נזכור את חברינו שאינם עימנו עוד.

סיפורי חייהם, חלומותיהם ומעשיהם שזורים לבלי-הפרד בקורותיה של יפעת, בסיפור בניינה, התפתחותה ועיצוב דמותה.

זכרם חי בפינות המשק וענפיו, בחיי התרבות והחברה, בחינוך ובחיי היומיום של יפעת ובעיקר - בלב אוהביהם החיים, החשים בחסרונם ומתגעגעים אליהם.

בעצב גדול נזכור את בנינו-חברינו אשר נפלו במלחמות על עצמאות וקוממיות הארץ בעודם צעירים כל-כך, והחלל שהותירו אחריהם מורגש יום-יום. 

נציב יד גם להורי החברים שהגיעו בגיל מבוגר ליפעת, וחלקו עמנו ימי עמל, עצב ושמחה תוך שותפות מלאה עם בניהם.

לא נשכח גם תינוקות וילדים רכים ויקרים שלנו, שנקטפו באיבם.

נשמותיהם צרורות בצרור חיינו.