שלום אורח, התחבר !

חדשות הקיבוץ

ברוכים הבאים

ברוכים הבאים לאתר יפעת!

נר נשמה

 מועדי יום השנה לחברי יפעת
מופיע ב"נר נשמה" במדור "נזכור"
בעמוד הבית.

מה קורה

מגזין הוידאו החודשי "מה קורה"
נמצא ב"רוח מקומית".
האחרון מופיע גם בדף הבית.

לוח אירועים

רוחניות

רוחְניוּת
 
בכיתה י"ב למדנו בשני סמסטרים נפרדים: שלושה חודשים ראשונים למדנו ביפעת מקצועות הומניסטיים, ושלושה חודשים נוספים למדנו מקצועות ריאליסטיים וחקלאות בכיתה י"ב מקובצת במדרשת רופין. מאיר איילי הרכיב תוכנית מיוחדת ללימודים ההומניסטיים בבית, שחייבה עיבוי מקצועות כדי למלא כראוי את כל לוח השעות. במסגרת עיבוי זה הביא לנו מאיר מורה ל"יהדות", שהיה אמור ללמד אותנו על החסידות במסגרת 4 שעות שבועיות למשך התקופה. המורה - יהודה שמו - סיים זה עתה את לימודיו בבית הספר הריאלי, שם היה אחד מתלמידיו-מעריציו של ד"ר יוסף שכטר וממייסדי תנועת השכטריסטים. תנועה זו, שחרתה על דגלה את בשורת הרוחניות, יסדה שנתיים מאוחר יותר את היישוב יודפת. היום יש בחיינו המון רוחניות, מייסודן של תנועות השואבות השראה ממקורות יהודיים, סיניים, הודיים ועוד, ומתיימרות להביא מזור לא רק לנפש, אלא גם לגוף. השכטריסטים היו חלוצים במגמה זו, עוד לפני אופנת הספיריטואליזם, שגם היא כבר צללה מזמן לתהום הנשייה.
  
איני זוכר את שם משפחתו של המורה יהודה, אך אצלנו הוא זכה לשם "יהודה-יהדות" מייד עם הופעתו בבית הספר. בשיעור הראשון התחיל יהודה לדבר על החסידות מייסודו של הבעש"ט, אך אחרי 10 דקות או פחות כבר הסביר לנו שיש בחסידות זו מאפיינים רבים וחשובים המזכירים את תורת הזֶן הבודהיסטית. לקח לו בערך 5 דקות לציין מאפיינים אלה, ומאז ועד תום הסמסטר לא למדנו שום דבר חוץ מזֶן. יש לציין, שד"ר שכטר בביה"ס הריאלי לימד גם יהדות וחסידות, עם דגש רב על כתבי מרטין בובר, אך כנראה לא היה דבר ששבה את דמיונו של יהודה-יהדות לבד מזֶן, וזֶן היה כל מה שקיבלנו ממנו: "יהדות" היה מכוּר לזֶן והעביר את שיעוריו בהתלהבות עצומה, וכושר שכנוע רב.
 
יהודה-יהדות נתן שיעורי בית מיוחדים במינם: שיעורי בית בהתנדבות. איש לא היה חייב לעשות אותם. אדרבא, יהודה הזהיר אותנו שלא לגשת להכנת שיעורי בית קשים אלה, אלא אם כן אנו חדורים רצון עמוק לעשותם. השיעור הראשון, תרגיל למתחילים, היה קל יחסית: תרגיל במדיטציה. הרעיון היה פשוט: אנחנו אוכלים מהר מדי כיוון שאנו עסוקים בחומרנות של סדר היום הצפוף שדורשים מאיתנו החיים המודרניים. כדי לעלות במדרגת הרוחְניוּת חייב אדם להקדיש שעה ביום לאכילה איטית מאוד, המשחררת את מוחו לעיסוק בעניינים נעלים. על כן, לפי הצעתו, ייקח הרוצה לתרגל זאת פרוסת לחם אחת בסיום ארוחת הצהריים, ויאכל אותה במשך שעה שלמה: נגיסה קטנה מהפרוסה, לעיסתה במשך זמן ארוך מאוד, עד שהלחם נהייה לעיסה חלקה ולחה, שבליעתה כמעט אינה מורגשת. אחר כך נגיסה קטנה נוספת, ועוד אחת – וכך הלאה, עד לגמר הפרוסה בתום שעה שלמה. בכיתתנו היו כמה תלמידים ותלמידות שהתנסו בתרגיל זה, אך רק בודדים הצליחו במשימה לא לגמור את הפרוסה לפני הזמן המוקצב. בין המצטיינים אני זוכר את גדי מנוס ואמנון פייניק. על-פי עדותם, הרגשתם בזמן התירגול היתה רוחְנית לעילא. למתבונן הספקן מהצד, כמוני למשל, הם הזכירו פרות מהרפת שבה עבדתי אז, ויכול להיות שגם הפרות מרגישות רוחְניות מסויימת בשעת העלאת גירה.
 
היה ליהודה-יהדות גם תרגיל למתקדמים, תרגיל באוטו-סוגסטיה, אליו העיז רק אמנון פייניק לגשת. וזה נוסח התרגיל: על המבצע לשבת בנוחיות על כיסא, לשלב ידיו על חזהו כשאצבעותיו רופפות ואינן נוגעות בדבר, לעצום את עיניו ולנסות לשכנע את עצמו שזרועותיו מונפות אל-על. יהודה הזהיר מראש שזהו תרגיל קשה ביותר, כיוון שכאשר מתחיל להתעורר ספק בליבו של האדם היכן באמת נמצאות זרועותיו, נוצר בו דחף עצום לפקוח חצי עין, או לפחות להזיז קלות את אחת האצבעות כדי לבחון זאת הלכה למעשה. רק מי שכוח רצונו עז מספיק כדי להתגבר על פיתוי זה יזכה לעבור לשלב הבא, שבו כבר נדמה לו שזרועותיו אכן מונפות אל-על. בשלב זה הפיתוי מתעצם עוד יותר, ורק יחידי סגולה ממש מצליחים להתגבר גם עליו ולהגיע לשלב בו האדם כבר בטוח לחלוטין שזרועותיו אכן מונפות. אז, ורק אז, יכול האדם לפקוח את עיניו ולהיווכח, לתדהמתו המוחלטת, שזרועותיו נותרו שלובות על חזהו כל אותו הזמן.
 
אמנון החליט לקחת את האתגר הכביר הזה. הוא בחר לו יום ושעה שבה הוא נמצא לבדו לגמרי, וניגש לביצוע. תחילה בחן מספר פעמים את המצב ההתחלתי האידיאלי, שבו ישיבתו נוחה וזרועותיו שלובות מבלי שאף אצבע, וגם כפות הידיים, אינן נוגעות בדבר. לאחר שמצב זה הושג, עצם אמנון את עיניו והחל בתרגיל. לאחר דקות מספר באמת היה נדמה לו שזרועותיו מונפות, אך בכוח רצונו הידוע התגבר על הפיתוי ולא הזיז איבר. חלפו עוד כמה דקות. אמנון כבר היה כמעט בטוח שזרועותיו אכן מונפות, אך עדיין ניקר ספק קטן בליבו והוא המשיך באומץ בתרגיל מבלי להזיז אפילו את קצה הציפורן. רק כעבור מספר דקות נוספות, כאשר היה נדמה לו ששרירי זרועותיו מתחילים לכאוב, הוסר מליבו הספק האחרון: זאת כבר היתה אוטו-סוגסטיה מושלמת. באנחת רווחה פקח אמנון את עיניו ונוכח, לתדהמתו, שזרועותיו אכן מונפות אל-על.
 
יואב אהרוני