שלום אורח, התחבר !

חדשות הקיבוץ

ברוכים הבאים

ברוכים הבאים לאתר יפעת!

נר נשמה

 מועדי יום השנה לחברי יפעת
מופיע ב"נר נשמה" במדור "נזכור"
בעמוד הבית.

גשם תש"ף

16.10.19 היום נמדדו 2 מ"מ
מתחילת אוקטובר נמדדו 2 מ"מ
מתחילת השנה נמדדו 2 מ"מ

מה קורה

מגזין הוידאו החודשי "מה קורה"
נמצא ב"רוח מקומית".
האחרון מופיע גם בדף הבית.

לוח אירועים

מרשל

מרשל
 
     אי אפשר להזכיר את הצירוף "כלי אסיף" מבלי להזכיר את מכונת הדיש 'מרשל'. כל יהודי שהיה בקי בשנות ה-20 וה-30 במה שנעשה היה יודע שאין אסיף ואין קציר בלי דיש, ואין דיש בלי מרשל.
     המרשל היתה מכונה אמריקאית גדולה, ששימשה את החקלאים בארץ עד בוא הקומביין הנייד המתנועע וקוצר. היא היתה עשויה כולה עץ, מלאכת מחשבת, עץ נכנס בתוך עץ – אז הנגרים היו נגרים ולא סנדלרים. היתה כה רבת רושם, עד שכולם זכרו אותה. כל יהודי שהגיע אלינו לעשות סיבוב היה שואל מייד: "מרשל יש לך? אם אין מרשל – אין מוזיאון!". – "מה לעשות?", אני סופק כפיי, "אין יותר מרשל בארץ. הרי היא היתה מכונה מעץ ו..." - - "בלי ו...", קטעו אותי, "בלי מרשל אין תערוכה, זה הור ההר!".
     ידעתי שהם צודקים. הרי אז כל המכונות היו קטנטנות: מחרשות גמדיות, מזרעות מיניאטוריות, מאלמת ננסית – אבל המרשל! איזו תפארת! 28 איש עבדו אותה: פה מגישים ופה מקבלים שקים, שם שוקלים ושם תופרים, רצים ומתרוצצים. למעלה, בין האלבטור ובור קבלת האלומות, ניצב בן-אדם שנותן קצב בצעקות – אוי, מה שזה היה! – בלי הצעקות הקצובות שלו, המכונה לא זזה... תיארו לי אותה לפרטי-פרטים בעיניים מבריקות: איך נראתה, איך נשמעה, איך היתה עשויה, מה היה הצבע ואיך עבדו. לרוע מזלי נולדתי מאוחר מדי ולא ראיתי אותה בעבודה. ככל שהם מרחיבים יותר, נחמץ ליבי יותר – והמכונה איננה.
     יום אחד אני מסתובב במסחה ופוגש את ידיד חנן ג'בליק. חנן, יש לדעת, הוא אנציקלופדיה מהלכת של מיני ידיעות שונות ומשונות. שואל חנן: "עודדי, מה חדש? מה כבר הישגת לתערוכה שלך?"... אני מונה פרט ועוד פרט, אבל חנן ניגש ישר לעניין: "עזוב שטויות, עודדי, מרשל יש לך?" – "מרשל אין בארץ", אני עונה עגמומי, "למי יש מרשל?..." – אומר חנן: "שמע, בני, אני עבדתי על מרשל כשלמדתי בתחנת הנסיונות המנדטורית בעכו. כשגמרתי, השארתי אותה מחוץ לגדר. סע לשם". "חנן", אני מזדעק, "אנחנו בשנת 1967! בתחנת הנסיונות למדת לפני 25 שנה לפחות! מאז הבריטים יצאו מהארץ והמכונה גם היא יצאה מהארץ... היא הרי היתה מעץ, וכשעץ עומד בחוץ"... – "עודדי", הוא מפסיק אותי, "סע לעכו".
     קמתי ונסעתי יום אחד אחר הצהריים לעכו. לא לקחתי איתי אף אחד, התביישתי. תירצתי לעצמי: מי יודע, אם לא מרשל, אולי אמצא משהו אחר. אני מגיע ורואה: במקום שהיתה התחנה יש היום בית ספר חקלאי. השטח התרחב והגדר זזה ממקומה הישן. "איפה עברה הגדר בזמן המנדט?", אני שואל תלמידים בחצר, והם מסתכלים עלי כמו על חולה רוח שנמלט מהמוסד הסמוך.
     אבל לא אלמן ישראל. נזכרתי: מרכז המשק, הלא הוא יהודה, אחיה של רוחמה גלעד, שהיה פעם בעצמו חבר בקבוצת השרון! הלכתי אליו. נד לי יהודה בראשו, אבל כשהשתכנע שלא ירדתי מהפסים, נעתר והביא אותי אל שדרת הקזוארינות במרכז בית הספר. "כשבאתי הנה בשנות ה-50", אמר לי, "היתה כאן הגדר. מה אתה מחפש?" – אמרתי לו, והוא צחק.
     התחלתי ללכת לאורך הקזוארינות הגדולות, ואין דובים ואין מרשל. באמצע השדרה עמדה קזוארינה גדולה שפגע בה ברק. העץ נפל ומסביב לגזע המרכזי שנפגע המשיכו לצמוח ענפים. נוצר שיח ענקי, פרוע וסבוך, מוזר למראה. אני מתקרב לראות את הצמיחה המשונה, ופתאום מבחין בגלגל מתחת לסבך. גלגל תמיד מושך את תשומת הלב, ומה גם גלגל כזה, עם ציר מיוחד.
     נכנסתי קצת פנימה וראיתי שאחרי הגלגל בולט עוד משהו: "אלבטור לבטח, אלבטור של מכונת מיון לתפוחי אדמה", אני אומר לעצמי, מבקיע בקזוארינה וחותר פנימה. ובפנים – לא ייאמן! – שקועה עד הצירים באדמה עומדת מכונה גדולה: המרשל! היא ולא אחרת.שמחתי שמחה גדולה. הייתי משוכנע שאני עומד בפני הפריט היחידי ששרד בארץ מכל המכונותש היו. יכולתי להבחין בפנים במלאכת המחשבת של נגרות ופרזול עץ – איזו מכונה יפה! אבל איך אוציא אותה מתוך הקזוארינה? ואיך נביא אותה ליפעת? הרי אין לה אפילו יצול...
     בנינו למרשל יצול מיוחד לפי המידות ובשבת אחת נסענו – רפאל אופיר ואני עם הילדים – להביא את המכונה. במשור מכאני שלקחנו איתנו ניסרנו את סבך הקזוארינה וגררנו את הענפים הרחק. אחר כך חיברנו את היצול והתחלנו לנסוע עם הטרקטור לאט-לאט. מצליבים אצבעות, והנה היא יוצאת מתוך האדמה, מגיחה לאור היום, מתחילה להתנועע, משמיעה קולות... הגליל המערבי כולו התאסף לראות אותה. כשהתחלנו להעמיס אותה על המשאית, התחיל היצול להתכופף. מה יהיה? האם נצליח? הלב רעד, אבל כל החבר'ה מבית הספר, אלה שצחקו ממני בתחילה, התגייסו לעזר, צירפו ידיים ורגליים, והמכונה עלתה על הרכב.
הבאנו אותה הביתה, וכאן היא עומדת, מכאן לא תזוז עוד, המרשל הגדולה.