חברי ועדת התרבות לדורותיהם מצאו עצמם לעיתים מזומנות במצבים קשים: אף אחד לא מסכים לקרוא, אף אחד לא מסכים לנגן, אף אחד לא מסכים לשיר או לרקוד. הבעת הייאוש על פני המתחננים לא שכנעה בדרך-כלל את המסרבים. מאחר שהתגמול היחיד למאמצי אין-קץ של התרבותניקים היה מסיבה מוצלחת או חג יפה, לא ייפלא שלא פעם ולא פעמיים עמד כל אחד מהם בפני השאלה הגורלית: להמשיך או לזרוק את המפתחות, או בניסוח אחר: בשביל מה אני צריך את זה?....

כמה עדויות נשמרו בגנזי הארכיון.