שלום אורח, התחבר !

חדשות הקיבוץ

ברוכים הבאים

ברוכים הבאים לאתר יפעת!

נר נשמה

 מועדי יום השנה לחברי יפעת
מופיע ב"נר נשמה" במדור "נזכור"
בעמוד הבית.

מה קורה

מגזין הוידאו החודשי "מה קורה"
נמצא ב"רוח מקומית".
האחרון מופיע גם בדף הבית.

לוח אירועים

נתע בין ההרים...

נתע בין ההרים
  
מעלות רבות היו לחברנו אליעזר ברזילי. ניווט בשטח לא היתה, כנראה, אחת מהן.
לרגל מלאת 40 שנה להתיישבות בעמק, שיתף אליעזר את הציבור בשני סיפורים מראשית שנות העשרים, שעניינם התמצאות בשטח וחוש כיוון.
 
סיפור ראשון: מים מהכנרת
רקע:
אליעזר עלה ארצה בטבת תרפ"ב (ינואר 1922) עם קומץ חברים יוצאי פינסק. החברים הצטרפו לגדוד העבודה. בגדוד היו כבר כמה קבוצות של יוצאי עיר אחת (לנדסמנשפטים). קבוצת פינסק היתה ה-14 במספר. הגדוד שלח אותם לעבוד בסלילת כבישים בשכונה חדשה שהחלו לבנות בטבריה במעלה ההר (קרית שמואל).
  
סיפר אליעזר:
המים למחנה שלנו הובלו מן הכנרת בפחים על גבי חמורים. פעם, כשחזרתי מן העבודה מיוגע ומיוזע, לא היו מים במחנה לרחצה. אני מסתכל מלמעלה: לרגליי הכנרת הכחולה עם מימיה הזכים – כל-כך קרובה, כל-כך קוסמת... חשבתי בלבי, מה הבעיה, המים כה קרובים – הושט היד וגע בם! – אגש להתרחץ ואביא עמי בשובי מים גם לחבריי. לא התעצלתי, לקחתי שני דליים וירדתי אל עבר הכנרת. הולך אני והולך במורד ההר בשבילים לא סלולים, והכנרת – לנגד עיניי כל הזמן, קרובה-רחוקה כשהיתה, המרחק אינו מתקצר כמלוא הנימה. אחרי שעתיים של ירידה ויתרתי. חזרתי ברגליים כושלות למחנה, עייף ורצוץ, מתנשף ומזיע. בידיי היו שני דליים ריקים.
 
סיפור שני: הדרך ארוכה היא...
רקע:
שנתיים עברו מאז ימי טבריה, ועל החברים והקבוצה עברו גלגולים רבים. בכסלו תרפ"ה (דצמבר 1924) הגיע אליעזר עם קבוצת חברים מקבוצת פינסק לאיילת השחר, שם הקימו משק הכשרה חקלאי עצמאי. "קיבלנו על עצמנו לעבד באופן עצמאי שטח מאדמות הג'יפטליק, שמפאת ריחוק מן המקום לא יכלה איילת השחר לעבד אותו, והיה חשש שמא תיפול האדמה לידי הערבים. שתלנו במקום טבק וחיכינו להכנסה מן היבול. בינתיים קיבלנו מהמרכז החקלאי תקציב זעום לקיום וציוד מינימלי לעבודה. היות שהתקציב לא הספיק לקיום האנשים, שלחנו אנשים אחדים לעבודת בניין בטבריה. אני הייתי בין הנשלחים לטבריה", סיפר אליעזר לימים.
 
והנה הסיפור של אליעזר (הנמצא, כזכור, בטבריה):
ליום הכיפורים תרפ"ו (ספטמבר 1925) החלטתי לנסוע אל חבריי. בערב החג יצאתי בבוקר מטבריה באוטובוס לראש פינה. משם יצאתי לאיילת השחר ברגל, מהלך של כשעה וחצי. הלכתי בשבילי עפר בשדות – כביש טרם היה אז. הלכתי והלכתי. בכל פעם פנו השבילים לכיוונים שונים ולא ידעתי אל נכונה לאן לפנות. בינתיים החשיך היום, לא ראיתי כל אורות יישוב. לאחר יגיעה רבה הגעתי בחושך אל גורן שערבים שמרו עליה. שאילתים לכיוון הדרך והם הראו לי לאן עלי ללכת. המשכתי ללכת בין ההרים בשדות קוצים, בחושך ללא שביל, יהודי בודד בסביבה ערבית שוממה. לבסוף כלו כוחותיי וכרעתי תחתיי על סלע בשדה השומם. יללת תנים נשמעה מקרוב. בתרמילי נשאתי בקבוק יין ועוגיות לקינוח סעודת החג בשביל החבריא, והדבר הוסיף על צערי.
שעות עברו, האיר היום. אני נושא את עיניי, מסתכל סביבי ורואה: נמצא אני במרחק של עשרה צעדים מצריף הקבוצה באיילת השחר...