שלום אורח, התחבר !

חדשות הקיבוץ

ברוכים הבאים

ברוכים הבאים לאתר יפעת!

נר נשמה

 מועדי יום השנה לחברי יפעת
מופיע ב"נר נשמה" במדור "נזכור"
בעמוד הבית.

השתתפות בצער

עם פנינה יעקובוביץ' והמשפחה 
אנו שותפים בצער על מות 
דב ז"ל
יהי זכרו ברוך.

מה קורה

מגזין הוידאו החודשי "מה קורה"
נמצא ב"רוח מקומית".
האחרון מופיע גם בדף הבית.

לוח אירועים

מירון צמרת

  
צמרת מירון
בת רנה לבית וולף וחיים נשלסקי
בת-זוג לנתן מירון (מירובסקי)
אם לתמר, רוני וחיים
נולדה כ"ז אייר תרע"ו, 30.5.1916
נפטרה ו' כסלו תשע"ב, 2.12.2011
 
תולדות חיים ודברי פרידה בהלוויה בשם חברי יפעת
 
צֶשָׁה נשלסקי נולדה בעיירה ולוֹצלאוֶוק שבפולין באביב 1916, ולפי רישומים אחרים – שנתיים מאוחר לכן. היא היתה הבת השנייה להוריה, רנה וחיים. לפניה נולדה הדסה, ואחריה נולדו בזה אחר זה אריה ודב, צעיר האחים, שהגיע ברבות השנים לקבוצת השרון בעקבות אחותו. כבר בהיותה בת עשר הצטרפה צֶשָׁה לתנועת השומר הצעיר בעיירת הולדתה. בתנועה הוחלפו שמות החניכים לשמות עבריים, בהם שמות מקוריים חריגים ביחס לזמנם ומקומם. כך זכתה צמרת לשמה המיוחד.
 
המצב הכלכלי הקשה דחף את המשפחה להגר בשנת 1930 לבלגיה. כמעט הכול השתנה עם המעבר מפולין לבלגיה – השפה, הסביבה, הנוף האנושי. רק המצב הכלכלי נשאר דחוק כשהיה, ואף החמיר אחרי מות האב. גם החלום הציוני לא התעמעם, אף שבקן השומר הצעיר בבריסל דיברו על המהפכה הרוסית הקומוניסטית בהתלהבות לא פחותה מזו שבה דיברו על המפעל החלוצי בארץ ישראל. במשך כמה שנים היתה צמרת בת יחידה בקבוצת בני גילה בשומר הצעיר, עד שנמאס לה להיות בחברה שכולה בנים. יום אחד קיבלה החלטה אמיצה, וערקה לתנועת גורדוניה מעבר לכביש.
 
מהרגע הראשון בקן גורדוניה משך את תשומת ליבה בחור אחד, שהיה שקט ורציני אבל מאוד כריזמטי. כולם הקשיבו לדבריו בכבוד ובשקט. עד מהרה מצאה גם היא את עצמה מרותקת לניתוח האנליטי המעמיק שלו בכל נושא שבו דיברו. "בחברתו של נתן חלף הזמן כהרף עין – אחרי שעה גיליתי שעברו יותר מארבע שעות", סיפרה צמרת בחיוך של פליאה אחרי הרבה מאוד שנים. תוך חודשים ספורים נקשרה ביניהם אהבה גדולה. "אחרי ילדות ללא שמחה ויציאה בגיל צעיר לעבודה בכובענות לעזרת המשפחה, זכיתי פתאום באושר גדול", סיפרה צמרת לימים, "לא האמנתי למזלי הטוב, ממש עפתי לעננים"... השניים יצאו לטיולי אופניים וטיולים רגליים בחיק הטבע, ורקמו יחדיו חלומות על ארץ ישראל. אחרי שנתיים יצאו יחד להכשרה וחיכו להזדמנות לעלות ארצה.
 
בקיץ 1939, חודשים ספורים אחרי שנישאו בבריסל, הגיעה סוף-סוף השעה. עם כמה מחבריהם להכשרה, בהם גם נתנאל דורון, עלו צמרת ונתן בנמל אנטוורפן על סיפונה של אוניית המשא הקטנה והישנה "דוֹרָה". האונייה היתה ברמה כל-כך נמוכה, עד שברגע האחרון ירדו ממנה חלק מהצעירים הבלגים שעלו על סיפונה: הוריהם, ששמעו שההפלגה באונייה העלובה כרוכה בסיכון נפשות ממשי, איימו בפנייה לשלטונות אם לא יוותרו. "למזלנו, ההורים שלנו לא הספיקו לשמוע את הידיעה על הסיכון בהפלגה", סיפרה צמרת, והוסיפה וסיפרה על ההפלגה הקשה בים הסוער, כשהאוניה מיטלטלת מצד לצד והנוסעים, שכמעט כולם חלו במחלת ים, מוטלים מיובשים באפיסת כוחות על הסיפון.
 
ב-12 באוגוסט 1939 הגיעה האוניה לחוף שפיים – למזל כולם, מבלי שהתגלתה על ידי הבריטים. המעפילים הורדו במהירות בחסות החשיכה לסירות וברגע שהגיעו לחוף, הובלו במסע רגלי מזורז ליישובי הסביבה ונטמעו ביניהם. צמרת ונתן הגיעו בלילה ההוא לכפר שמריהו. גם אחרי שנים רבות לא שכחה צמרת איך נכנסו רטובים ומלוכלכים לבית היפה, ונדהמים מן הספרייה הגדולה עם הספרים בכריכות עור לא העזו להתקדם מדלת הכניסה פנימה.
 
צמרת, נתן ונתנאל ביקשו להצטרף לקבוצת עיינות שברמת-דוד, לשם הגיעה חודשים ספורים קודם לכן חוה פורמנסקי, לימים דורון – חברתם האהובה מקן גורדוניה בבריסל. מאחר שבעיינות לא היה מקום, הופנו כל הארבעה לקבוצת השרון הסמוכה, וכל השאר – כמו שאומרים – היסטוריה.
 
עוד מימי הפעולות בקן השומר הצעיר בבריסל דגלה צמרת באמנסיפציה של האשה, ועמדה על זכותה לעבוד בחקלאות. לא היתה גאה ומאושרת ממנה כאשר נכנסה לענף גן הירק בניהולה של רות הקר. רות ניהלה את הענף בדרך של דוגמא אישית. צמרת העריצה אותה. "קראתי לה סטַחַאנוֹבקָה", סיפרה – לאמור: גיבורת עבודה מצטיינת, בעלת הספקים יוצאים מן הכלל. למעלה מעשר שנים עבדה צמרת בענף המחייב הזה משחר ועד שקיעה, ולא הסכימה להיכנס לשני הענפים שבהם עבדו רוב החברות: החינוך ("לא היתה לי הסבלנות הדרושה לטיפול בילדים", הסבירה) והמטבח ("לא אהבתי לבשל ולא ידעתי לבשל"). היא התמידה בענף שלה גם אחרי לידת תמר בשנת 1944.
 
בתום מלחמת העולם נסע נתן בשליחות מטעם המוסד לעלייה ב' כדי לסייע באיסופם ושיקומם של ילדים ונערים והכנתם לעלייה לארץ. צמרת נשארה עם תמר התינוקת בארץ, ובמשך קרוב לשנתיים התנהל הקשר המשפחתי באמצעות מכתבים. תקופה זו היתה קשה ביותר לשניהם. הניתוק מהבית היה כה קשה לנתן, עד שכאשר חזר, נשבע שיותר לא ייפרד מן המשפחה. בשנת 1948 נולדה רוני, שנקראה על-שם אמה של צמרת, ובשנת 1954 נולד חיים, שנקרא על-שם אביה. רנה נשלסקי, אמה של צמרת, שהיתה ציונית בלב ונפש וקיוותה לעלות לארץ אחרי הבת, נספתה בשואה, ועמה בתה הדסה-אסתר, האחות האהובה.
 
עם המעבר ליפעת בשנת 1954 נכנסה צמרת לעבודה בחדר האוכל. שרה יוגב, מרכזת החינוך, ניסתה לשכנע אותה להיכנס לבתי הילדים: "זה מה שאַת רוצה, לנקות כל היום שולחנות וכיסאות?", שאלה שרה בפליאה. "כן", השיבה צמרת בכנות, "אני ממש אוהבת את זה". כשנה אחר כך יצא נתן בשליחות התנועה לצרפת לשם ריכוז פעולות נוער בארצות אירופה וצפון אפריקה. הפעם הצטרפו אליו צמרת ושלושת הילדים. כשחזרו אחרי שנתיים וחצי השתוממו החברים למראה הצעיר של צמרת. עבורה הלך הזמן כביכול לאחור במקום קדימה. נתן השתלב במלוא המרץ בעבודה במטעים וחזר לעסוק באינטנסיביות בענייני משק וחברה. צמרת נאלצה לקבל על עצמה לעבוד כמטפלת בכיתת ילדי בית ספר צעירים – זאת היתה חובה שהוטלה על כל החברות ביפעת, והיא לא יכלה עוד להתחמק ממנה. שני הצדדים סבלו, ונשמו לרווחה כאשר הקדנציה שלה הסתיימה. צמרת שבה לעבודה בחדר האוכל, מנסה לשוות לו מראה של בית מסודר, חם ומטופח. מדי פעם קראה לחברים ברשימות קצרות בעלון להקפיד על רחיצת המגפיים לפני הכניסה לחדר האוכל, להיכנס בלבוש ראוי ולא ברגליים יחפות וגופיות, לשמור על הריהוט והכלים ולדבר בשקט ולא בקולי-קולות.
 
שנים עברו. תמר הקימה משפחה עם עודד, וצמרת ונתן הפכו סבים לשתי בנות מקסימות – מיכל ועידית. כאשר נחנך בית התרבות בסתיו 1968, קיבלה על עצמה צמרת לשמש אֵם הבית. היא אהבה את הבית ואת עבודתה בו עד כדי כך שכאשר עמדה על הפרק יציאה נוספת של נתן לשליחות בצרפת, אמרה לו: "סע לבד!". נתן מאוד רצה לצאת לשליחות בעלת החשיבות הלאומית, אך סירב לנסוע לבד – את ההבטחה בעניין זה כבר קיבל בשליחות הראשונה. לבסוף הכפִּיפָה צמרת את רצונה לרצונו.
 
סמוך ליציאה לשליחות, בקיץ 1969, נפל עודד בעלות רכבו על מוקש בבקעת הירדן. האסון כמעט טרף את התוכניות, אבל לבסוף יצאה בכל זאת השליחות אל הפועל, כשתמר החליטה להצטרף עם הבנות הקטנות. זאת היתה תקופה חשובה וטובה למשפחה. בתקופה זאת הצליחה צמרת להגשים חלום ישן וללמוד תולדות האמנות, נושא שבו היה לה עניין מיוחד, וללכת תכופות למוזיאונים וגלריות לציור. בשובם מהשליחות, לא יכלה לחזור לעבודתה בבית התרבות – המקום כבר היה תפוס על ידי חוה חורש. היא נכנסה לעבודה במחסן הבגדים וגם נתנה 'הפסקות' בפעוטונים – מושג שכבר נשכח ביפעת, ורק ותיקים עדיין זוכרים אותו.
 
צמרת היתה חריגה קצת בנוף האנושי ביפעת: עצמאית מאוד בדעותיה, ישירה ולא מהססת להגיד בגלוי מה שהיא חושבת גם כאשר הרוח הכללית נוטה למקום אחר, ולא מוותרת על טיפוח המראֶה וקורטוב של גינדור נשיי בחברה ובתקופה ששפטו לחומרה היבטים אלה. עם זאת, אף פעם לא הצטערה על הבחירה בחיי קיבוץ, שאיפשרה לה להשתחרר מתפקידי עקרת הבית ולהפנות את הזמן והאנרגיה לעיסוקים אטרקטיביים יותר מבחינתה. היא המשיכה להיאבק על שחרור נשים מכבלי משק הבית גם כשהדבר כבר לא נגע אליה באופן ישיר, והתנגדה מאוד למעבר ללינה משפחתית.
 
עם השנים התרחבה המשפחה. חיים הקים בית עם יעל, ואל רעות הקטנה נוספו דניאל ויונתן. לרוני נולדו מתן ונועם. בראשית 1991 הלך נתן הלך לעולמו וצמרת נותרה בלי אלוף נעוריה, שהיה עמוד התווך המשפחתי במלוא המשמעות של המושג הזה. היא התמודדה באומץ עם המצב החדש, משתדלת לשמור על מעורבות במשפחה ובחיי החברה והעבודה. אחרי כעשר שנים הגיעה למצב שחייב השגחה ונכנסה לבית ערבה. בכל שנותיה שם זכתה לטיפול המסור והדואג של צוות הבית – ולא רק שלו. לא כל אדם זוכה בערוב ימיו לטיפול של אהבה ודאגה מתמדת מצד בנים ונכדים, בעיקר כאשר הזיכרון והיכולת ליצור קשר נפגעים. צמרת זכתה לטיפול מסור ואוהב מאין כמוהו מצד ילדיה, בעיקר חיים ויעל ביפעת. אילו יכלה, היתה בוודאי מבטאת כלפיהם רגש תודה והוקרה אין קץ.
עם תמר, רוני וחיים ומשפחותיהם, עם הנכדים והנינים והמשפחה הרחבה אנו שותפים בצער.
 
יהי זכרה ברוך.
 
מרים אהרוני, ח' כסלו תשע"ב (2011)