו, עם שלמה והמשפחה – בית יפעת כולו שותף בצער.
נחסר אותך מאוד, הילדה.
נשמתך צרורה בצרור חיינו.
 
מרים אהרוני, כא' אב תשע"א (2011)
 
זיכרון:
משפחתה של הילדה הקימה לזכרה אתר אינטרנט ובו זכרונות, תמונות, מתכונים מפורסמים ועוד.
לכניסה לאתר לחץ כאן.