שלום אורח, התחבר !

חדשות הקיבוץ

ברוכים הבאים

ברוכים הבאים לאתר יפעת!

נר נשמה

 מועדי יום השנה לחברי יפעת
מופיע ב"נר נשמה" במדור "נזכור"
בעמוד הבית.

גשם תש"ף

16.10.19 היום נמדדו 2 מ"מ
מתחילת אוקטובר נמדדו 2 מ"מ
מתחילת השנה נמדדו 2 מ"מ

מה קורה

מגזין הוידאו החודשי "מה קורה"
נמצא ב"רוח מקומית".
האחרון מופיע גם בדף הבית.

לוח אירועים

מינקובסקי יצחק
יצחק מינקובסקי
בן דבורה לבית פינסקר וזיסקינד מינקובסקי
בן-זוג לשעבר ללאה לבית גדז'
בן-זוג לעדנה טל
אב לזיוית, משה, סיגל ואיילת
נולד כ"ב סיון תרצ"ג, 16.6.1933
נפטר י"ד כסלו תשע"ד, 17.11.2013
 
 
תולדות חיים ודברי פרידה בהלוויה בשם חברי יפעת
 
יצחק נולד בפינסק, אז פולין, היום בלרוס, ביוני 1933, בן לדבורה וזיסקינד מינקובסקי, אח לשרה בת הארבע. זיסקינד היה פעיל מרכזי בתנועה הציונית בעיר, והמשיך בפעילותו הנמרצת והבולטת גם כשעברו לעיר בריסק בעקבות עבודתו. הוא הצטיין במסירותו לאנשים, ועזר להרבה צעירים ומשפחות יהודיות לצאת את פולין. דבורה הפצירה שיעלו גם הם סוף-סוף לארץ ישראל, אבל פעילותו של זיסקינד היתה חשובה מדי לתנועה, ובקשתם נדחתה שוב ושוב.
 
בשנת 1939, ויצחק אז בן 6 בלבד, בא הקץ לשנים הטובות של המשפחה. הרוסים קיבלו מידי הצבא הגרמני הכובש את בריסק על סמך הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, והחלו מייד במאסרי טיהור אכזריים באמצעות הנ.ק.ו.ד. זיסקינד היה בין האסירים הראשונים. הוא נשפט ונשלח כאסיר פוליטי למחנה כפייה בצפון הרחוק של רוסיה. דבורה והילדים הוגלו אף הם, בחוסר כל, במסגרת העונש שנגזר על האב. הם נשלחו לכפר נידח בצפון קזחסטן ושוכנו שם בחדר אחד עם עוד שתי משפחות של אסירים יהודים. דבורה עבדה בפרך ממש כדי לפרנס את שני הילדים – מאבק הישרדות יומיומי בקור עז וניסיון להשיג לפחות פת לחם. על האב לא ידעו דבר.
 
בשנת 1941, בעיצומה של מלחמת העולם, שוחרר זיסקינד בתוקף החנינה לשבויים ואסירים אזרחי פולין בברית המועצות (הסכם סטאלין-סיקורסקי). באמצעות קרובי המשפחה בפינסק עלה בידו למצוא את דבורה והילדים בקזחסטן ולהצטרף אליהם. למשך זמן מה היו שוב יחד. התקופה הזאת, שבה היה האב עם המשפחה, נותרה בזכרונו של יצחק כתקופה מאושרת של ילד במשפחה רגילה, למרות תנאי החיים הקשים שאיתם התמודדו. זיסקינד היה כל הזמן הזה תחת מעקב הנ.ק.ו.ד. ולבסוף נאסר שוב באשמת פעילות ציונית אסורה ו"הדחת נוער סובייטי ליציאה מן הארץ". הוא עבר חקירות בעינויים קשים ודינו נגזר ל-10 שנות מאסר עם עבודת פרך.
 
בדרך לא דרך עלה בידה של דבורה לאתר את מחנה המאסר בסיביר ולהתגנב פנימה לרגעים ספורים. בזמן הקצר הזה השביע אותה זיסקינד לברוח מברית המועצות בכל דרך שתוכל. הזדמנות זו הגיעה עם גמר מלחמת העולם. במסגרת הסכמי הרֶה-פַּטריאַציה הורשו אזרחים פולנים לשוב לפולין. בלב כבד שבה דבורה לפולין בשנת 1946 עם שרה ויצחק. רק בהגיעם לבריסק נודעו להם ממדי השואה שעברה על העם היהודי, כולל בני משפחותיהם שנותרו בפולין: אביה ואחֶיה של דבורה ומשפחותיהם, הוריו של זיסקינד ואֶחיו עם משפחותיהם וכמעט כל המשפחה הרחבה. בבריסק ובפינסק לא נותר זכר לעולם היהודי העשיר שהכירו טרם צאתם בחיפזון ובאונס לגלות ארוכה, שכנראה הצילה את חייהם.
 
ברור היה לדבורה שבארץ זו, שהפכה לבית קברות נורא לכל בני המשפחה, לא תשקם את חייה. אחרי מסע שארך חודשים בתוך פולין, הגיעה עם ילדיה, בעזרת ארגוני הבריחה הארץ-ישראלים, לקבוצת הכשרה של נערים ונערות ניצולי שואה בגרמניה. בקבוצה זו היה להם סוף-סוף טוב. דבורה שימשה כמורה לעברית ואֵם-בית של הצעירים, ושרה ויצחק עבדו בשדות ובעבודות המשק וגם שמעו בצמא על הארץ מן השליחים הארץ-ישראלים, שרו משירי הארץ ועסקו בספורט. היתה להם מקהלה ואפילו קבוצת תיאטרון.
 
אחרי שנה וחצי, בלי התראה מוקדמת, קיבלו הוראה באחד הלילות לעלות למשאיות מחופות ברזנט. הם הוסעו בחשאי למרסיי והועלו על אוניית המעפילים "אקסודוס", עם עוד 4500 עולים בלתי ליגאליים כמותם. יצחק היה אז בן 14. הוא היטיב לזכור את הצפיפות האיומה באונייה – אוניית מעבר נהרות שתוכננה במקור ל-300 איש בלבד. הוא זכר גם את בליל השפות שבהן דיברו: יידיש, צרפתית, פולנית, הונגרית, רוסית, הולנדית ועברית, את ההתרגשות הגדולה והציפייה הדרוכה. בתנאי צפיפות ומחנק איום הפליגו לארץ. יצחק זכר היטב את האווירון הבריטי שחג מעליהם עוד בים, ואחר-כך את המהומה, הקרב, התנגחות המשחתות הבריטיות ב"אקסודוס" והבהלה המעורבת בהחלטה להתנגד, לא לוותר. הבריטים הובילו את האונייה לחיפה והעלו את המעפילים לשלוש אוניות גירוש.
 
משפחת מינקובסקי הועלתה לאוניית הגירוש "רַנמיד פארק". שוב בים, שוב חולים וכלואים בצפיפות איומה, יצאו בדרכם חזרה מערבה. גם שנים אחר-כך סיפר יצחק בהתרגשות בעיניים על מפקד האונייה הארץ-ישראלי הנערץ מרדכי רוזמן מקיבוץ העוגן ועל המאבק שלהם להישאר על האוניה חרף הניסיון להוריד אותם בצרפת. "היה לנו נשק סודי, אמצעי אחד ויחיד, והשתמשנו בו בלי סוף", סיפר, "ההמנון. בכל פעם שהתעורר ויכוח או עימות עם הבריטים, היינו מתחילים לשיר 'התקווה', והחיילים הבריטיים, אמונים על הנימוסים הטובים המחייבים, היו עוברים לדום ומצדיעים".
 
אוניות הגירוש הוּבלו לגרמניה ואנשיהן הורדו בכוח והועברו למחנה פפנדורף. רק בט"ו בשבט תש"ח, פברואר 1948, הצליחו להגיע לחופי הארץ, הפעם באופן ליגאלי.
 
יחד עם קבוצת ההכשרה שלהם הגיעו דבורה, שרה ויצחק לקיבוץ משמרות. אפשר שהיו נשארים שם, אבל כאשר נישאה שרה לבחיר-לבה, ניצול סוביבור דב פרייברג, ושניהם החליטו לעזוב את משמרות, ביקשה דבורה להצטרף אל ידידי נעוריה מימי תנועת הנוער החלוצית בפינסק. מייסדי גבת, חבריה משכבר הימים, קיבלו אותה ואת הבן במאור פנים. בגבת למד יצחק לראשונה בחייו בצורה מסודרת, אחרי שילדותו ונעוריו עברו בטלטולים ותהפוכות אין-ספור. בשנת 1952 סיים את בית-הספר והתגייס לצה"ל.
 
באותה תקופה התרחש הפילוג. זמן קצר אחרי שחרורו משירות סדיר עברנו ליפעת. יצחק השתלב כמובן מאליו בחיי העבודה, התרבות והחברה. הוא אהב מאוד את חיי הקיבוץ, הגם שלא חסך מהם את שבט ביקורתו, והשתדל להיות חבר טוב ותורם. בשנת 1962, אחרי שנים רבות של ניתוק, הצליחה דבורה במאבק עקשני ונחוש להביא לשחרורו של בעלה זיסקינד, אסיר ציון למעלה מ-20 שנה, ולהוציאו אל מעבר למסך הברזל. "ביום 9 במאי 1962 הגעתי במטוס ללוד כאזרח מדינת ישראל", סיפר זיסקינד לימים בהתרגשות פנימית ניכרת, "מאז זהו בשבילי יום היסטורי וחגיגי". כל יפעת היתה שותפה לחג הגדול של המשפחה. יצחק היה מאושר. עד סוף ימי חייהם היה להוריו בן מסור ודואג.
 
כשנה לאחר מכן, והוא כבר בן 30, הכיר יצחק את לאה גדז' בת ה-18 ונשא אותה לאשה. תוך שנים ספורות נולדו ארבעת ילדיהם: זיוית, משה, סיגל ואיילת. יצחק, שחווה בילדותו פחד תמידי, קור ורעב, ידע להעריך את הביטחון שהעניקה החברה הקיבוצית לילדיו. הוא השתדל להיות להם אב טוב – תמיד זכר והזכיר, שחרף כל קשיי הילדות היה הוא הבן הקטן והאהוב במשפחה. ילדיו זוכרים בחיוך את חולשותיו כאב, אבל גם את סיפורי העם והאגדות הרוסיות שזכר מילדותו והיה מספר להם כשהשכיב אותם לישון, את השירים ששר להם ואפילו את נסיונותיו לסייע להם בשיעורי הבית בשנים יותר מאוחרות.
 
יצחק עבד במטעים ובבית האריזה, ומאוחר יותר בשלהב. במרוצת השנים קיבל על עצמו תפקידים מגוונים: דאג להחלפת בלוני הגז, לכלים במחסן הנשק. היה חבר מסור בוועדת הקשר לחיילים במשך שנים וזמר נאמן בשורות הבס במקהלה.
 
אחרי שהילדים בגרו, נפרדו דרכיהם של לאה ויצחק. שנים ספורות לאחר מכן, לפני למעלה מ-15 שנה, קשר יצחק קשר זוגיות חדש עם עדנה, חברת מסילות, ואף שנשאר חבר יפעת, עבר לחיות עימה בקיבוצה. הוא נקלט יפה במסילות והחיים הזוגיים שלו עם עדנה היו מאושרים– חיים טובים בהבנה ובתמיכה הדדית. רק כאשר חלה, ועדנה לא יכלה עוד לטפל בו, שב ליפעת. למרות מחלתו, שהשכיחה ממנו הרבה, עדיין נשמר ההומור המיוחד לו ועדיין השתמרה בו אהבת הזמר והשיר.
 
היום תם מסע חייו של יצחק.
עם לאה, עם זיוית, משה, סיגל, איילת וישראל והנכדות הקטנות, עם עדנה ומשפחתה, אנו שותפים בצער.
 
יהי זכרו ברוך.
 
מרים אהרוני, יד' כסלו תשע"ד (2013)