שלום אורח, התחבר !

חדשות הקיבוץ

ברוכים הבאים

ברוכים הבאים לאתר יפעת!

נר נשמה

 מועדי יום השנה לחברי יפעת
מופיע ב"נר נשמה" במדור "נזכור"
בעמוד הבית.

גשם תש"ף

16.10.19 היום נמדדו 2 מ"מ
מתחילת אוקטובר נמדדו 2 מ"מ
מתחילת השנה נמדדו 2 מ"מ

מה קורה

מגזין הוידאו החודשי "מה קורה"
נמצא ב"רוח מקומית".
האחרון מופיע גם בדף הבית.

לוח אירועים

מערמת

מערמת
 
     בשכבר הימים היתה בארץ מערמת מתוצרת אמריקה. למכונה היו כנפיים של עץ. הכנפיים היו יורדות במוביל שעל המרכב ומגישות את החיטה אל הסכין. התבואה הקצורה היתה נערמת על פלטפורמה וכשהיתה כבר על הפלטפורמה ערימה ראויה להתכבד, היה העגלון לוחץ על דוושה, במסלול היה נפתח פתח, והכנפיים היו הופכות לכעין מגרפה הגורפת את ערימת החיטה הקצורה ומורידה אותה בשדה. מכאן ואילך החל תפקידן של המאלמות.
     כיצד הגיעה למוזיאון המערמת היפה שלנו? מעשה שהיה, כך היה:
     באחת השיחות שלי עם ידידי אברמל'ה ליפשיץ מיבנאל – בחור ענק עם שפם שֵׂיבה גדול ומרשים – אמר לי ידידי הטוב: "עודדי, אתה מוכרח להגיע ללבקוב בבית-גן. מה שמתגלגל אצלו בחצר, יכול לבדו למלא מוזיאון. אני בטוח שהוא ישמח להעביר אליך כמה כלים ישנים". שמחתי מאוד, ובאחת משבתות החורף יצאתי עם ה-GMC ועם שלושה חיילים שלנו בחופשה. אספנו את אברמל'ה ביבנאל ונסענו לבית-גן. כשהגענו, אמרו החבר'ה: "תיכנס בלעדינו, עודדי, חבל לרדת מהאוטו בשביל כמה דקות". נכנסנו, איפוא, רק אברמל'ה ואני.
     לבקוב ואשתו הנחמדה סוניה היו כבר בערוב ימיהם. הצגתי את עצמי, סיפרתי קצת על המוזיאון, ואמרתי: "נו, אז באתי פה עם החבר'ה בעניין המכונות הישנות". "שקוֹצים!", נדהם לבקוב הזקן, "בשבת בבוקר אתה ניגש ישר לתכלית! מה זה, ככה מתנהגים? דבר ראשון, נשתה קפה, נאכל עוגה, אחר כך נדבר". חסתי על החבר'ה שנשארו בחוץ, אבל לא יכולתי לסרב. הקפה הגיע, וגם העוגה, והתחילו לעלות זכרונות מימים עברו. זיכרון גורר זיכרון, סיפור מביא סיפור, ספל קפה ראשון מזמין ספל קפה שני – וכבר שבת בצהריים.
     היום כבר העריב כשסוף-סוף אמר לבקוב: "אתה הרי רצית איזו מכונה, לא? נו, יש לי בחצר משהו שיתאים לך". "ומה זה?", אני שואל – "מערמת", עונה לבקוב. אני שומע "מערמת", והדופק שלי נעצר לרגע ואחר כך מתחיל לרוץ כמטורף, לחץ הדם עולה והידיים מתחילות להזיע. הרי מערמת חיפשתי בכל הארץ ולא מצאתי... "לא ייתכן", אני ממלמל, "לא ייתכן"... "מה זאת אומרת לא ייתכן?!" נפגע הזקן, "הרי אתמול שמואליק שלי התיר אותה מתחת לאיקליפטוס! היא במצב עבודה מושלם, אני אומר לך". "במצב עבודה?!", אני מזנק מהמקום, מוכן לרוץ. "מה יש לך לרוץ?", שואל לבקוב, "המערמת לא בורחת"...
     יצאנו החוצה והלכנו לאט אל האיקליפטוס. הסתכלתי ו... חשכו עיניי: מתחת לעץ הענק עמדה גרוטאה בלה מזוקן, הכיסא מושלך בצד, היצול שבור. נשאר רק המרכז עם הגלגל הגדול. שמואליק התיר אותה אתמול ממש, במלחמת העולם לכל המאוחר.
לבקוב הביט על המערמת בחיבה: "יפה, מה?". "כן", אני אומר בזהירות, "יפה, אבל אין לה כנפיים?" –"אה, הכנפיים. נכון, צריך כנפיים, אתה צודק. הכנפיים ברפת".
     החיילים, שכבר החלידו בעצמם מרוב המתנה, נחלצו לעזרה. שעה ארוכה חפרנו בתוך התבן שברפת עד שמצאנו את הכנפיים. עוד ראו שפעם, הכנפיים האלו העשויות לוחות איקליפטוס, היו יפהפיות, אבל עכשיו הכול היה שבור והרוס. רק הידיות והמרכז נשארו במצב סביר.
     חזרנו אל הכלי בחצר הרטובה מגשם. לבקוב עמד עם שוט ביד ואמר: "קדימה, שמֶנדריקים, תיפסו ביצול, תתחילו למשוך – וזה יקצור. אני מנוּסֶה במכונה הזאת, לכן אקח את התפקיד הקשה של העגלון. ברגע שאתם מושכים – הכלי יתחיל לערם".
     אנחנו מושכים ומושכים, אבל המכונה לא זזה. הכול חלוד והגלגלים תפוסים. אנחנו ממשיכים למשוך בכל כוחנו, אבל הכלי לא זז אפילו מילימטר, ורק אנחנו מחליקים על הבוץ במקום. מאחור צורח לבקוב: "עצלים! נרפים! איזו מין סחיבה זאת? איזה חבר'ה אתם? בימינו, לא רק על-יד היצול לא היו שמים אתכם, אפילו מאחור לא היו שמים! אתם לא שווים כלום, גלמים זקנים! מישכו!"... במאמץ עצום הצלחנו לבסוף להרים את המערמת באוויר ולהעלות אותה על ה-GMC. צחקנו כל הדרך הביתה. כשראו ידידיי במוסך איזו גרוטאה הבאנו ועל מה בזבזנו יום שלם – צחקו עוד יותר, צחקו עד שכאבה להם הבטן.
     אבל צוחק מי שצוחק אחרון. כשהתחילו לעבוד על המכונה הם ממש נדלקו עליה, כי היא באמת חמודה במיוחד, חמודה ומלאת חן. פירקנו אותה, שיחזרנו את הכנפיים השבורות והשלמנו את הגוף המרוסק ואת כל החלקים החסרים. וכשהגיעה המערמת למצב עבודה, ממש כמו ביום ששמואליק של לבקוב התיר אותה מתחת לאיקליפטוס בבית-גן, הבאנו אותה למוזיאון בלב שמח.