באחד מטיולי השבת שלנו בכיתה ט', הגענו – אמנון פייניק ואני – לנחל ציפורי, במורד זרימתו לעבר עמק זבולון.

בסביבה רעו פרות, ששתו מהמים וגם נכנסו לתוכם (עם כל מה שזה אומר).

התיישבנו לארוחת בוקר והזמנו בתנועת-יד את הנער שרעה את הפרות להצטרף אלינו.

 

היה קיץ, היינו צמאים, ואני גחנתי מייד לשתות מהמים הזורמים.

אמנון היה יותר זהיר ממני בענייני שתייה ממקורות מים בטבע.

בנוסף, היתה לו הזדמנות די נדירה לתרגל את השימוש בערבית מדוברת שלמד בשיעורי ערב אצל ישראל שוהם.

הוא פנה לנער ובריכוז מירבי שאל אותו בערבית משובשת, מילה-מילה: "אינתוּ שארבִּין הדא אל-מַיי?" (לאמור: אתם שותים את המים האלה?).

הילד צחק וענה: "שותים וגם מדברים עברית!"...

 

כשחזרנו הביתה, סיפרתי לחבר'ה על הדו-שיח הערבי-עברי בנחל ציפורי.

כעבור כמה ימים, שמעתי את עודדי, המדריך שלנו, מספר את הסיפור בגירסה משלו לכמה חברים:

...ואז אמנון שאל: "אינתוּ שארבִּין הדא אל-מַיי", והילד השיב: "אולי אתה יכול לשאול בעברית? אני לא מבין אף מילה יידיש"...