שלום אורח, התחבר !

חדשות הקיבוץ

ברוכים הבאים

ברוכים הבאים לאתר יפעת!

גשם תש"ף

6.12.19 היום נמדדו 2 מ"מ
מתחילת נובמבר נמדדו 10 מ"מ
מתחילת השנה נמדדו 40 מ"מ

נר נשמה

 מועדי יום השנה לחברי יפעת
מופיע ב"נר נשמה" במדור "נזכור"
בעמוד הבית.

מה קורה

מגזין הוידאו החודשי "מה קורה"
נמצא ב"רוח מקומית".
האחרון מופיע גם בדף הבית.

לוח אירועים

מרים פורקוש (עמית)

מחזור יז' (ת"ש-תש"א)
 
 בוגרות מחזור יז' של בית הספר החקלאי בנהלל, 1941
1=חנה מייזל  2=מרים פרקש  3=חנה סנש
מרים פורקוש (עמית)
     מרים נולדה בשנת 1921 בכפר ארסלוש שבטרנסילבניה. הוריה, חדורי תודעה ציונות עמוקה, עזבו את כפר הולדתם כבר בשנת 1922, עלו ארצה עם בתם בת השנה ונמנו עם מייסדי מושב מרחביה בעמק יזרעאל.
     אחרי גמר הלימודים בבית הספר של מרחביה כך בבית הספר האזורי בכפר ילדים, החליטה מרים להשתלם בחקלאות בבית הספר של חנה מייזל בנהלל – כמוה כצעירות נוספות בנות הארץ שהוריהן, חלוצי העלייה השנייה והשלישית, הקימו משקים בכוח האמונה והרצון, בלי בסיס של ידע חקלאי מקצועי.
     לימים סיפרה מרים על המוטיבציה שלה ושל חברותיה ללכת לנהלל:
     רובנו היינו צברות, יוצאות בית כפרי-יהודי בראשית התהוותו. אסם התבואה היה מזווה פח בצריף המגורים. דוגרת יושבת בתוך ארגז קש מתחת למיטה – האינקובטור הראשוני של העלייה השלישית. זוג סוסים רתומים למחרשה פרימיטיבית. נהלל היתה בעינינו שיא השכלול החקלאי. למדנו את חידושי המשק על מנת להעבירם הביתה, למען עתידנו.
 
     מרים, "מאשה" בפי כול, נמנתה עם בנות המחזור ה-יז' של בית הספר החקלאי. הן החלו את לימודיהן בספטמבר 1939 וסיימוהו כעבור שנתיים, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. הבוגרת הידועה ביותר של המחזור הזה היתה חנה סנש – עולה חדשה מהונגריה, שצורפה ברגע האחרון לכיתת בנות הארץ. סנש הפכה עד מהרה לחברתה הקרובה והאהובה של מרים.
 
תקופת נהלל
  
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
      זיכרונותיה של מרים על תקופת נהלל משובצים בסיפורים קטנים על ההווי שמחוץ ללימודים עצמם – סיפורים שדמו להפליא לאלו של בוגרות המחזורים הראשונים (מעורבות בחיי נהלל, קשר ליישובי הסביבה, טיולים, אהבות נעורים ומסיבות) – אך גם נבדלו מהם עקב נסיבות התקופה והרכב התלמידות:
      לא אשכח טיול של שבת אחת. צעדנו לעין בדה, לקבוצת השרון ולעיינות וכן לתחנת הנסיונות שהפכה להיות מוסד חינוכי לילדים עזובים מרחבי הארץ. אז כבר התלחשו כי במקום ההוא עומד להיבנות אווירודרום בריטי. באותה שבת פגשנו את יצחק יצחק שנודע לנו בשירו "בנות נהלל" (על דרך "בנות שפיה" של ביאליק) – השיר שהרבינו להקריאו במסיבות של בית הספר של חנה מייזל.
     בחזירתנו מהטיול דהרה עגלה רתומה לזוג פרדות לעבר נהלל. הבנות עלו על העגלה ואני נשארתי על עומדי, שלא לחלל את השבת. והנה לימיני חנה סנש ואנו צועדות יחד ברגל. היא היתה מבית מתבולל ולא שמרה מצוות – אך נשארה עמי מתוך סולידריות חברית.
 
     מתוך מכתב מחנה סנש לאמה קתרינה, מתורגם מהונגרית ע"י שמואל פרידלנדר:
     7.10.1940
     [...] בטוחה הייתי שאת החגים אחגוג כאן כמו כולם, כי חנה [מייזל] הודיעה שרק הבנות שהורים להן בארץ תקבלנה חופשת-חג, וכי חופשה זאת תהיה על אחריותם של ההורים ולא על אחריותה-היא – לכן לא ניסיתי אפילו להגיש בקשה לחופשה. אך הנה הזמינתני מאשה פורקוש לבית משפחתה במרחביה, בו כבר ביליתי בעבר יום חופשה. למרבה הפליאה, נתנה לי חנה מייזל את הסכמתה, בשקלה בדעתה כי המקום "קרוב הוא, ומחוץ לכל סכנה". שאר הבנות התקוממו בצדק נגד הפרוטקציה הבלתי נסבלת, אבל לי גרמה הזמנתה של מאשה קורת רוח מרובה. בשמחה נסעתי עמה למרחביה.
     אינני זוכרת כבר אם כתבתי לך על משפחתה. ובכן, כדאי וכדאי. הם אנשים ישרים מאוד.
     [...] האב, יליד טרנסילבניה, היה ציוני פעיל עוד לפני מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1922 עלה ארצה עם משפחתו – רעייתו ובתם הפעוטה מאשה, בת חודשים אחדים. האם הסכימה לכך, אף כי לא קיבלה חינוך ציוני שיכשיר אותה לסבלות חיים קשים.
     עז היה רצונו של פרקש להיות ממשפחת עובדי האדמה, ולכן נפלו בחלקו נסיונות קשים ללא שיעור. הן גם היום לא קלה היא עבודת האדמה, ברם אז, לפני 20 שנה, פיגרה ההתפתחות אלף מונים והעבודה נעשתה ללא ניסיון ובאמצעים דלים שבדלים. בד בבד, בהפסקות קצרות, נולדו עוד חמישה ילדים. תארי לך! כך להתנהל, כך לבסס משק ומשפחה...
     ערב אחד סיפרה לי האם על הימים ההם. מה קל ומעניין היה להקשיב. לא כן כמובן להתגבר על המכשולים. היום הכול השתנה למוטב כי הילדים גדלו. אומנם הקושי הוא כעת ששניים מהילדים נמצאים מחוץ לבית. מאשה נמצאת כאן ושמוליק בכדורי – בית ספר חקלאי לנערים, וכן יש הוצאות על לימודים. ברם, המשק התפתח ובני המשפחה הכוללת סבתא, הורים וילדים שהם בני 17, 9 ו-3 מבצעים את העבודות. קשה לי לכתוב בפרוטרוט על כל אחד ואחד. מצאתי בית חם והייתי כאחד מהם. הדברים אמורים בעיקר בילדים. ההורים בעלי הלכי מחשבה אחרים.
     האב ישר, בעל ערכים ואיש שיחה מהנה ומאלף. ומפי האם גם שמעתי דברים מעניינים שכבר כתבתי. מבין הילדים התקרבתי ביותר לשמוליק. שיחות, ויכוחים, מהם קולניים. כל ימי החג הרגשתי תחושת בית וצוות.
     ובמה עסקתי בימים ההם? מעט עזרתי, שוטטתי, טיילתי ועיינתי בספרים. ביקרתי גם חברות ללימודים.
מעל לכול אכלתי, התפטמתי! ימי חג וארוחות חג שלושה ימים ברציפות!
     הלכתי גם לבית הכנסת, דבר שכמעט שכחתי להזכיר – כאן זה לא קשור פיזית כמו בביתנו. משפחת פרקש הם שומרים מסורת, כלומר – הסבתא וההורים. הילדים, מתוך רגש כבוד כלפיהם, משתפים עצמם בשמירת המנהגים, אבל ללא הוויה דתית כללית. בדורנו זה שני עולמות שלא התאחו יחד. בבית הכנסת נאמרת עוד התפילה במבטא הישן – כאילו עוד לא היתה העברית שפה חיה – ובמאות נימים שזור הדבר למסכת גלותית כאילו, ולא ארץ ישראלית. גם אלה מהדברים שעוד לא מצאנו להם לבוש חדש ההולם את רוח דורנו, מבלי שניאלץ להיפרד מגופם ומתוכם מכל וכל. זמני הפנוי המועט שבין השעות 12 עד 2 – ניגר כמים.
     איני מספיקה כלום, גם לא לכתוב מכתבים.
     בנשיקות אינספור אני חותמת...   

 
מרים וחברותיה בעבודה בכרם, בלול ובמטעים, נהלל תש"א
  
מהווי החיים התוסס של הבנות בבית הספר בנהלל, תש"א (1941)
מימין: שובבות נעורים בצל משוכת הצבר, משמאל: החוג הדרמטי מתכונן למסיבה
 
     לקראת סיום לימודיהן, הוציאו הבנות מעין "ספר מחזור" – כמה מילים ברוח הומוריסטית, לפעמים קצת שלוחת רסן, על כל אחת מן הבנות.
ברוח המקום והזמן, קראו הבנות ל"ספר שלהן" בשם המחמיא: ספר העדר.
     בהקדמה כתבו לאמור: אחד הנסיונות המוצלחים בפיתוח העדרים בארץ נעשה בביה"ס החקלאי נהלל והתוצאה דלקמן מובאת לדוגמא לדורות הבאים. ע"י בירור, השבחה ושמירה בפני סכנות האורבות מבחוץ הצליחו לקבל עדר למופת בכל המובנים, בעיקר בשר ועבודה.הספר מוקדש לזכרן של האומללות שלא זכו להיכנס לספר זה.
     אחר-כך בא תיאור קצר של כל "פרה" בעדר: יפה, בתיה, דבורה, אסתר וכו'.
     הפרה השביעית היא מרים שלנו, מַשָׁה, שמאז ומתמיד היתה רזה מאוד, "עור ועצמות":
מַשָׁה, בתנאים טובים של הזנה, טיפול וניקיון תשלם בתנובות גבוהות, מלבד בשר...
     חנה סנש היא פרה מס' 17 בספר:
בחנה נעשה הניסיון להוסיף לגזע המעורב את הדם ההונגרי. ישנם סיכויים להצלחה.
     באחרית הרשימה הביעו הבנות תקווה לעתיד:
בקרוב יועבר העדר לרפת חדשה ומקווים שהוא יגיע שם לדרגת התפתחות תרבותית גבוהה יותר... 
 
בגמר הלימודים, נתנה חנה סנש למרים למזכרת צילום שלה בעבודה בלול של בית הספר החקלאי, וכתבה מאחור:
למַשָׁה! אני מקווה שמידידותנו יישאר יותר בתור זיכרון מאשר תמונה זו.
תצליחי, מַשָׁה!,
בחיבה, חנה סנש
1.9.1941
 
 
       מרים הצליחה להשיג את יעדי הלימוד שביקשה להשיג בבית הספר בנהלל.
     מתוך מכתב שלה להוריה, חודשים ספורים אחרי תום הלימודים – והיא עדיין בנהלל:
      נהלל, מוצ"ש 24.1.1942
      [...] אבא, את כל השתילים הזמנתי כאן בבית הספר בהתאם לתוכנית. עניין
     הברושים כמשַׁבְּרי-רוח כדאי לבטל לגמרי. גם המדריכה שלי יעצה שלא לנטוע
     משברי-רוח, היות שבסביבתנו הרוחות לא כל כך חזקות, וגם מתוך נימוק שחבל
     על הקרקע. לכן, אבא, צריכים כבר לחרוש, לשַׂדֵּד ולסמן את השטח בהתאם
     לתוכנית. שמוליק [האח] יודע את כל שיטות הסימון. טובים לסימון גם מקלות של
     האיקליפטוס הנמצא בחצר. אתן כאן גם רשימת המרחקים בין הגפנים בהתאם
     לזניהם. הזמנתי גם שתי מנדרינות לנטיעה בחזית הבית מול הרחוב, אז צריך
     גם שם לסמן ולהכין בורות. בין השתילים יהיו גם שסק וגויאבה. אני מקווה שיצליחו.
      כל זה צריך להיעשות משך החודש, עד מחצית פברואר. כשהכינותם הכול,
     תבואו בעגלה באיזה יום שנוח לכם כדי לקחת את השתילים. לפי חשבוני,
     ההוצאה הכללית תהיה כחמש וחצי לירות, יחד עם שתילי שושנים. תחרשו היטב
     את הגינה ותשַׂדדוּהָ, כדי שהשתילים יבואו לאדמה מוכנה. שלא ברגע האחרון
     תעשו הכול מתוך חיפזון, שיגרור אחריו אחוז גדול של אי קליטה. מה ששנוא עלי
     זה קפנדוּש [בלגן]. ובכן, תכינו זאת עכשיו ובל נאחר, היות שההפסד יהיה רב
     מכל הבחינות והשתילים כבר מוזמנים. איזה ירקות זרעתם או שתלתם? לזרעי
     תפוחי אדמה עונת פברואר היא ההזדמנות האחרונה לגדל בלי השקאה. בקיץ
     יהיה פי כמה קשה. כן, נזכרתי כרגע בעוד משהו: את השושנים שליד הצריף עיקרו,
     כי הם חולים ולא יוצלחים. אני אביא זנים משובחים, נהדרים ביופיים.
     כל התוכנית הגדולה הזו תלויה ב"מאמץ המלחמתי" המשפחתי שלנו. אני שואפת
     לזה שהמשק שלנו יהווה דוגמא למשק חקלאי מסודר ונקי...שלכם, באהבה.
 
הדרך ליפעת
          ההיכרות של מרים עם קבוצת השרון וגבת בתקופת לימודיה לא הובילה אותה אל הקיבוץ.
      הרי מראש ומלכתחילה יצאה ללימודים על מנת לשוב למשק של הוריה במושב מרחביה כדי לקדם אותו לחקלאות מודרנית.                                                
          מלחמת העולם טרפה את הקלפים ודחתה את התוכניות.
          אחרי גמר הלימודים התגייסה מרים לשורות האי.טי.אס – חיל הנשים של הצבא הבריטי – הוכשרה כאחות ונשלחה לשרת בבית חולים צבאי בסואץ שבמצרים. בסואץ פגשה בשנת 1944 את חייל הבריגדה היהודית אברהם, לימים עמית. באחת החופשות בארץ נסעו למרחביה, נישאו שם ומרים השתחררה מהשירות.
     אברהם המשיך בשירותו הצבאי. יחידתו עסקה בעיקר בפעולות ההצלה והטיפול בפליטים יהודים.
          אחרי שחרורו החל הזוג הצעיר לבנות בית ומשק במרחביה, תוך מאבק בתנאים כלכליים קשים.
     בשנת 1955, זמן לא רב אחרי הקמת יפעת, הצטרפו מרים ואברהם ליפעת עם ילדיהם, בזכות קשר החברות העמוק בין אברהם לבין חבר יפעת אריה ברזלי. לקריאת סיפור הקשר המיוחד הזה לחץ כאן.