שלום אורח, התחבר !

חדשות הקיבוץ

ברוכים הבאים

ברוכים הבאים לאתר יפעת!

נר נשמה

 מועדי יום השנה לחברי יפעת
מופיע ב"נר נשמה" במדור "נזכור"
בעמוד הבית.

גשם תש"ף

16.10.19 היום נמדדו 2 מ"מ
מתחילת אוקטובר נמדדו 2 מ"מ
מתחילת השנה נמדדו 2 מ"מ

מה קורה

מגזין הוידאו החודשי "מה קורה"
נמצא ב"רוח מקומית".
האחרון מופיע גם בדף הבית.

לוח אירועים

קומביין עם טרקטור

קומביין עם טרקטור
 
     מחוץ למוזיאון עומד קומביין "אוליבר" גדול עם מקצרה, וטרקטור טי-20 שגורר אותו. הקומביין הזה נכנס לשימוש אחרי מכונת הדיש, באמצע שנות ה-30. זה לא היה סתם עוד כלי. הגודל שלו, הרעש שלו והקושי בשליטה עליו היו בסדר גודל חדש. הוא היה ספינת הדגל, ואצל הגה הספינה הזאת עמד הקברניט. הקברניט חלש על כל פרט בפעולה המורכבת: אם ראה אבן – הֵרים את המקצרה, ראה שלא נכנסים גרעינים או שהקומביין לא דש – עצר לבדוק, ואם הטרקטוריסט עבד שלא כהלכה – היה מעיר לו. ואיך היה מעיר – גם זאת אמנות. את זה עברתי בעצמי: בן 18 נהגתי בטרקטור בשנת 1948, כשקצרנו את השדות הגדולים בעמק שננטשו במלחמת השחרור. הלל פיין היה קברניט הקומביין. הוא עמד למעלה ושלט בנו ביד רמה. מאחר שהרעש של הקומביין היה נורא ואיום ממש, היה הלל מסמן לי מגשר הפיקוד תנועות בידיים. למשל, אם השארתי מהצד שבילים לא קצורים, היה הלל מושך בפאת ראשו – סימן שאני משאיר פאת שדה לא קצורה, וצריך לתקן. עבדנו בהרמוניה מושלמת, שלא נזקקה למילים.
     עברו שנים, והקומביין פינה את מקומו לדור החדש. בקבוצת השרון התחילו לפרק את הקומביין המפואר: הורידו את המנוע ולקחו אותו למגרסה במכון התערובת. את המחלקה, זו שדרכה היו שקי הגרעינים גולשים לערימה, העבירו לגן הילדים. המקצרה נזרקה לקרן זווית והמשקולות שלה נלקחו למוסך. לאט-לאט התפרק הקומביין לגורמיו. נשאר ממנו רק שלד שהזכיר את ימי הגדוּלה שלו, כמו שלד הדג בסיפור "הזקן והים".
      עכשיו, כשצריך קומביין כזה למוזיאון, מה עושים?
אכן, שאלה קשה – אבל התשובה לא כל כך מסובכת: במקרה כזה הולכים לבָּמוֹ ברמת דוד, כי אצל בָּמוֹ, גם כלי שגמר את תפקידו זוכה למלוא הכבוד. אצל בָּמוֹ לא מזניחים לעת זקנה כלי שעבד. הלכתי לבָּמוֹ, ולא התאכזבתי. הקומביין שמוצב במוזיאון הובא מרמת דוד והועמד במקומו כמו שהוא, ללא שיחזור. זה היה שלושה ימים לפני שחנכנו את המוזיאון. כשנסעתי לרמת דוד להביא אותו, רצו איתן, יאיר ורפי לאכול אותי: "אתה מטורף? פה עוד לא גמרו את העבודה. אין לנו זמן בשבילך גם ככה, ועכשיו אתה עוד גורר קומביין שנצטרך לשפץ חודש ימים?". אבל אני התעקשתי, וכשראו ידידיי שלא צריך לשם השיפוצים חודש וגם לא שבוע, עזרו לי להעלות אותו דרך כל המשק, והנסיעה היתה ממש חגיגה.
       כעת נחוץ היה להשיג את הטרקטור המתאים לקומביין. מהשיטוטים הקודמים שלי ידעתי, שבמושב שדה יעקב מוטל טרקטור טי-20. כשבאתי לשדה יעקב וביקשתי את טרקטור הגרוטאה, אמרו לי: "הוא כבר לא גרוטאה, אבל תקבל אותו". "כיצד הפך הגרוטאה ללא-גרוטאה?", שאלתי בפליאה. לפני שנה עבד במוסך בחור צעיר, סיפרו לי. והנה באה גננת שכירה למושב. שם הבחור עינו בגננת, וליבו נסדק, אבל הגננת לא שמה ליבה אליו כלל, ולמרות שעשה למענה כל מיני דברים והשתדל להתחבב עליה, כמעט שלא הבחינה בו. יום אחד ראתה אותו ואמרה בחמימות שלא הכיר: "אתה יודע, זרח, הגן שלנו זקוק לטרקטור. טרקטור יפה, שהילדים ימשכו בו ידיות ויהיו לו חוטים וחבלים, ארובה ומושב מכובד. כן, טרקטור של ממש דרוש בגן שלנו".
      אורו עיניו של הבחור. הביא את הטרקטור הישן למוסך והתחיל לשפץ אותו במרץ: הוציא את הקרביים, סידר והתקין מחדש הכול, גם משאבה וגם ארובה, כל ידית וכל מתג, עד שעמד הכלי כביום צאתו מבית החרושת. וכששָׁלמָה המלאכה, הניע יום אחד אחר הצהריים את הטרקטור ויצא בנסיעה דרך כל המושב אל הגן – בליבו גאווה, בליבו שיר. עוד הוא נוסע, ואחד החבר'ה שואל: "זרח, לאן אתה רץ עם הטרנטה?" – "לגן, עונה הבחור בצהלה, לשרה'לה". "היא לא בגן", אומר השני, "ראיתי אותה מטיילת עם הבחור שלה, זה החדש". בחור חדש?, נחמץ ליבו של זרח, אני עובד בשבילה על הטרקטור במשך שבועות, והיא בזמן הזה מוצאת לה בחור חדש? – סובב את הטרקטור 180 מעלות לאחור, חזר והניח אותו מאחורי המוסך.
       והנה, שבוע אחרי הסיפור הטרגי הזה, סיפור מהחיים כמו שאומרים, הגעתי אני ושאלתי על הטרקטור... נתנו לי אותו כמו שהוא, מוכן לנסיעה. הנעתי את הטרקטור היפה, הבאתי אותו הביתה וחיברתי אותו לקומביין הגדול "אוליבר", וכך הם עומדים כאן יחדיו – כסיפור אהבה.