שלום אורח, התחבר !

חדשות הקיבוץ

ברוכים הבאים

ברוכים הבאים לאתר יפעת!

גשם תש"ף

3.11.19 היום נמדדו 2.5 מ"מ
מתחילת נובמבר נמדדו 2.5 מ"מ
מתחילת השנה נמדדו 28 מ"מ

נר נשמה

 מועדי יום השנה לחברי יפעת
מופיע ב"נר נשמה" במדור "נזכור"
בעמוד הבית.

מה קורה

מגזין הוידאו החודשי "מה קורה"
נמצא ב"רוח מקומית".
האחרון מופיע גם בדף הבית.

לוח אירועים

קולניק אשר
אשר קולניק
בן רבקה לבית מורבצ'יק ודניאל קולניק
בן-זוג לשרה לבית איצקוביץ
אב לדוד, רבקה, דניאל ויהודה
נולד כ"ו אייר תרע"ה, 10.5.1915
נפטר א' טבת תשס"ט, 28.12.2008
 
 
נפרדים מאשר
תולדות חיים ודברי פרידה בהלוויה בשם חברי יפעת
 
אשר נולד לפני למעלה מ-93 שנה בעיירה קוז'ן הורודוק שבחבל פולזיה –איזור שבו נולדו רבים מוותיקי יפעת. הוא היה הצעיר בשמונת ילדיהם של הוריו – רבקה ודניאל קולניק. בן שנה וחצי בלבד היה כאשר נספה אביו באסון שריפה שפרצה בעיירה, וכילתה רבים מבתי העץ שלה. קשה להאמין שאשר, שאותו היכרנו כאדם כל-כך חסון וחזק, בעל הומור ואופטימיות תמידית, נשא משא כה כבד של זכרונות ילדות, שכל-כולו מאבק הישרדות של ילד יתום מאב במשפחה ענייה מרודה.
 
לפעמים היה אשר מעלה בחיוך טוב זיכרון מן העבר הרחוק. בזכרונות אלה היו שזורים רעב וקור, מחסור ואי-ודאות, אבל אשר היה מספר אותם בחמימות ובפשטות, וניכר היה שאין בליבו תרעומת ומרירות כלפי החיים, אלא השלמה עם מה שלא ניתן לשנותו, וכמו-שמחה על שהצליח לגבור על המכשולים ולצאת בשלום. הוא סיפר איך הצליח כילד בן שש להערים על השכנים הגויים ולהשתתף עימם מבלי שהרגישו בתפוחי האדמה שאגרו בבור ליד הבית; איך קיבל על עצמו כבר בגיל 8 לצאת לכל עבודה מזדמנת תמורת מצרכי מזון מעטים, וזכה בהערכה וחיבה למרות שהעבודות לא היו לפי גילו, וכל כיוצא באלו. פעם שמענו ממנו סיפור מצמרר עם סוף שמח: זה היה בחורף. אמו של אשר יצאה לאסוף ביער ענפים יבשים, כי לא היה כסף אפילו עבור עצים להסקה, והוא נשאר בבית לבדו. באותם ימים השתוללה בעיר מגיפת טיפוס, ויום-יום עברה תהלוכת ההלוויות עם הכומר בראשה בחזית הבית שלהם. אשר פחד מאוד מההלוויות ומהכומר השחור. כשראה את התהלוכה מתקרבת, נעל היטב את הדלת, חסם אותה מבפנים בשולחן והתחבא מתחת למיטה. היה שם בטוח ונעים, והוא נרדם. כשאמא חזרה הביתה, מצאה את הדלת סגורה ומסוגרת. בעזרת שכנים פרצו את הדלת – והילד איננו. חיפשו בכל מקום, אפילו בארובת התנור – וכלום, אין ילד! אז הגיעו כולם למסקנה הבלתי נמנעת שהשד לקח את אשר. זמן רב אחרי שכולם הלכו, התעורר אשר משנתו והתמתח. אמא ראתה את המיטה זזה – ונשמתה פרחה. מייד רצה להזעיק את השכנים. כשהגיעו, ראו את הילד הרעב עומד לפניהם בריא ושלם. השמחה היתה גדולה: השדים החזירו את אשר! דבר כזה עוד לא היה! – כל העיירה באה לחזות בפלא.
 
למרות הקשיים בבית עשתה אמו של אשר מאמץ עליון ושלחה אותו ללמוד ב"חדר", ואחר-כך גם בבית-הספר הפולני בעיירה, עם תוספת לימודים אחר-הצהריים ב"תלמוד תורה" היהודי. בגמר בית-הספר היסודי יצא ללמוד את מקצוע החייטות כדי לסייע בפרנסה. כשלא היתה עבודה בחייטות, לא בחל בשום עבודה אחרת, כולל העבודות הקשות של חפירת תעלות נגד טנקים כהכנה לפלישה הרוסית. אחיו הגדולים הקימו משפחות זה כבר ועזבו את הבית, ואשר היה משענתה ונחמתה העיקרית של אמו החולה, אשר הרעיפה אהבה על בן הזקונים שלה וכינתה אותו "המלאך המושיע שלי". הודות לו, נגמר המחסור ובאו ימים טובים הרבה יותר.
 
בגיל 16 הצטרף אשר לתנועת "החלוץ" בעיירת הולדתו. כעבור שנה, והוא בן 17 בלבד, הופעל עליו לחץ כבד לצאת לקיבוץ הכשרה של התנועה, כי הקיבוצים היו ריקים והיו מוכרחים למלא את השורות. באותו זמן קיבלה אמו סכום כסף כפיצוי על הבית שנשרף, כך שיכול היה בלב שקט יחסית לעזוב את הבית. כמעט חמש שנים ארכה שהותו של אשר בקיבוץ ההכשרה בהורודישץ, כי לא היה לו כסף למימון העצמי שנדרש לצורך העלייה. לבסוף אוּשר לעלייה גם בלי תשלום מלא, ובשלהי שנת 1938 הגיע לחופי הארץ כעולה בלתי ליגאלי. כשנפרד מהבית, אמרה לו אמא: "אוּשרקֶה מיין קינד, אתה נוסע לארץ ישראל, אולי כבר לא נתראה"... הם, אכן, לא התראו עוד – כי אמא, וגם חמישה אחים ואחיות ומשפחותיהם נספו בשואה. מילות הפרידה העצובות של אמא המשיכו לצרוב את לבו של אשר כל חייו.
 
תחנתו הראשונה בארץ היתה קיבוץ עין הים, היום עין כרמל. לקיבוץ לא היו אז אדמות משלו, וחבריו עבדו כשכירים – בעיקר בכריית מלח בעתלית. אחרי זמן לא רב גויס אשר למשימה הלאומית החשובה של כיבוש העבודה העברית בנמל חיפה, והחל לעבוד בנמל לצד פועלים ערביים מיומנים. למרות שאת שפתם לא ידע, ואפילו העברית שלו היתה זו של ה"חדר" הישן, חיבבו אותו הפועלים הערבים ועד מהרה ראו בו אחד משלהם. מהם למד לסדר ארגזים כמו שצריך ולקשור מטען כהלכה. אחר-כך גוייס ל"הגנה" ונשלח לקורס ימי שנערך בירקון במסווה של קורס דייג. כמומחה להשטת סירות והתקרבות לאוניות בחשאי, השתתף אשר בהורדת מעפילים בלתי ליגאליים מן האוניות שהגיעו לקרבת החוף מתחת לאפם של הבריטים.
 
כך אירע שהוא הביא אל החוף מעפילה צעירה מפולין בשם שרה איצקוביץ, אבל הוא הרי הוריד לחוף כל-כך הרבה אנשים – מי יכול לזכור את כולם – וגם הצעירה ההיא נשכחה מליבו. היא אומנם נשכחה מליבו, אך הוא לא נשכח מליבה. כשהגיע שוב לעין-הים מעבודתו בנמל, שאלה אותו: "אתה זוכר אותי?"... משום-מה השיב בחיוב. הם המשיכו בשיחה בדרך לאוטובוס, כשאשר כבר היה צריך לחזור לחיפה, וגם שם לא נעצרו.... בקיצור, מאז לא נפרדו דרכיהם.
 
בשנת 1944 נולד דוד. אז התחילו להגיע הידיעות על גורל יהודי אירופה ואובדן המשפחות. חלל גדול נפער בלב. שרה ואשר, שנותרו כמעט יחידים ממשפחותיהם, חיפשו מקום שיש בו חברה משפחתית חמה, יציבות וביטחון ביום המחר. אשר התקשר אל ליוליק הדרי, שליח התנועה שהכיר עוד מפולין, לשאול בעצתו. כעבור ימים ספורים כבר היו בגבת, והתערו בה בלי קשיי קליטה. בשנת 1946 נולדה רבקה ושנתיים אחר כך נולד דני. בשנת 1952 נולד צעיר הבנים – יהודה.
 
אשר היה עובד מבוקש בכל הענפים. הוא התחיל בעבודת השדה, ומצא עצמו מלמד את הוותיקים איך מעמיסים עגלה כמו שצריך, שהשקים לא יפלו ולא ייפתחו; אחר-כך התבקש להיכנס למחסן התבואות, ואחר-כך לרפת, ולמטעים... בחוסנו, בפשטותו נטולת הגינונים ובהומור המיוחד, מצא אשר מסילות גם ללב צעירים וילדים, והיה חביב על כולם. הוא אהב את גבת אהבת-נפש ולא רצה לעזוב אותה בפילוג, אבל שרה הצטרפה לפלג שעבר ליפעת, ולא היתה לו ברירה.
 
גם ביפעת רכש אשר עד מהרה את לב החברים – צעירים כמבוגרים – כי השרה על סובביו עליזות ושמחה, ותמיד היה נכון לתעלולים שובבים, שנבעו מלב טוב ולא היה בהם אפילו שמץ של רשעות. ברפת עוד זוכרים סיפור אופייני: בחלונות הגבוהים שבמכון החליבה הצטברו אלפי זבובים בין הרשתות לשמשות. מרוב זבובים נעשה חשוך אפילו ביום. באחת החליבות אמר אשר כלאחר-יד לאולפניסט שחלב איתו והתלונן על חסרון-כיס: "אתה יכול להרוויח בקלות עוד כמה לירות!", והסביר: "בקופת-חולים משלמים על פגרי זבובים לפי משקל, הם משתמשים בהם להפקת פניצילין. אם יש לך כוח להתעסק עם זה, אתה יכול להרוויח הון!". אשר הסביר לבחור איך צריך לארוז את הזבובים בפחים, עם שכבות נייר אחרי כל 10 סנטימטר זבובים, ולאן צריך להגיע כדי למסור אותם ולקבל את התמורה. האולפניסט עלה על סולם גבוה, אסף ביסודיות את כל הזבובים וגם ניקה את השמשות באותה הזדמנות. הוא ארז אותם בשני פחים לפי ההוראות של אשר והלך איתם למשרד של מרים ויינברגר כדי לקחת כרטיסים לעפולה. מרים לא הפסיקה לצחוק מהסיפור הזה במשך שבועיים...
 
היו מלאכות, שבכל יפעת, ואולי גם בכל העמק, רק אשר ידע לעשות. למשל, לתקן שקים – אולי בגלל שלמד חייטות בילדותו. לפני 20 שנה שמעתי את בניומין לוי מספר לילדים במוזיאון על בעלי מקצוע שהיו פעם בהתיישבות, והיום כבר אין כאלה – כי אין להם ביקוש. בניומין הביא דוגמא של מקצוע שכלה מן העולם: מתקן השקים. וכך סיפר לילדים: שקים קרועים היו אוספים ומביאים לתיקון – לא בזבזו סתם ככה שק טוב. שק שלא צלח עוד לאחסון גרעינים, הועבר לשימוש פחות מכובד, כמו, אחסון של תירס שלם או של קליפות. כך הלך וירד מעמדו של השק עד שהגיע ממש לתחתית – שק לניגוב הנעליים בכניסות לבתים. פעם אחת היה חורף עם בוץ נורא ואיום. חברה אחת ירדה לקחת שני שקים – אחד לבית שלה ואחד לבית הילדים. למחסן התבואות כמובן לא העזה לגשת – השקים שם הרי עוד טובים לשימוש! לכן הלכה למחסן תיקון השקים של אשר ולקחה שם שני שקים קרועים לגמרי, ממש לגמרי! לרוע מזלה הגיע אשר, ראה את השקים וגער בה, מזועזע: "תחזירי אותם מייד! את לא רואה שאת השקים האלה עוד אפשר לתקן, מה איתך?!"...
 
הבנים גדלו והקימו משפחות, ושרה ואשר ראו מהם הרבה נחת. שלושת הבנים בנו את ביתם ביפעת והסבו להורים שמחה וגאווה. רבקה עם משפחתה היו במרחקים, אך הקשר נשמר חי וחם ורצוף כל השנים, עם מפגשים לפחות פעם בשנה, ולפעמים למעלה מזה. לפני 14 שנה נפטרה שרה, אבל אשר לא נשאר לבדו, כי הבנים טיפלו בו באהבה גדולה ובמסירות עליונה, וגם הנכדים הרעיפו עליו חום ואהבה נדירים. מחלת הסוכרת דרדרה את בריאותו וגרעה מחוסנו הפיזי פעם אחר פעם, אך למרות הנכות הקשה המשיך אשר לחייך אל סובביו באומץ ולהקרין רצון-חיים ואהבת-חיים.
 
עתה הגיעו חייו אל קיצם.
בצער אנחנו נפרדים מחבר אהוב, שותפים לצערם של דוד, רבקה, דני ויהודה ומשפחותיהם, הנכדים והנינים.
 
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.
 
מרים אהרוני, ב' טבת תשס"ט (2008)